סא"ל שלום אייזנר והפעיל אנדרס איאס (מתוך הסרטון)
אייזן
"הסרטון, על אף התמונות הקשות בו, אינו מהווה ראיה משפטית ויש לבחון את מה שאירע לאורך ההפגנה כולה", טוען חנן גרינברג בטור פרשנות במדורו השבועי הקבוע, המוקדש לענייני צבא, במוסף היומי של "מעריב". הסרטון הוא כמובן זה שבו נראה סא"ל שלום אייזנר, סגן מפקד חטיבת הבקעה, מכה ברובה האם-16 שלו פעילי שמאל שערכו מסע אופניים בכביש הבקעה, ולטענת הכוח שהיה במקום, ניסו לחסום אותו.
הסרטון מעסיק גם היום את העיתונים (האירוע עצמו התרחש בשבת, ופרץ לתודעה הציבורית שלשום, אחרי שהסרטון ותמונות המתעדות את האלימות שהפעיל הקצין הופצו ברשתות החברתיות), ושלושה מהם מעניקים לו את הכותרת הראשית. זו של "ישראל היום" היא, כרגיל, כזו שקשה להאמין שאדם מבוגר חיבר. "טעה, וחבל", נכתב שם, ספק גמגום, ספק ציטוט של שיחת ברזייה. "טעיתי, אבל קודם הותקפתי", מרחיבה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ואילו זו של "מעריב" מוסרת: "תחקיר צה"ל: להדיח את הסמח"ט המכה מתפקידו". וב"הארץ", גם כרגיל, העיניים נשואות הלאה, מעבר לים: "הסמח"ט פעל נגד הנחיות, דנמרק דורשת הבהרות".
קיצור החדשות מאז אתמול: "התחקיר בפרשת הקצין שהיכה פעיל מדנמרק מצביע על שורת ליקויים: לא היה מידע מוקדם לגבי מסע האופניים הפרו-פלסטיני ולא בוצע שימוש בציוד לפיזור הפגנות. אתמול נחקר סא"ל אייזנר, וההערכה היא כי יועמד לדין פלילי", לשון כותרת המשנה לדיווח של גרינברג ואחיקם משה דוד ב"מעריב". "כבר כעת ברור כי לאור התמונות הקשות, אייזנר לא ישוב לתפקיד פיקודי", הם מוסיפים. "שר החוץ הדני וילי סוונדל דרש אתמול תשובות מישראל, לאחר שצפה בסרטון", מוסר אלי ברדנשטיין באותו עיתון.
גם היום נמצא בעיתונים מי שכותב על טיפשותו של הקצין, שהתעלם מכך ש"בכל עימות כזה יש מצלמה", ומי שכותב על "כל המקרים שלא צולמו" של אלימות שהפעילו חיילים נגד מפגינים לא אלימים. יש לציין כי שתי הקביעות הללו, שנדמה שהפכו לקונסנזוס פרשני חוצה מחנות אידיאולוגיים (גם במקרה של הטענה השנייה; פעם כשהיא מכוונת לפעילי שמאל ופלסטינים ופעם לפעילי ימין ומתנחלים), מבטלות זו את זו. אם אכן ברוב העימותים של פעילי שמאל (או ימין) עם הצבא נוכחים מי שמתעדים את האירועים, הרי שמקרי האלימות הנחשפים בקול רעש גדול הם, כנראה, באמת יוצאי הדופן. ברם, ייתכן כי מי שאינה נכונה היא דווקא הקביעה כי "בכל מקום יש מצלמה".
במוסף היומי של "מעריב" מזכיר גרינברג שני מקרי אלימות נוספים של קציני צה"ל, זה של סא"ל עמרי בורברג, מג"ד בשריון שהורה לחייל שלו לירות כדור גומי על ערבי כפות, הורשע וקידומו נעצר, וזה של מג"ד אחר בשריון, שב-2005 נגח באמצעות קסדה בבטנו של פלסטיני, לא הואשם וקודם לדרגת אלוף-משנה מאוחר יותר. אלה אותם שני מקרים שמזכירים היום ואתמול גם פרשנים אחרים, וגם החזרה הזו מלמדת על דלות החומר בכל מה שקשור לאלימות מפורשת ואסורה של קצינים נגד אזרחים.
כך או כך, קביעה שתמיד אפשר יהיה לסמוך על נכונותה הנצחית היא זו בדבר טיפשותם של בני-האדם, וזו משמשת היום (גם היום) את איתן הבר (גם את איתן הבר) בטור הקורא להדיח את אייזנר. תמצית הטור מודפסת על שער "ידיעות אחרונות" מול תמצית טורו של חגי סגל, הקורא: "אל תדיחו אותו" (לשון הכותרת). "הייתי שולח את סא"ל שלום אייזנר הביתה רק בגלל טיפשותו", קובע הבר. "סא"ל אייזנר, לרוע מזלו, היכה מפגין דני תכול עיניים, פעיל שלום עאלק, ולא מתנחל מהשטחים. ברוב שלומיאליותו הוא גם צולם על חם", כותב סגל. אם כן, כאמור, על נתון הטיפשות אין חולק, גם לא על כך שההיתפסות, ולא ההכאה, היא-היא המטופשת.
גם ההאשמה בצביעות רווחת. סגל נותן הד בעיתונות המרכזית לנימה הרווחת בציבורים רחבים ומקשה על העיתונאים: מדוע רק כשכוחות הביטחון הישראליים מכים מפגינים שמאלנים אתם נזעקים, וכשמכים מפגיני ימין התמונות נשארות טמונות בפייסבוק. זו אכן האשמה נכוחה, החושפת צביעות ברורה, הן של העיתונות הישראלית המרכזית והן של מי שמשמיע אותה, המתעלם מהאלימות הרווחת הרבה יותר והקשה הרבה יותר המופעלת כלפי מפגינים שאינם יהודים או מערביים, כלומר, מפגינים ערבים.
יש גם גויים טובים: "ניקי לארקין, במאי וצלם אירי, תמך במאבק נגד ישראל", מוסרת כותרת המשנה לראשית על שער המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". "הוא צידד במשטים והחזיק בדעות דומות לפעילים שהתעמתו עם סא"ל שלום אייזנר. אבל סרט תיעודי שהכין על הסכסוך גרם לו לחשוב שוב. עכשיו, אחרי שפירסם מאמר תמיכה בישראל, הוא נאלץ להתמודד עם החברים שחושבים שהשתגע".
"מה אתה ממליץ לישראל לעשות כדי לשפר את תדמיתה?", שואל אלדד בק את הצלם האירי. זה מסרב לנפק עצה כזו, אבל מספק אבחנה: "ישראלים רבים הגיעו למצב שלא אכפת להם יותר מהתדמית של ארצם, ואפשר להבין את זה", הוא אומר. "זה כמו ילד מוכה בבית-ספר, שהוריו אומרים לו להיות חזק ולא להקשיב למה שהתלמידים המכים אומרים עליו". המכות, במקרה הזה, מטפוריות, כמובן.
ויש גם יהודים טובים היודעים להכות בלשונם זדים ומלשינים. "מעריב", "ידיעות" ו"ישראל היום" מבליטים בשער דיווח על תמיכתם באייזנר של פקודיו ולוחמי צה"ל אחרים. "במקום לעסוק בעובדות הפכנו את אייזנר למפלצת עלי אדמות", לשון כותרת על שער "מעריב" המפנה לטור של בן-דרור ימיני. "קוראים וקוראות נכבדים - השתגענו. פשוט השתגענו", פוסק ימיני. זו גם הנימה של לילך סיגן באותו מדור דעות, היוצאת נגד "ההתקפה משולחת הרסן על עירית לינור בטוויטר בעקבות התבטאויותיה נגד 'פעילי השלום'" (במקרה של סיגן, זה סגנון כתיבתה באופן כללי). גם דרור אידר, הכותב באותו עניין ב"ישראל היום" (במיקום מכובד יותר: בעמוד הראשון), חורץ כי הפעיל המוכה וחבריו הם "חלאות וסייעני טרור".
לפי ימיני, העיתונות כשלה בכך שלא חיכתה לבירור העובדות ופרטי המקרה לפני שחרצה את גורלו של אייזנר. ימיני, בהיותו עיתונאי ותיק, מודע בוודאי לבעייתיות שבבקשה כזו, או ליתר דיוק, לחוסר האפשרות לקיימה בעידן של תקשורת מסביב לשעון (הסרטון פתח את מהדורות החדשות יום לפני צאתם של העיתונים שעסקו בו בפעם הראשונה). ומעבר לזה ניצבת העובדה: איך שמקורבי אייזנר באזרחות ובעיתונות לא יסובבו את הסיפור, קטע הווידיאו שבו הוא מטיח את הרובה בפניו של אדם לא חמוש נותר, ובכן, מה שהוא.
יום השואה
"יום השואה 2012: מספר הניצולים קפץ ב-20 אלף", מפתיעה כותרת ידיעה במוסף "עסקים" של "מעריב" ("בעקבות הרחבת מעגל ההכרה בניצולי שואה מלוב, מרומניה ומבולגריה, זינק מספר הזכאים לתמיכה ב-22%. כל ניצול זכאי לקצבה חודשית ותמיכה שמוערכת ב-5,000 שקל בשנה בממוצע").
"רגע לפני שהסקורפיונז נוחתים כאן, מסביר סולן הלהקה קלאוס מיינה מה מביא אותו לישראל בפעם השלישית, מה קרה מאז ההודעה על הפירוק ואיך הוא מרגיש, כגרמני, לנחות בארץ סמוך ליום השואה. 'המוזיקה מנצחת את הכל'", לשון כותרת המשנה לידיעה של רז שכניק במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".
מי יעזור לעוזרת
"בכל פעם שתלו תמונה היה צריך לניילן את כל הבית", נכתב בכותרת התופסת חלק נכבד בתחתית שער "ידיעות אחרונות". "החל שלב ההוכחות בתביעתה של עוזרת הבית נגד שרה נתניהו", נכתב בכותרת המשנה. "'בישלתי אצלי בבית כדי שפיקאסו לא יריח את הטיגונים', העידה ליליאן פרץ". משני צדי הכותרת תמונותיהם של פרץ ושל נתניהו (שרה). "משפט ליליאן פרץ נגד שרה נתניהו נפתח בעדות העוזרת: כנקמה הכנתי שניצלים עבים", נכתב ברצועה בתחתית שער "מעריב". על שער "הארץ" אין ידיעה בעניין. "פרץ: שכחתי לציין בתצהיר שעבדתי במקביל אצל אייזנברג ותשובה", לשון כותרת הידיעה בעמ' 17 של "ישראל היום".
חדשות כלכלה
"סערה בספרד: המדינה קורסת והמלך מבלה בציד פילים", לשון הכותרת הראשית של "גלובס". להזכירנו כי סערות עיתונאיות מלאכותיות המתמקדות בטפל אינן נחלתו של העם היושב בציון דווקא. למסע הציד של חואן קרלוס בבוצוואנה לא היתה השפעה על ההתרסקות של כלכלת ספרד, אבל מתוך שלל המחדלים והכשלונות, דווקא הוא נבחר לחולל "סערה בספרד" ("מקיר לקיר", מוסיפה הידיעה ב"גלובס", המתורגמת מה"פייננשל טיימס").
ברם, אין לכחד: האלמנט הקומי בסיפור הזה אכן חזק במיוחד. "לפני חודש אמר המלך ששנתו נודדת בלילות בגלל אבטלת הצעירים במדינה, מסע הציד היקר נשמר בסוד והגיע לכותרות רק מפני שהמלך שבר את האגן בנפילה בשעת בוקר מוקדמת בדרך לשירותים".
ואצלנו: "קרן המטבע: הבנקים הישראליים חזקים מספיק לעמוד בזעזועים", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", לצד תמונה ענקית של פניה של כריסטין לגארד, יו"ר קרן המטבע הבינלאומית. הכותרת מפנה לידיעה קצרה יחסית ואינפורמטיבית של מורן רייכמן, וכמו שקורה לעתים מזומנות במוסף הזה, לא ברור מדוע נבחרה להיות הכותרת הראשית, או אם יש בו בכלל סיפור המתאים להיות כותרת כזו.
גם הכותרת הראשית של "ממון" היתה יכולה להסתפק במדור הרכילות הכלכלית. "משכנתה בשמים" לשונה, והיא מפנה לסקירה של המשכנתאות שלקחו עשירי ישראל כדי לממן את בתי הפאר שלהם.
ובעיתונים הכלכליים: "עיני הפך למשת"פ של הממשלה והעסקים", מצטטת הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מתוך ראיון של טלי חרותי-סובר וחיים ביאור עם ח"כ איתן כבל, המתמודד על ראשות ההסתדרות. "התחרות האמיתית בסלולר מתחילה ב-1 במאי", מוסרת הכותרת הראשית של "כלכליסט", אז תשיק מירס את רשת הסלולר הרביעית בישראל (גילעד נס).
ענייני תקשורת
"ועדי העובדים ברשות השידור מתאגדים יחד נגד מתווה הרפורמה שנחתם בין לשכת ראש הממשלה, משרד האוצר ורשות השידור. הוועדים המאוגדים תחת ההסתדרות שלחו היום (ב') מכתב ליו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ובו הם מבקשים ממנו לסגת מהרפורמה", מדווח רועי ברק ב"גלובס". עוד מדווח ברק על "המבחן הראשון של מפקד גלי צה"ל החדש ירון דקל: משרד הביטחון הורה לדקל לקצץ בתקציב התחנה. בשלב זה עדיין לא ידוע באיזה אופן יבוצע הקיצוץ, ואולם ההערכה היא כי יפוטרו חלק מעובדי התחנה, ובכללם חלק מהטאלנטים שלה, המועסקים בחוזה פרילנס".
גם מיה מנע מדווחת במוסף "עסקים" על פניית ועדי העובדים של רשות השידור, ומוסיפה ידיעה על כך ש"רשות השידור לא מוכנה לעבור ללוד: 'אין שם נגישות'". "משרד האוצר דורש להקים את המתחם בלוד, ואילו ברשות השידור מעדיפים להקימו בבת-ים או בראשון-לציון". "לא ברור איך נצליח להגיע מלוד לאירועים גדולים שיתרחשו בתל-אביב", טוענים "גורמים ברשות".
רותי קדוש כותבת על פני כפולת עמודים במוסף היומי של "מעריב" על הקריקטוריסט יעקב פרקש, "זאב", שתערוכה מיצירותיו, "זאב בתיאטרון החיפאי", מוצגת כעת במוזיאון חיפה. "זאב חש מחויבות עיקשת, נאיבית במקצת, של היסטוריון מתנדב ובלתי רשמי של התיאטרון הישראלי", אומר עליו דן אלמגור. "היה לו קו רך, עגול, הוא לא היה אכזר, גם לא בקריקטורות הפוליטיות שפירסם בקביעות", אומרת בתו, נעמי פרקש.
"האם הוא נתן לעברו בשואה ביטוי באיוריו?", שואלת קדוש את הבת (פרקש שוחרר עם תום המלחמה ממחנה הריכוז דכאו). "כמעט שלא", היא משיבה, "למעט קריקטורה אחת שבה צייר את כל חבריו מ'המאפיה ההונגרית' שהפכו לדמויות מוכרות בארץ, ובהם אפרים קישון, טומי לפיד, משה זנבר ואחרים, שבעצם היו ניצולי שואה, בבגדי אסירים".
לאט-לאט הופכים מדורי הרכילות לאוסף של עדכונים על הנכתב בחשבונות הפייסבוק והטוויטר של ידוענים. עוד מעט יהיה אפשר לוותר כליל על הכתבים ולהחליפם באפליקציה של רשתות חברתיות. יהיה ודאי מי שיראה בכך פיילוט לקראת תמורה גם בענפי עיתונות אחרים. אגב, ציטוט של אותו ציוץ במדורים המקבילים ב"מעריב" וב"ידיעות" מעלה כי ב"ידיעות" משפצים את הציטוטים כדי שיהיו יותר קריאים.