חגיגות פסח, אתמול בירושלים (צילום: אורן נחשון)

הקדמה: חגיגות, טיסות וג'יפים (במדינה של השר שטייניץ)

"בחול-המועד עם ישראל חגג. מאות אלפי ישראלים טסים לחו"ל, מאות אלפים מבלים בצימרים ובכבישים נוהגים במכוניות חדשות ובג'יפים. על-פי סקר של האו"ם, אנו נמצאים במקום די טוב ברשימת המדינות המאושרות, אז למה יש דיבורים על חידוש המחאה ולמה יש כותרות בעיתונים שאנו מדינה של אנשים רעבים וקורסים?" (שלמה צזנה ועמוס רגב מראיינים את שר האוצר יובל שטייניץ, מוסף "ישראל השבוע").

שיקולים בטחוניים

הבוקר, בתחתית עמ' 6 של "הארץ", מדווח עוז רוזנברג כי בתחילת השבוע הוצבו סלעים גדולים על ארבעת נתיבי כביש בכניסה הראשית לשכונה בת 60 אלף תושבים, במטרה למנוע לחלוטין את תנועת כלי רכב אליה וממנה. מאז, כך מדווח, נאלצים עשרות אלפי תושבי השכונה להשתמש בדרך עפר צרה וצדדית כדי להיכנס ולצאת משכונתם. "אם דבר כזה היה קורה בתל-אביב, גם היו סוגרים את כל העיר?", תוהה ראש המועצה באוזני הכתב.

אולם הדבר לא התרחש בתל-אביב אלא בירושלים, ולא בירושלים של רחביה אלא בירושלים האחרת, שמעבר לקווי הגבול של 67'. השכונה היא למעשה כפר א-ראם, הצמוד לקצה הצפוני של השטח המוניציפלי של בירת ישראל, אך אינו חלק מהעיר. שכונה עם מחנה פליטים. על-פי הידיעה של רוזנברג, צה"ל טוען כי חסימת הכניסה והיציאה אל הכפר נבעה מ"העלייה בתקופה האחרונה במספר אירועי יידויי אבנים ובקבוקי תבערה מצד נערים במקום לעבר כוחות הצבא המסיירים באזור". לידיעה נלווה תצלום של אמיל סלמאן. נראות בו קוביות בטון גדולות שהוצבו על הכביש. על אחת מהן רוסס בעבר הגרפיטי "אין כניסה לישראלים". "אין בכלל ישראלים שמסתובבים פה", טוען ראש מועצת א-ראם, סרחאן ג'אסר סליימה, ושואל מדוע בכלל מגיעים כוחות מג"ב וצה"ל לאזור.

מדוע נערי הכפר מיידים אבנים ובקבוקי תבערה על כוחות השיטור הישראליים? נהג מונית המזוהה בשם הפרטי מוחמד מסביר כי הסיבה היא "שעמום". לדבריו, "ילד אצלנו בגיל שמונה, אמא שלו לא לוקחת אותו לגן או לים. אצלנו אין ים, אז הם באים לפה". כך או אחרת, התוצאה היא כי 60 אלף איש החיים צמוד לירושלים מוגבלים מאוד בתנועה זה שבוע. 70% מהם עובדים בשטח ישראל ומתקשים להגיע לעבודתם. 60% מילדי הכפר לומדים בבתי-ספר מחוצה לו ומתקשים להגיע ללימודים. "לא אמרו לנו מתי זה ייגמר", מצוטט תושב הכפר המזוהה בשם הפרטי אחמד. "אני, ועוד הרבה כמוני, עומדים היום בצומת דרכים ולא יודעים מה לעשות. האם ללכת לגנוב, האם ללכת להתאבד, או ללכת לעבוד. מתייחסים אלינו גרוע יותר מאשר לכלבים".

כאמור, ראש המועצה שאל את הכתב, "אם דבר כזה היה קורה בתל-אביב, גם היו סוגרים את כל העיר?". נניח שהתשובה חיובית. האם היה עיתון "הארץ" היחיד שמדווח על חסימת כניסה ויציאה מאזור הסמוך לתל-אביב שבו עשרות אלפי תושבים? האם העיתון היה עושה זאת בתחתית עמוד פנימי, ארבעה ימים לאחר החסימה? ודאי שלא. לעומת זאת, אם היתה נחסמת כניסה ראשית לכפר בשטחים הכבושים שאינו גובל בשטח המוניציפלי של ירושלים, בהחלט ייתכן שידיעה על כך כלל לא היתה מתפרסמת, אפילו לא בתחתית עמ' 6 באיחור של ארבעה ימים.

הנה לכם ביטוי נאה לזכויות היתר של פלסטינים המתגוררים סמוך לירושלים לעומת פלסטינים שחיים באזורים אחרים בשטחים שבשליטת ישראל. כשמטילים עליהם עונש קולקטיבי הפוגע קשות בחופש התנועה, התעסוקה והלימוד שלהם, ארבעה ימים מאוחר יותר מדווח על כך בתחתית עמ' 6 של "הארץ".

"הצבת חסמים במרחב יהודה ושומרון נקבעת בהתאם להערכת המצב על-פי שיקולים בטחוניים", מסר דובר צה"ל לעיתון בתגובה לידיעה. "אנחנו פה והם פה בכלא משותף של מלחמה נצחית", כותבת אילנה המרמן במדור הדעות של "הארץ".

פחד מסיני

בפתח "מוספחג" של "מעריב" כתבה של מרדכי חיימוביץ לרגל 30 שנה לפינוי ימית. "מה קורה בלב?", שואל חיימוביץ את איציק איבו, מי שניהל פירוק קיבוצים שנבנו בחצי האי סיני והעברתם לשטח ישראל, ומאוחר יותר יעץ בענייני פירוק ימית. "הרגשה קשה", משיב לו איבו. "עצב?", שואל חיימוביץ, "היה לי גם עצב", משיב איבו.

"למרות שדיין התחייב עוד ב-1977, ערב ביקור סאדאת, לפנות את כל סיני, המשיכה הממשלה לאכלס את הפיתחה כאילו אין התחייבות ואין הסכם", כותב נחום ברנע בטורו שבפתח "מוסף חג" של "ידיעות אחרונות". "ביד שמאל פינו. ביד ימין התנחלו. ממשלת נתניהו לא המציאה שום דבר שלא דפקו קודמותיה".

הכותרת הראשית של "הארץ" ("האי-שקט שאחרי הסערה: מסע לסיני שלאחר המהפכה") מפנה את הקוראים לכתבה מאת אנשיל פפר, המביא את רשמיו מביקור שקיים בחצי האי סיני.

"בביקורים קודמים לפני כמה שנים בסיני, לא ניתן היה לעבור ברחוב מבלי להיתקל במאות שוטרים וסוכנים שהציפו את האזור", הוא כותב בעמ' 3 של העיתון. "כעת לא נותר להם זכר. רשויות החוק המצריות כלל אינן נראות בקרבת הגבול, מלבד קומץ שוטרים במעבר הגבול לרצועת עזה. [...] אנשי הכוח הרב-לאומי, האחראים לפקח על הצדדים הבטחוניים של הסכמי קמפ דייוויד, נשארו מסוגרים השבוע בבסיסים שלהם ולא נראו בכלל מסיירים בשטח. הכביש הצבאי המרכזי מאל-עריש לנאחל, במרכז סיני, ננטש".

"עין בלתי מזוינת תבחין בקלות יחסית שהחיילים המוצבים במחסומים מרפיח ועד גשר השלום שמעל תעלת סואץ עסוקים בעיקר בלהגן על עצמם מפני התקפות הכנופיות בסיני", כותב "שליח 'מעריב' לסיני" בכתבה המתפרסמת ב"מוספחג" של העיתון. "הם מחופרים מאחורי שקי חול, צופים בחשש בנעשה דרך כוונות של מקלעים כבדים". זהותו של הכותב, כך נמסר לקוראים, לא פורסמה בשל חשש לבטחונו.

"מעולם לא הייתי בסיני, לא לבדי ולא עם המשפחה", מתוודה סייד קשוע בטורו הקבוע שבמוסף "הארץ". "אני מפחד מסיני. כל הסיפורים האלה על מעצרים בגלל שטרות דולרים מזויפים ופקידים בגבול שצריך לשחד אותם בשביל לזרז את התהליך, זה פשוט לא בשבילי".

ללא מקום לאלתור

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "ישראל ל'מתריסים': אם תבואו – תיעצרו". בעמ' 5 של העיתון מדווחים נצחיה יעקב, יורי ילון, שלמה צזנה ואילן גטניו על פעילות רשויות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל לסיכול "מטס ההתרסה" הצפוי ביום ראשון.

על-פי הדיווח, במשרד החוץ פנו למדינות בבקשה שיקראו לאזרחיהן שלא להשתתף במטס, שכן ייעצרו. חברות התעופה הזרות מאוימות "כי אם ירשו לפעילים לעלות למטוסים, הן יחויבו בעלויות הטסתם חזרה למדינות המוצא". לשיטור האירוע יוקצו למעלה מ-650 שוטרים, כך מדווח, רבים מהם בלבוש אזרחי. כמו כן מצוין כי "במשטרה מתכוונים להגביל את המבצע לטרמינל 1, שאליו יופנו הנוחתים, ולא לטרמינל 3, העמוס יותר". על-פי הדיווח, "טרמינל 1 כולו צפוי להפוך להיות שטח סטרילי".

ב"מעריב" קוראת כותרת בראש עמ' 6: "קנס על כל פעיל שיתפרע". לצדה תצלום [דני מרון] של כוחות מג"ב ומשטרה עוצרים פעילים בכניסה לנתב"ג בחודש יולי האחרון, במטס הקודם. הדיווח, מאת אבי אשכנזי, גדעון קוץ ויובל גורן, נפתח בחשש של משטרת ישראל כי "הפעילים הפרו-פלסטינים ינסו לשחזר את האפקט שנוצר לאחר משט המרמרה לרצועת עזה וליצור הד תקשורתי עולמי". בהמשך מצוין כי רשות ההגירה העבירה רשימה של כאלף מסורבי כניסה. מי שיופיע בה "יועבר למתקני כליאה ויוחזר למדינתו בתוך זמן קצר".

מדוע יש מבצע לסיכול כניסת המפגינים? מדוע ייעצרו ויגורשו? על-פי הידיעה ב"ישראל היום", "500 עד 1,000 פעילים אנטי-ישראלים זרים ינסו לנחות בארץ בשבוע הבא ולהגיע לשטחי הרשות הפלסטינית. [...] התכנון של פעילי השמאל הוא להתארח במרכז השלום הפלסטיני בבית-לחם".

פרשן העיתון דרור אידר הסביר לפני יומיים: "מדובר באוכלוסייה לא צפויה שאסור להותיר לה מקום לאלתור. לולא הסכנה הבטחונית שבפרובוקציה בתוך שדה התעופה, אפשר היה להתיר להם להיכנס; איש לא היה משגיח באנשים הללו; למדנו להסתדר איתם. יש לנו כאלה לא מעט תוצרת בית".

ב"הארץ" מדווחת הבוקר עמירה הס כי שירות הביטחון הכללי חקר בשבועות האחרונים ארבעה פעילי שמאל ישראלים שמשתתפים בהכנות למפגן המחאה הצפוי ביום ראשון. לפי דיווחה, את הארבעה חקר אדם שהזדהה בשם "שביט" ואמר שהוא ראש מחלקת ימין קיצוני ושמאל קיצוני בשב"כ.

אתנחתא: על קרדיט וקיפוח (של השר שטייניץ)

"במשמרת שלך יש רשימה ארוכה של הישגים. אילו היינו במצב הפוך, של אבטלה גואה וכדומה, היו באים ואומרים: שר האוצר נכשל בתפקידו. האם מקפחים אותך בקרדיט?" (שלמה צזנה ועמוס רגב מראיינים את שר האוצר יובל שטייניץ, מוסף "ישראל השבוע").

בשולי החדשות

א. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר קוראת "רעדו מפחד". היא מוקדשת לרעידת אדמה עזה שהתחוללה אתמול מול חופי אינדונזיה, ובעצם היא מוקדשת לאימה שפשתה בקרב תושבי האזור מפני גלי צונאמי (שלא הגיעו). כל עמ' 3 מוקדש לחגיגות המימונה שיתקיימו במוצאי שבת. הכותרת: "דבש ניגר".

"אני לפעמים מפתיע אנשים בכך שאני אומר להם שהמדיה הישראלית היא ימין ולא שמאל", אומר ירון לונדון בראיון שהעניק ללי-אור אברבך והתפרסם אמש ב"גלובס". "אני מדבר על העמוד הראשי, שמוטען במטענים רבים מאוד של רגש לאומי, רגש דתי, ופחות בשיקולים תבוניים. אם אתה תקרא את הכותרות של העיתון שבו אני כותב שנים כבר, 'ידיעות אחרונות', לא תראה כותרות שעוסקות בעובדות, אלא בהלך רוח. ניצחון גדול, אפילו של מכבי תל-אביב, עלבון לאומי גדול, טרגדיה שמתרגמת מיד לטרגדיה לאומית, שנאת ישראל ושנאת יהדות, דם שפוך, טרגדיות חוזרות על עצמן במשפחות. רק עיתון אחד בעצם לא נוהג כך, זה 'הארץ', ואולי העיתונים הכלכליים".

ב. בראש עמ' 19 של "ישראל היום" מתפרסם דיווח מודגש מאת "כתב 'ישראל היום'" על פתיחת קזינו חדש של לאס-וגאס סנדס, החברה שבשליטת הבעלים של העיתון, שלדון אדלסון. "לאס-וגאס סנדס חנכה פרויקט ענק במקאו", מבשרת הכותרת, ובגוף הידיעה מדווח כך: "בטקס מרהיב וססגוני נחנך אתמול במקאו ה'סנדס קוטאי סנטרל' – פרויקט ענק חדש של חברת לאס-וגאס סנדס. בכך השלים איש העסקים שלדון אדלסון את חזונו להקים את רצועת האתרים המשולבים הגדולה ביותר בעולם".

המלה קזינו אינה מופיעה בטקסט הבלתי חתום. המלה "הימורים" מופיעה פעם אחת, במשפט "[...] העניקה ליזמים שונים אפשרות להקים אתרי תיירות, המשלבים גם הימורים, המותרים באי". בסיום הידיעה מתפרסם הגילוי הנאות שלפיו "ד"ר מרים ושלדון אדלסון הם בעלי החברה המחזיקה במניות 'ישראל היום'". גילוי נאות זה יכול היה להיות נדרש לו היה צידוק עיתונאי מינימלי לדיווח על הקמת קזינו נוסף במקאו. כיוון שאין צידוק עיתונאי מינימלי לדיווח, כיוון שהמידע על פתיחת קזינו נוסף באי אינו רלבנטי במיוחד לקורא הישראלי, אינו חשוב עבורו, אינו תורם להבנת עולמו וספק אם מעניין אותו במידה המצדיקה ידיעה מודגשת על פני חצי עמוד, הרי שאין מקום לפרסם את המידע, וממילא ניתן היה לחסוך את הצורך בגילוי הנאות.

ג. "השיטה הפוליטית בלתי אפשרית", מתלונן יו"ר הכנסת רובי ריבלין באוזני שלום ירושלמי, המראיין אותו ל"מוספחג" של "מעריב".

"למה שאוציא לוביסט מוועדה ואשאיר עיתונאי?", שואל מנכ"ל הכנסת דן לנדאו את חן שליטא ולילך ויסמן, המראיינות אותו למוסף "G" של "גלובס". "כי עיתונאי נמצא שם כדי לדווח לציבור ולא לבעל ההון ששכר את שירותיו", הן משיבות. "אתן אומרות את זה ברצינות?", הוא שואל. "לא אתן כאן דוגמאות, אבל יש עיתונאים שבאו לפה כדי לקדם את האינטרסים של בעלי השליטה בכלי התקשורת שלהם. לא זוכר אם היו אלה אינטרסים שקשורים לכלי התקשורת או לעסקים אחרים שלהם. העיתונאים לא שונים, מהבחינה הזאת, מכל לוביסט אחר. כמו שעובדי פרי-גליל באו לקדם את עניינם, ככה עיתונאים באו".

ד. בתחתית שער "מקור ראשון" מופיעה הבוקר הכותרת "כך ניסו גורמים עוינים להשתלט על החמץ של ישראל". יצחק הילדסהימר מדווח כי אל ג'אבר חוסיין, שרכש מישראל את "כל החמץ של המדינה", הגיעו פניות מצד גורמים זרים, מסעודיה ומירדן, שביקשו שימכור להם את החמץ שקנה. יתר על כן, אל חוסיין מגיעות פניות גם ממוסלמים שחיים בצפון ישראל, בגליל ואף בשטחים, ומבקשים ממנו לרכוש את "כל החמץ של המדינה".

בראיון בלעדי ל"מקור ראשון" אומר חוסיין להילדסהימר: "אפשר להניח שהסעודים והירדנים – לפחות בחלקם – מבקשים לגרום לפעולת טרור כלכלית חמורה מאוד". למרבה המזל, כך מדווח, חוסיין מסרב בתוקף למכור את "כל החמץ של המדינה". "כך ניסו גורמים עוינים להשתלט על החמץ של ישראל"? הכותרת בשער "מקור ראשון" היתה צריכה לקרוא: "כך ניצל כל החמץ של ישראל".

ענייני תקשורת

עקיבא נוביק וירון דורון מדווחים ב"ידיעות אחרונות" על הסתעפות בפרשת "בחדרי חרדים". לפי דיווחם, כעשרה מהנסחטים לכאורה נמלטו מהמדינה כתוצאה מהלחץ שהופעל עליהם. ב"הארץ" מדווח עוז רוזנברג כי מנכ"ל האתר נחשד גם בהלבנת הון בסך מיליוני שקלים. לפני שלושה ימים פירסם "מעריב" את גרסת "מקורבי" המנכ"ל. גם הם שאלו: "איפה הכסף?".

ב"מוסף חג" של "ידיעות אחרונות" מספיד דן פתיר את מייק וואלאס. "נפגשנו בצמתים רבים", כותב פתיר, "ותמיד הוא היה מרתק וסוחף, סוער ומבדח, קשוח וגלוי לב, ישיר ומחוספס, לגלגני ומחמיא. [...] לא הכרתי במהלכי הממושכים בשבילי התקשורת העולמית דמות מרתקת כזו". פתיר מוסיף כי לדברי וואלאס, אמו פנתה אליו לפני שעמד לראיין את אבא אבן וביקשה ממנו שיתנהג יפה, כיוון שאבן הוא "Nice Jewish Boy". הנה התוצאה.

נ.ב: הנחות ומחשבות (של השר שטייניץ)

"יש בישראל אנשים רעבים?" (שלמה צזנה ועמוס רגב מראיינים את שר האוצר יובל שטייניץ, מוסף "ישראל השבוע").

והתשובה של שטייניץ: "אני מניח שכן, אבל אני לא חושב שרבים".