חשיפת המתרחש מאחורי הקלעים היא נשמת אפה של עיתונות חוקרת. אבל כשהחשיפה מגלה טפח ומסתירה טפחיים, לא זו בלבד שהיא אינה ממלאת את ייעודה, היא גם חוטאת לו. כזו היתה החשיפה ביום רביעי בספורט "ידיעות אחרונות" ו-ynet על אודות "מאמנים בשחור", מאת אורי קופר, שגוללה סיפור של העברת כספים מתחת לשולחן מסוכני שחקנים למאמנים, עבור החתמת שחקנים בניהולם.
כותרת המשנה של הכתבה טענה: "עדויות שהגיעו לידי 'ידיעות אחרונות' שוברות את קשר השתיקה וחושפות". על פני שלושה עמודים מתוארים "הדיל והתרגיל", אלא שהמצוטטים בתחקיר מסתתרים תחת מעטה אנונימיות, ואין אפילו רמז במי מדובר או אילו קבוצות מעורבות. מי ששובר שתיקה, במקרה הזה, הן רק "העדויות". בלי ייחוס ובלי עימות בין מאשימים לנאשמים, ה"עדויות" נותרות כסוג של ספרות זולה.
"הבשורה הרעה היא", מסכמת הכתבה, "שלמרות שכולם יודעים – הסוכנים, המאמנים, חלק מבעלי הקבוצות, מנהלים בכירים בכדורגל – עדיין אין מה לעשות. פשוט אי-אפשר להוכיח. העובדה שהעסק הזה מתנהל מתחת לשולחן, במעטפות מזומנים, בלי ניירת ובלי קבלות, הופכת את המשימה לבלתי אפשרית".
אם ככה, עובדות אין (פשוט אי-אפשר להוכיח), שמות אין, מה נשאר? חשיפה אמיצה של רעה חולה חדשה? גם בסטנדרט הזה התחקיר של "ידיעות" אינו עומד: לפני עשר שנים פירסם גור מוטולה ב-ynet כתבה כמעט זהה. "סוכני שחקנים משחדים מאמנים בליגות הבכירות", היתה הכותרת. באותה כתבה, להבדיל מהנוכחית, הוזכרו שמות של קבוצות (הפועל פתח-תקווה, הפועל חיפה ומכבי קריית-גת) ושל אנשים שעימם שוחח הכתב (סוכן שחקנים ויו"רים של קבוצות).
שער מוסף ספורט "ידיעות אחרונות", 9.1.13
זהו התחקיר השני בתוך שבועיים במדור הספורט של "ידיעות אחרונות". הקודם היה על תעשיית ההימורים הלא-חוקיים, סיפור שנלעס בשנים האחרונות. המגמה לפרסם תחקירים בתדירות גבוהה ראויה להערכה ולעידוד; תמיד עדיף הלוגו "תחקיר" על "פרסום ראשון", וסיפור שעובדים עליו כמה ימים ולעומק ראוי יותר מסקופ בינוני. אלא שתחקיר הוא מושג מחייב. הוא אמור לא רק לחשוף תופעה, אלא גם להתחקות אחר שורשיה, לצלול אל עומק המדמנה, לאסוף עובדות ופרטים – ובעיקר לחשוף אנשים וקבוצות. עשר שנים אחרי התחקיר ההוא ב-ynet, כשהתופעה נמשכה מאז ואף העמיקה, אפשר היה לצפות מ"ידיעות" לקדם את הפרסום הזה צעד אחד קדימה.
כתבה נוספת שהבטיחה והתקשתה ללכת עד הסוף התפרסמה לפני כשבועיים באתר "הארץ". שם כתב משה בוקר על התנהגות בריונית של עיתונאי ספורט, שמאיימים על מאמנים, סוכנים ושחקנים שאם לא ייתנו להם מידע, יפרסמו עליהם סיפורים שליליים. מדובר באירועים חמורים שחושפים שוב את התחרות הפרועה בתקשורת הספורט. במקרה אחד, סוכן שחקנים שחטף מעיתונאי קללות ואיומים כמעט שהגיש תלונה במשטרה. במקרה אחר, כתב שמסקר את בית"ר ירושלים כמעט שהתעמת פיזית עם השחקן קובי מויאל, לאחר שזה סירב לשתף איתו פעולה. בוקר לא סיפק שמות, אבל פיזר רמזים: לדבריו, השחקנים אריאל הרוש וערן זהבי החרימו גורם מסוים בתקשורת, אבל "לאחרונה, אחרי לחץ וטיפ מצד חברם, הסכימו השניים להעניק ראיון בלעדי לאותו כלי תקשורת תמורת הסדר שלום".
חיפוש קצר ברשת מגלה שכלי התקשורת המדובר עשוי להיות ערוץ הספורט, שם התפרסמו לאחרונה ראיונות "בלעדיים" ושוברי שתיקה עם הרוש וזהבי. אין צורך בתחקירן כדי לחשוף את המידע שבוקר נמנע משום-מה לפרסם, הגם שידע שגיגול פשוט ימלא את המשבצת החסרה עבור קורא סקרן. פרסום שמות היה משדרג את הכתבה ומספק חומר טרי, כמו למשל תגובותיהם של העיתונאים המעורבים.
עבור הקורא הממוצע, "תחקירים" וסיפורים מעין אלה מחזקים את התחושה שהעיתונות היא אזור ביניים אפור בין עולם הספורט לקוראים, ולא שופר אמיץ לחשיפת עוולות ושחיתויות. כשתחקיר נזכר בעיקר בשל מה שלא פורסם בו, כמו במקרה של "ידיעות", הוא מעורר בעיקר חוסר אמון ועייפות. כשתחקיר מעלים מידע שזמין לכל גולש מצוי, כמו במקרה של "הארץ", הוא מעורר חוסר הערכה. ושני אלה, כמו לא מעט אחרים, מעוררים רצון לעיתונות עם גאווה מקצועית, ואם אפשר גם עם ביצים גדולות.
עובר ושב בעיתונות הספורט
השבוע שחלף סיפק כמה דרמות קטנות, שלפחות כמה מהן יתרמו לעיצוב פניה של תקשורת הספורט. הראשונה: עזיבתו של עפר שלח, פרשן הכדורסל המצוין של ערוץ הספורט זה כ-20 שנה. שלח, שאמור להפוך בקרוב לחבר-כנסת מטעם יש-עתיד, היה צריך לפרוש עם הודעתו על הצטרפותו לפוליטיקה, לפני כחודשיים וחצי. עצם ישיבתו באולפן בחודשים הללו היתה כפרסום סמוי למפלגתו, אבל בניגוד לראש המפלגה שלו, יאיר לפיד, ההתמהמהות של שלח עברה כמעט בלי תלונה.
מקטרגיו טוענים שהוא פרשן לכל נושא ועניין, מבייסבול, דרך אסטרטגיות צבאיות ועד לעצות לעקרת הבית, אבל גם הם לא הכחישו את תרומתו העצומה של העיתונאי השנון לשיח הספורטיבי. היכולת שלו לנתח מהלכים בשפה מקצועית ובדרך מרתקת הפכה אותו לבר-סמכא גם כשישבו לצדו מאמנים בכירים. אפשר להעריך (או לפחות לקוות) שהיעדרותו זמנית. אחרי שימצה את הקריירה הפרלמנטרית שלו, הגעגועים יחזירו אותו למקומו הטבעי, מאחורי עמדת הטלוויזיה באולמות הכדורסל.
ובעוד תקשורת הספורט נפרדת מאחד מטובי פרשניה, נרשם קאמבק מפתיע: א' טבק, לשעבר הכתב המיתולוגי של ההתאחדות לכדורגל (התחיל לסקר אותה ב-1964), שפרש לפני כשנה מ"מעריב", חזר בגיל 75, הפעם במדי וואלה, שם יכתוב טור שבועי. טבק, מאלה שמקלידים אות-אות באצבע אחת, שב דווקא לזירה האינטרנטית, מה שמוכיח שלא נס ליחה של קלישאת ה"לא נס ליחו". בתקופה שבה עיתונות הספורט מוצפת בעיתונאים צעירים ופוחזים, מהם חסרי רקע בספורט ונטולי ערכים עיתונאיים, מתברר שיש ביקוש גם לעיתונאי מתקופת דפוס העופרת הפרה-היסטורית. צעד גדול של וואלה.
עפר שלח מפרשן בערוץ הספורט
בעוד זה בא, זה הולך: עיתונות הספורט מאבדת את האיש שאהבה לשנוא. צבי ורשביאק הודיע בשבוע שעבר על פרישה מראשות הוועד האולימפי, אחרי 16 שנה בתפקיד. יום חשוב לספורט, יום עצוב לאופוזיציה הלוחמנית שלו בתקשורת, ובראשה אריה מליניאק.
"אחרי 16 שנים שבהן סיפק לי היו"ר העלק-מיתולוגי חומר לעשרות ואולי למאות עמודים, אני עומד חפוי ראש על הגול העצמי שיריתי לי ישר לחיבורים. נפלה עטרת ראשי. מאיפה אקח מעתה 800 מלים למלא בהן עמוד שלם בכל שבוע?", קונן מליניאק ב"ידיעות אחרונות" על לכתו של העסקן. הציטוט הזה מלמד יותר מכל על הנישה הכמעט קבועה שתפס ורשביאק בתקשורת הספורט: שק חבטות נוח וזמין, לעתים בצדק, לעתים מכוח ההרגל.
כמו מליניאק, גם רון קופמן בנה קריירה טלוויזיונית ורדיופונית מפוארת על גבם של עסקנים מסוגו של ורשביאק, עם משפטים כמו "הכל פה קומבינות" ו"סמרטוטיאדה אחת גדולה". העדרם של קופמן ומליניאק בלט במיוחד ב"יציע העיתונות", ששודרה ביום פרישתו של ורשביאק. בלעדיהם, הדיון בנושא היה על סף ה"כלום ושום-דבר". אייל ברקוביץ' סינגר על העסקן, צביקה שרף הלך בין הטיפות ושלמה שרף ישב ושתק.
זה היה גם שבוע שבו אפשר היה ללמוד אילו עיתונאים מקורבים לקבוצת כדורגל בכירה, ובעיקר אילו לא. בית"ר ירושלים טסה למשחק ראווה בצ'צ'ניה במטוס פרטי של המיליארדר היהודי-רוסי טלמן איסמאילוב, בניסיון להשיג תרומה. לטיסה הוזמנו שירלי בר-דיין מערוץ הספורט, גם בזכות העובדה שהמשחק שודר ב-5 פלוס לייב, דני קושמרו מערוץ 2 ויניב טוכמן מ"מעריב". הסיפור המעניין יותר הוא מי שנעדר מהטיסה הזו: בין השאר כתב one.
היחסים בין האתר לקבוצה הורעו מאוד בשנה האחרונה, על רקע חוסר שיתוף פעולה על בסיס "בלעדי" מצד היו"ר והמאמן. בתקופה שהבעלים ארקדי גאידמק היה מעורב בנעשה בקבוצה, קיבלו one את רוב הסקופים. בשנתיים האחרונות הוריד גאידמק פרופיל בצורה משמעותית, אבל למסע לצ'צ'ניה הוא הצטרף. חרף זאת לא הוזמן נציג מטעם האתר של אופירה אסייג. מנהלת התוכן של one היתה בעבר מקורבת מאוד לגביר ונהגה להלל אותו בכל הזדמנות, החל מ"אני רוצה להיות שרת הספורט בממשלת גאידמק" וכלה ב"ארקדי הוא הגבר שהייתי רוצה לחלוק איתו את החיים". היום לא בטוח שעורכת התוכן תזמר את אותן זמירות ביחס לגביר.
מקורבים יש רק למי שמקורב
לא פעם כתבות מסמנות את טיב הקשרים בין עיתונאים לשחקנים. כתבת יחסי-הציבור של אביתר לנג ב"ישראל היום" (9.1.13) עם רביד גזל, שחקן קריית-שמונה, היא דוגמה טובה. על פני כמעט עמוד שלם גוללה הכתבה את תלאותיו של גזל בקבוצה מהרגע שבו הודח מההרכב, תמהה איך המאמן ברק בכר לא סופר אותו, דשה בעוול שנגרם לשחקן, הדגישה את תחושותיו הקשות והבטיחה שכל קבוצה תרצה בו.
גזל לא רואיין לכתבה, אבל הציטוטים האנונימיים שפורסמו בה, מפי "מקורבים" ושחקנים, כמו בקעו מפיו. "רביד מאוד מכבד את ברק. הוא ציפה שדווקא הוא ייתן לו את המפתחות ויאמין בו [...] הוא היה מוכן להקריב ולתת 100 אחוזים עבור ברק, אבל עכשיו זה כנראה מאוחר מדי".
חד-צדדיותה של הכתבה גורמת לחוסר נוחות. מכל הציטוטים האנונימיים של מקורבי גזל, שחקנים ו"מאמן בכיר", שמדברים בזכותו, אין שום שיחה עם הצד שכנגד כדי להבין למה סופסל גזל. אולי זה קרה כי השחקן חלש באימונים, אולי כי יש בקבוצה טובים ממנו, וייתכן שהסיבה היא רצון להעניק יותר קרדיט לצעירים (גזל בן 30). ואם המאמן ברק בכר לא רצה לדבר, מה עם איזה ציטוט אנונימי מפי מקורביו? או שמקורבים יש רק למי שמשתף פעולה עם הכתב.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il