פעילת שמאל אתמול, בנמל התעופה בן-גוריון (צילום: גדעון מרקוביץ')

עיתוי

"הרשימות השחורות נופחו לפני המטס", לשון הכותרת הראשית של "הארץ", היחיד המקדיש אותה ל"מטס ההתרסה"/"מטס ההזדהות" שהצית את דמיונם של עורכי העיתונים אתמול ונגמר, כצפוי, בלא כלום. "יותר מ-400 נוסעים נכללו ברשימות מעוכבי הכניסה בלי שהיה עליהם מידע קונקרטי. עשרות פעילים נעצרו בנתב"ג", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של ברק רביד. רביד מצטט "פקיד ישראלי בכיר שעסק בהיערכות לקראת המטס", ולפיו "אזרחים תמימים" נדהמו לגלות את שמותיהם ברשימות השחורות. המעניין מבחינת ביקורת העיתונות בדיווח הזה הוא, בין השאר, העובדה ש"הארץ" מקבל את ההיגיון של הרשימות האמורות ומבקר רק את דרך הכנתן.

כך או כך, סא"ל שלום אייזנר, סגן מפקד חטיבת הבקעה, גונב את ההצגה לפעילי השלום ("הארץ"), כלומר הפעילים הפרו-פלסטינים ("מעריב"), כלומר הפרו-פלשתינים ("ישראל היום"). "צילום הווידיאו שבו נראה אייזנר מטיח אם-16 בפניו של הפעיל הזר הופץ אמש בעיתוי מביך במיוחד מבחינת ישראל", כותב עמוס הראל על שער "הארץ" תחת הכותרת "אלימות וטיפשות לעין המצלמה", "רגע אחרי שמטס ההזדהות עם הפלסטינים, שנופח לממדים דרמטיים בידי השר לבטחון פנים, הסתיים כצפוי בקול ענות חלושה. מאות השוטרים שגדשו שלא לצורך את נמל התעופה בן-גוריון נמנעו מהפעלת אלימות ולא סיפקו למארגני המחאה את התמונות שעשויות היו לקדם את עניינם. ואז בא סא"ל אייזנר והציל לארגונים הפרו-פלסטיניים את היום". ב"ישראל היום" מתמצתים: "סיפק להם את התמונה", לשון כותרת הכפולה הפותחת.

האירוע התרחש, יש לציין, לא בנמל התעופה בן-גוריון, אלא בכביש הבקעה, שם נערכה הפגנת פעילי שמאל רכובים על אופניים. חיילים ניסו לעצור אותם מלחסום את הכביש במשך שעתיים, כך לפחות לפי גרסת צה"ל, ובמהלך האירוע היכה אייזנר מפגינים ברובה שלו (העיתונים מתמקדים כולם בתמונה אחת, דרמטית במיוחד, אולם ברשת ניתן למצוא תמונות נוספות). "גנץ: האירוע מנוגד לערכי צה"ל. הסמח"ט הושעה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", מעל לשלושה תצלומים, אחד מהם של אייזנר מטיח את רובהו בפניו של המפגין, והשניים האחרים מנסים לתת הקשר אפולוגטי: אחד מהם מראה פעילת שמאל בנמל התעופה והשני עימות בין מפגינים לחיילים על כביש הבקעה. לפי אייזנר, הסרטון בושל והמפגין הוא זה ששבר את ידו/אצבעותיו/הזרת שלו (תלוי בעיתון).

"הסמח"ט הושעה", לשון הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "סגן-אלוף חבט בנשקו בפניו של מפגין פרו-פלסטיני" היא זו על שער "מעריב". "וכשאין מצלמות?", שואלת כותרת ההפניה לטורו של עפר שלח על שער העיתון. "כל צופה סביר הרואה את הסרטון שואל את עצמו כמה מקרים כאלה מתרחשים במקום שאין בו תיעוד", כותב שלח. "הנשק היה הדבר היחיד שהיה לי ביד באותו רגע", מצטטת לילך שובל ב"ישראל היום" את אייזנר.

כפי המצופה

גם היום ממשיכים העיתונים לעסוק בפסגה שהתקיימה באיסטנבול בין המעצמות, בהובלת האיחוד-האירופי, ובין השלטון האיראני, בנוגע להגבלת פרויקט הגרעין האיראני. אם אתמול הביאו העורכים והפרשנים ב"מעריב" את עמדת ממשלת ישראל באופן אנונימי, היום היא מוצגת תוך ייחוס נאות: "אכזבה בישראל מעמדת ארה"ב בשיחות עם איראן". גם ב"הארץ": "נתניהו: איראן קיבלה מהמערב זמן במתנה", נכתב בכותרת על שער העיתון.

ב"ישראל היום" ממשיכים לסקר את מפעלות בועז ביסמוט באיסטנבול. הטון ממשיך להיות בריטי. כלומר, זה של צהובון בריטי. "האיראנים חגגו באיסטנבול", לשון הכותרת על שער העיתון, מעל לתצלום של ביסמוט ליד אנשים אחרים. "האיראנים הגיעו לעבוד. גם עלינו", לשון כותרת הדיווח, הנפרש על פני עמ' 7. ביסמוט מביא מרשמיו בוועידה ומקנח בדיווח על כך שרכש פיסטוקים ולא גרעינים, אך אלו היו פיסטוקים טורקיים ולא איראניים. כנראה ניסיון להתבדח.

עוד מלין ביסמוט על כך שהעיתונאים שבאו לוועידה כתבו את רשמיהם ממנה "כבר בבוקר", ו"בלילה רק הוסיפו את הציטוט 'גישה חיובית', כאילו היינו כתבי סוכנות הידיעות האיראנית". אירוני, בהתחשב בכך שהדיווח של ביסמוט ("מיוחד", נכתב בחותמת ליד ההפניה על השער) מהדהד במדויק את הדעות שהוא מנפק זה מכבר ביחס לסוגיית הגרעין האיראני. ועוד פרט אירוני: ב"ישראל היום" מותחים ביקורת על האיראנים שהפכו את פרויקט הגרעין "לעניין של כבוד לאומי". מהאנשים שהביאו לכם את כלל מס' 5: "לזכור שאנחנו ישראלים".

במוסף "המגזין" של "מעריב" מדווח אורי שצ'יגובסקי (על פני כפולת עמודים) על סדרת ריאליטי אמריקאית חדשה (מפיק: ריאן סיקרטס) שבמרכזה אמריקאים עשירים ממוצא איראני. "נדמה כי הערך המוסף החשוב ביותר של הסדרה", כותב שצ'יגובסקי, "נובע מהעובדה שבניגוד למצופה, אין כמעט דבר שהוא בגדר טאבו בקרב נציגי הקהילה האיראנית המופיעים בסדרה".

יום השואה

"כל שעה מת ניצול שואה", מבשרת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" באותיות ענק לבנות על רקע שחור. "בושה של כולנו", לשון כותרת נוספת, באותיות לבנות על רקע אדום הפעם, לצד תצלום של אשה מבוגרת אוחזת בהליכון וניצבת לצד כיריים ניידים מפוחמים. זווית הצילום היא מלמעלה למטה, והוא מציג את המצולמת, רוזה ברקוביץ', כגמדה שעיתונאים ענקים פקדו את ביתה. "העוני, הבדידות, החרפה: 6 ניצולות שואה הכניסו אותנו לבתיהן המתפוררים וסיפרו על החיים הקשים אחרי הגיהנום", נכתב בכיתוב התמונה.

אפשר להניח שכוונותיהם של העורכים (של העמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" ושל מוסף "24 שעות", שזו כתבת השער שלו) טובות, ועוד יותר קל להניח שכך היו כוונותיהם של הצלם עמית מגל ושל הכתבות נעם ברקן ויאנה פבזנר-בשן, אבל לא ברור מדוע יום השואה המתקרב, ששימש בוודאי עילה לכתבה, צריך להיקשר לבעיית העוני של זקנים בישראל. אנשים, ובוודאי אלה שהם חסרי אונים יותר מהממוצע, כגון זקנים וילדים, החיים בעוני וב"תנאים מחפירים", כלשון הכתבה, אמורים להיות מושא לטיפול עיתונאי גם אם אינם ניצולי שואה. גם מי שלא "ניצחו את הרוע המפלצתי", כלשון הכתבה, זכאים בערוב ימיהם להתקיים בכבוד.

ההתעקשות לנצל את יום השואה כדי לעסוק דווקא במצבם הכלכלי של אחרוני הניצולים החיים בישראל משרתת אולי את ארגוני ניצולי השואה העומדים מאחורי הנתונים המובאים בכתבה, וייתכן, אולי, שיביא מזור מסוים לשש הנשים המבוגרות המסוימות שהעיתון הפנה אליהן את הזרקור, אך הוא גם מאפשר ל"ידיעות אחרונות" לרחף מעל לנושא – מצבם של הזקנים (ודוק: זקנים בכלל) בישראל – בלי שיצטרך לעסוק, ולו ברמז, בסיבות לו (מדיניות הממשלה? מצב קרנות הפנסיה? תקציבי הרווחה?) או באפשרות לשנות ולשפר אותו. הרי אמרת "שואה" וממילא התייתר, לכאורה, הצורך בדיון מושכל (ובוודאי אם הוספת "תהומות הייאוש", "זוועות", "אימת המוות", "הרעב האיום", "עוני וניוול איומים", כלשון הז'רגון האהוב על העורכים ב"ידיעות").

הבחירה הזו גם ממסמסת לכאורה את העיסוק בתוכני יום השואה עצמו (לכאורה, משום שאלו יופיעו בהרחבה ב"ידיעות" ובעיתונים האחרים בימים הקרובים), ונדמה שכאן טמונה, אולי, סיבה פסיכולוגית נוספת לצורך של עורכי העיתון לעסוק דווקא בנושא הזה. "ימים ספורים לפני יום השואה 2012: 198 אלף ניצולי שואה נותרו בישראל, ומספרם הולך ופוחת במהירות", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "עוד מעט לא יהיה מי שיספר", לשון כותרת הגג לראשית על שער "ידיעות".

הכותרות הללו מעוררות תמיהה. מה למצוקתם של ניצולי השואה ולעובדה כי "עוד מעט לא יהיה מי שיספר"? הרי ב"ידיעות אחרונות" מצפים מן הסתם (ממי? מהממשלה? מהעמותות? מהאזרחים?) שמישהו יעזור כלכלית לניצולים המבוגרים, ולא שמישהו ייתן להם חיי נצח – דבר שלפי הידוע (מחוץ למוסף "כלכליסט" אולי), כלל אינו אפשרי. הכותרות הללו הן, לכן, פרי תסכול: ניצולי השואה אכן מתים, והזמן, האכזרי מכל אדם, יכחיד לבסוף את כולם, וזכרון השואה יהפוך עמום יותר, מעורפל יותר. זהו טבע הדברים ויש בו משהו איום ונורא, כטבעו של טבע הדברים, וההתקוממות נגדו יכולה להיות פיוטית, או ילדותית.

וזה בדוק

"בדיקת 'גלובס': העלייה בגביית עמלות הבנקים נבלמה", הודיעה כותרת בעיתון ביום חמישי האחרון. "עמלות הבנקים הן רק שליש מהכנסותיהם, והסתכמו ב-2011 ב-14 מיליארד שקל – ירידה של 2% בהשוואה ל-2010. זה לא מפריע לגורמים שונים ללבות את הכעס של הציבור על העמלות", נכתב בכותרת המשנה, שמבטיחה: "'גלובס' עושה סדר – ובדרך מפריך כמה מיתוסים נפוצים".

"7 מיליארד סיבות לכך שהחלשים משלמים יותר", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "חמשת הבנקים הגדולים בישראל הרוויחו ב-2011 על הלוואות ופקדונות של משקי הבית והעסקים הקטנים 7 מיליארד שקל יותר מאשר הלוואות ופקדונות במגזר העסקי", נכתב בכותרת המשנה לאחר החותמת "בדיקת 'כלכליסט'", "אבל מדו"חות הבנקים עולה", ממשיכה הכותרת, "כי הסיכון במגזר העסקי דווקא גבוה יותר: 64.5% מהפסדי האשראי נבעו מהחברות הגדולות במשק".

"מ-2007 עליית העמלות נבלמה", "עמלות העו"ש ירדו ריאלית" ו"עיקר העלייה בעמלות נובעת מהגדלת פעילות הלקוחות" הן המסקנות של עירן פאר ב"גלובס".

"טענה מקובלת של המגזר הבנקאי היא כי אין להשוות בין מתן הלוואה לחברה עסקית גדולה לבין הלוואה לעסק קטן או למשק בית", כותב מישל אודי בכפולה הפותחת של "כלכליסט". "לפי טענות הבנקים, הרווח הפוטנציאלי מחברה גדולה גבוה יותר, וסיכון האשראי הנשקף מחברה גדולה הוא קטן יותר מהסיכון הנשקף מעסקים קטנים, שמרביתם נסגרים כשנתיים לאחר הקמתם. אולם בדיקת דו"חות הבנקים מעלה תמונה שונה מזו שמנסים ליצור במגזר הבנקאי", זאת משום שכאמור, רוב הפסדי האשראי של הבנקים נבעו מהמגזר העסקי. לעומת זאת, המגזר הפרטי הניב כמחצית מרווחי הבנקים.

כנראה שצריך לדעת מה לבדוק.

ואם כבר, הנה מה שכתב שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט", אחרי שבדק מה הן הנחות היסוד שצריכות להתממש כדי שאזרח ממוצע יגיע לגיל פרישה עם פנסיה של 4,000 שקל בחודש. כותרת הכתבה היא "נוסחת החיסול של הפנסיה". ואגב פנסיה, "הלמ"ס: קשיש עשיר יותר הוא בדרך כלל גם בריא יותר", נכתב ברצועה בתחתית שער מוסף "עסקים" של "מעריב" (ליטל גרוסמן). המחקר, יש לשער, לא נעשה לרגל יום השואה.

יאפים עם ג'יפים

"מדינת הג'יפים: זינוק של 75% ברכבי פנאי ושטח מ-2005", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "נתח השוק של מכוניות המנהלים מתרסק ומכירות רכבי השטח והפנאי מזנקות – מ-8,700 ב-2005 ל-20 אלף ב-2011", נכתב בכותרת המשנה. "שיעור המכירות בישראל דומה לאירופה, אבל עדיין נמוך מארה"ב. היצרנים מעצבים כלי רכב דמויי ג'יפ כדי לענות על הביקוש הגובר, היצע הדגמים גדל – והמחירים יורדים עוד יותר" (דניאל שמיל).

"יותר ישראלים תקועים עם שתי דירות", נכתב בכותרת אחרת על שער "דה-מרקר". "זינוק של 1.5 מיליארד שקל בשנה האחרונה בהיקף ההלוואות שנוטלים משפרי דיור שלא מצליחים למכור את הדירה הישנה", נכתב בכותרת המשנה (נתן שבע). "המחאה מתקרבת לכנסת: קבוצת פעילים חברתיים מתכננת להקים מפלגה", מדווח צבי זרחיה בעמ' 16 של העיתון, ורותי לוי מדווחת באותו עמוד: "מקדונלד'ס ישראל מורידה את מחירי חלק מהארוחות בסניפיה".

"כל הציונות היא סיפור של חדשנות" היא כותרת כתבה הנפרשת על פני כפולת עמודים (ישראל פישר) ועוסקת ב"כנס הישראלי" שיתקיים באוניברסיטת הארוורד ("המוסד היוקרתי") ויעסוק ב"חדשנות הישראלית". "הדרך לשיפור התדמית השלילית עוברת דרך עולם העסקים", נכתב בכותרת המשנה.

וכבר סיכם דרור פויר: "כל מי שיש לו ג'יפ, בטח האמר, הוא חרא של בן-אדם".

תרשמו ביומן

אחרי "כלכליסט" אתמול, קובע גם "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות": "האינפלציה כבר כאן", כדבר כותרת על שער המוסף המפנה לידיעה של גד ליאור. וזה בדוק.

ענייני תקשורת

"רשת וענני-תקשורת יתמודדו על הפעלת ערוץ המורשת", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר".

נפטרה העיתונאית והמבקרת הדה בושס, ראשונת מבקרות הטלוויזיה בעיתונות הישראלית. "בושס היתה מבקרת הטלוויזיה של עיתון 'הארץ', והיתה העיתונאית הראשונה שעסקה בביקורת טלוויזיה באופן קבוע ומתמשך", כותבות מיה סלע ואמילי גרינצווייג בידיעה בתחתית שער "הארץ", מתחת לכותרת "מתה העיתונאית הדה בושס". "סגנון כתיבתה היה חד וחריף, וזה הקנה לה לא מעט אויבים", הן מוסיפות.

"הנסיבות הכלכליות לא מאפשרות לתקשורת הפלסטינית עצמאות עיתונאית אמיתית", נכתב בכותרת המשנה לטורו של דני רובינשטיין, "כלכלה פלסטינית", ב"כלכליסט". "היקף התקשורת הפלסטינית מוגבל יחסית כיוון שהמשק אינו חזק דיו כדי לתמוך בה מבחינה מסחרית. כך, במקום להסתמך על הכנסות מסחריות, אין לתקשורת ברירה אלא להישען על מקורות ממשלתיים", נכתב בציטוט מודגש מתוך הכתבה. מעניין אם בעתיד יכתבו טור דומה על העיתונות הישראלית.

"ילדים בפריים-טיים הם לא המצאה ישראלית, וכמו בעולם, גם כאן התופעה שנויה במחלוקת", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של רועי ברק ב"גלובס". "פסיכולוגים מזהירים מפני ההתמכרות לפרסום וההתרסקות שאחריה, המועצה לשלום הילד מתנגדת נחרצות, וכשני שלישים מהציבור לא היו מרשים לילדים שלהם להשתתף בתוכניות כאלה. המפיקים מצדם משוכנעים שהכל נעשה באופן אחראי ומקצועי וכי לא מדובר בריאליטי, אלא בתחרות כשרונות לא מזיקה".