חברת ידיעות-אחרונות בע"מ תשלם כרבע מיליון שקל לעיתונאי לשעבר יוסי לוי, וזאת בגין הפרת הסכם שחתמה עימו בלי מתן הודעה מוקדמת ובשל עוגמת נפש שגרמה לו. כך פסקה בשבוע שעבר השופטת חנה טרכטינגוט מבית-הדין לעבודה בתל-אביב–יפו.
העימות בין הצדדים החל בשנת 2004. עד אז, ובמשך 18 שנה, שימש לוי עיתונאי ב"מעריב". בין היתר כיהן לאורך השנים ככתב משטרה, כתב לענייני צבא, כתב משפט וראש מערכת בירושלים. ב-2004 כיהן לוי ככתב מגזין ב"מעריב", ויחסיו עם הממונים עליו, רון לשם ואמנון דנקנר, היו מעורערים. באותו הזמן חיפשו ב"ידיעות אחרונות" רכז כתבים שיעבוד לצד אודי רבינוביץ' ויחליף את ערן טיפנברון, שנסע לגרמניה.
יוסי לוי (צילום: פלאש 90)
רבינוביץ' העלה את שמו של לוי. רון ירון, המשמש כיום עורך "ידיעות אחרונות" ובזמנו שימש ראש מערכת החדשות, נפגש עם לוי והציע לעורך "ידיעות אחרונות" דאז משה ורדי להיפגש עימו גם כן לצורך גיוסו לעיתון. בפגישה בין ורדי ללוי הציע לו העורך לשמש רכז כתבים בעיתון. בין הצדדים נחתם חוזה עבודה שלפיו יחל לוי בעבודתו ב"ידיעות אחרונות" באמצע אוקטובר אותה שנה ולכל המאוחר חודש לאחר מכן, תמורת 24 אלף שקל בחודש. לוי סיים את עבודתו ב"מעריב", אך לפני שהחל לעבוד ב"ידיעות אחרונות" התקשר אליו ורדי ואמר לו כי העיתון לא יוכל להעסיקו.
במכתב שקיבל מ"ידיעות אחרונות" הוסבר לו כי הנסיבות השתנו, וכי "העובד שמילא את תפקיד רכז הכתבים במשך תקופה ארוכה ונאלץ להודיע על עזיבתו עקב סיבות אישיות [טיפנברון] הודיע כי הנסיבות האישיות השתנו ועל כן רצונו לחזור לתפקידו". בשל כך, נכתב ללוי, הסכם ההעסקה עימו מבוטל. לוי ניסה לשכנע את ורדי לחזור בו מהחלטתו, ביקש כמה פעמים לנסות למצוא לו תפקיד אחר בעיתון ואף ניסה לקבוע פגישה עם ארנון (נוני) מוזס, אך שום תפקיד אחר לא הוצע לו והוא נותר מובטל. כשלוש שנים לאחר מכן הגיש לוי תביעה לבית-הדין לעבודה בדרישה לפיצוי בסך חצי מיליון שקל.
לטענת לוי, שיוצג על-ידי עורכי-הדין נעמי לנדאו וכפיר זאב, באותה שיחת טלפון מוורדי, "קטע עורך 'ידיעות אחרונות' את הקריירה העיתונאית רבת השנים" שלו. לדברי באי-כוחו, "במקום זינוק נוסף ומשמעותי בקריירה, ריסקה התובעת – פשוטו כמשמעו – את הקריירה העיתונאית של התובע, תוך גרימת נזק כלכלי ואישי, שאותותיו ניכרים עד היום. [...] התובע מעולם לא הצליח לשוב למעמדו כעיתונאי בכלל, וכעיתונאי בכיר בפרט".
לוי הבהיר לבית-הדין כי בעקבות האירוע, במהלך שנת 2005 לא עבד כלל ובשנת 2006 החל לעבוד בידיעות-תקשורת בשכר של 9,000 שקל, הנמוך משמעותית מהשכר שהובטח לו ב"ידיעות אחרונות". בהמשך אותה שנה החל לעבוד כיועץ תקשורת לשר המדע, ומאז לא שב עוד לעבודה עיתונאית. במקום זאת עבד עם השר אביגדור ליברמן, שימש כעוזר בכיר לבנימין נתניהו בתקופתו כראש האופוזיציה וכיועץ תקשורת של נתניהו כשכיהן כראש הממשלה.
"זה המקצוע שאהבתי והיה עבורי דרך חיים ולא רק משלח יד", הצהיר לוי בפני בית-הדין. לטענתו, ההצעה שקיבל מוורדי לא ניתנה לו בתום לב, שכן לא הובהר לו שהתפקיד המיועד הוא למעשה מילוי מקום זמני של טיפנברון.
ערן טיפנברון (צילום: "העין השביעית")
ידיעות-אחרונות, שיוצגה על-ידי עורכי-הדין סיגל פעיל, אשר סלע ושלומי אלעד, טענה מנגד כי מערכת היחסים המקצועית עם לוי החלה בתום לב. עוד נטען כי עבודתו של לוי ב"מעריב" ממילא היתה על סף סיום, כי העיתונאי קיבל מ"מעריב" פיצויי פיטורים נכבדים, ועל כן לא ניזוק עקב החלטתה לא להעסיק אותו, וכן כי לוי עצמו ניהל משא-ומתן שלא בתום לב משום שלא הבהיר לוורדי כי הוא מועמד לפיטורים ב"מעריב".
אשר לנסיבות ביטול עבודתו של לוי נטען כי לוי דחה את מועד תחילת עבודתו ב"ידיעות אחרונות" ועל כן ההחלטה לא לממש את ההסכם "לא היתה גחמה או חוסר תום לב של העיתון ושל העורך הראשי, מר משה ורדי. ההחלטה היתה תוצאה של התלבטות קשה בין העדפת טובתו של העיתון באיוש מיידי של משרת רכז כתבים, משרה בכירה וקריטית בפעולתו של העיתון, שאוישה זמנית מספר חודשים על-ידי ממלא-מקום, לבין קיום ההסכם עם התובע".
"היתה לי שיטה בעבודה שאני מאוד אהבתי לצוד כשרונות", העיד ורדי בפני בית-הדין. "לפעמים זה מצליח ולפעמים זה נכשל". בהמשך העיד ורדי כי טיפנברון "חזר ארצה בהפתעה. אני לא ידעתי בכלל שהוא חוזר, ובשיחות שלי איתו דובר על זה שיהיה עורך המוסף הפוליטי בשבת. מה שקרה, שהיינו זקוקים באופן בהול לרכז כתבים מהימן, ואני עבדתי עליו קשה כדי שיסכים להתמנות מחדש כרכז הכתבים".
"ערן בעצמו לא ידע לכמה זמן הוא נוסע", העיד רון ירון בפני בית-הדין. "[...] לאור הנסיבות המיוחדות שבהן ערן נאלץ לנסוע לגרמניה, ולאור העובדה שערן היה ועודנו [...] אדם מאוד מוכשר שהעיתון הצטער על כך שהוא נאלץ לנסוע, היה ברור שברגע שהוא יחזור יימצא לו תפקיד ושהוא יהיה הבחירה הראשונה שלנו לתפקיד הזה".
השופטת טרכטינגוט קבעה באופן חד-משמעי כי ידיעות-אחרונות הפרה את הסכם העבודה עם לוי. לפי פסיקתה, ללוי לא היה אשם תורם בביטול החוזה בשל מימוש הסעיף שאיפשר לו לדחות את תחילת עבודתו בעיתון. "התובעת הפרה את ההסכם משיקוליה שלה", קבעה. "כאשר ערן חזר לארץ העדיפה לשבץ עובד ותיק, אשר הוכיח את עצמו, מאשר את התובע אשר טרם החל לעבוד". יחד עם זאת דחתה השופטת את טענת לוי כי ידיעות-אחרונות ניהלה עימו משא-ומתן שלא בתום לב, ומנגד קבעה כי גם לוי לא ניהל את המו"מ שלא בתום לב.
סוגיה נוספת שעלתה במהלך המשפט נוגעת לאפשרות לעבור מ"מעריב" ל"ידיעות אחרונות" ובחזרה. לוי טען כי בהחלטתו לעבור לעיתון המתחרה חיסל את הסיכוי לחזור לעבוד ב"מעריב" ובסופו של דבר נותר קירח מכאן ומכאן. "ההפרה הבוטה של החוזה הותירה אותי במצב קשה ביותר", הצהיר. "'נשרפתי' בשני העיתונים הגדולים במדינה ונפלטתי מעולם העיתונות והתקשורת". בטענה זו תמך משה נגבי, שהעיד מטעם לוי ואמר: "אני חושב שכל מי שעבד בעיתונות באותה תקופה ידע שמעבר מ'מעריב' ל'ידיעות' או ההפך זה בבחינת חציית קווים ונתפס כבגידה".
עורך "ידיעות אחרונות" בהווה, רון ירון, טען כי לא כל מעבר בין העיתונים נחשב לבגידה. לדברי ירון, "זה תלוי בבן-אדם ותלוי כמה העיתון רואה בו עיתונאי ראוי. [...] אין מספיק עורכים וכתבים מוכשרים, ולכן גם הרבה פעמים עיתון מוחל על כבודו ומקבל חזרה גם את מי שעזב, כי הוא צריך אותו".
השופטת טרכטינגוט העדיפה לקבל את עדות לוי ונגבי על פני עדותו של ירון. "ברור היה לנתבעת כי עם הפרת ההסכם חוסמת היא את דרכו של התובע הן אצלה והן ב'מעריב' ולמעשה בשני העיתונים הנקראים ביותר במדינה", קבעה.
לבד מפיצוי על הפרת החוזה, פסקה השופטת כי על ידיעות-אחרונות לפצות את לוי גם בשל אופן הפרת החוזה. "לטעמנו בנסיבות המקרה שלפנינו נגרמה לתובע עוגמת נפש יוצאת דופן אשר נבעה בעיקר מהתנהלות הנתבעת לאחר ההודעה על הפרת החוזה", פסקה השופטת טרכטינגוט. "הנתבעת טענה באופן כללי כי לא נמצא כל תפקיד המתאים לכישורי התובע. לטעמנו מדובר באמירה כללית. לא הוכחו נסיונות אמיתיים לסייע לתובע במצבו הנואש אליו נקלע ואף לא הוכח כי הנתבעת התנצלה או גילתה חמלה או הזדהות עם מצבו".
השופטת פסקה כי על ידיעות-אחרונות לפצות את לוי ב-72 אלף שקל בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, 72 אלף שקל נוספים בגין הפרת ההסכם, 20 אלף שקל בגין עוגמת הנפש ו-20 אלף שקל נוספים בגין הוצאות ושכר טרחת עורכי-דין. בתוספת ריבית והצמדה מגיע סך הפיצוי לכ-250 אלף שקל.
עדכון, 8.1: יוסי לוי מסר בתגובה: "הייתי שמח להמשיך ולהיות עיתונאי. העיתונות הייתה עבורי אהבה ודרך חיים".
תע"א 11777-07