אין ספק שחלק חשוב מהמשחק הדמוקרטי שמתנהל לפני ההצבעה בקלפי, הוא ניסיונות השכנוע הנעשים באמצעות מאמרי דעה בכלי התקשורת. התבטאויות פוליטיות כאלו הן לב לבו של התהליך הדמוקרטי, והיכולת של כל מי שלא יהיה להתבטא ולנסות לשכנע היא תנאי יסוד שלו. והנה, עכשיו לפני הבחירות הקרובות, יש בישראל אלפים רבים שאסור להם להתבטא, שנאסר עליהם להשתמש בכלי התקשורת כדי להשפיע.

רק השבוע נודע על עובד של מחלקת המחקר של הכנסת, גלעד נתן, שהועבר מתפקידו כי הביע את דעותיו הפוליטיות באתרי אינטרנט. מנכ"ל הכנסת הסביר כי עובדי הכנסת אמורים לשרת את כל חברי הכנסת, מכל הסיעות והזרמים, ולא ייתכן שעובד המזוהה פוליטית ואף מתבטא נגד חלק מחברי הכנסת יוכל לשרת נאמנה את אותם חברי כנסת. בשבוע שעבר פורסם סיפורו של מנהל בית ספר, רם כהן, שהיה חתום על מאמר בעיתון וזומן לשימוע. הפעם היה הטיעון שכדמות חינוכית המשפיעה על בני נוער אסור לו להתבטא פוליטית.

יש בישראל רבבות אנשי חינוך, האם לכולם אסור להתבטא פוליטית? ומה לגבי המוני עובדי המדינה, ועובדי החברות הממשלתיות, והשוטרים, וחיילי הקבע והסדיר? אפשר כך להגיע למספרים עצומים של אזרחים ישראליים שאסור להם, על פי הדעה הרווחת, להתבטא פוליטית. הרי אין בכך היגיון. יש, לדעתי, לשנות את הגישה הנוכחית מעיקרה.

זכות הביטוי בכלל, ובמיוחד זכות הביטוי הפוליטי, נתונה לכל, כולל לנושאי משרה ציבורית, ביטחונית או חינוכית. הזכות צריכה להיות ממומשת גם בימים של שגרה וגם בימים של בחירות. זוהי הדמוקרטיה האמיתית. כלי התקשורת לסוגיהם השונים, גם המסורתיים וגם האינטרנטיים, הם האמצעים למימושה של זכות זו.

נטילה של הזכות הדמוקרטית הבסיסית הזו צריכה להיעשות במשורה ובתנאים מיוחדים. לדוגמה, אפשר להבין (גם אם לא להסכים) את ההגבלה על אנשי חינוך להביע דעתם הפוליטית באזני תלמידיהם בתחום המוסד החינוכי ובכל מקרה לאפשר להם התבטאות מחוצה לו. וגם זאת, רק אם גזירת ההגבלה מוטלת על כולם, גם על מנהל בית הספר התיכון בתל אביב וגם על רבני בתי הספר בהתנחלויות. אפשר גם להבין מגבלה שמוטלת על עובד הכנסת והאוסרת עליו לנהל תעמולת בחירות בין כותלי המשכן, אבל האיסור על התבטאות פוליטית של עובד כזה בבלוג באינטרנט הינו דרקוני.

כך גם לגבי שאר עובדי המדינה. כשהם משרתי ציבור בשעות עבודתם, צריך לאסור עליהם ביטוי פוליטי כלשהו, אולם בזמנם החופשי הם אזרחים ככל האחרים וזכות הביטוי הפוליטי אמורה להיות נתונה להם כפי שהיא נתונה לאזרחים אחרים. בעיה ייחודית היא מימוש זכות הביטוי של אנשי כוחות הביטחון. כאן, יש סתירה אמיתית בין שייכות לארגונים רבי כוח האמורים להגן על הדמוקרטיה שלנו לבין מימוש זכות הביטוי של המשרתים בארגונים אלה. על פניו, איסור הביטוי הפוליטי של אזרחים אלה (חיילים, שוטרים, סוהרים, אנשי שב"כ ומוסד) נראה הגיוני. ואולם, גם כאן אפשר וצריך לחשוב על הסדרים מקילים לחלק מהאוכלוסיות הללו, שוטרים וסוהרים למשל.

ימי טרום הבחירות הם ימים של חגיגה דמוקרטית ומן הראוי לאפשר לכמה שיותר אזרחים המעוניינים בכך להשתתף בה. מימוש זכות הביטוי הפוליטי הוא אחד האמצעים החשובים לקיומה של חגיגה זו. צריך לעודד פרסום מאמרי דעה בעיתונות או בלוגים פוליטיים באינטרנט. גם אלה – ולא רק הכנסת או הכינוסים הפוליטיים-המפלגתיים – הן בימות דמוקרטיות חשובות, ומן הראוי לפתוח אותן בפני כמה שיותר אזרחים, גם אם הם נושאי משרה ציבורית.

ד"ר אבשלום גינוסר הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת במכללה האקדמית "עמק יזרעאל"