ככל שאני מנסה לפענח את התקופה שבה עבדתי עם חנה זמר, אני מתקשה להפריד בין החלקים המקצועיים הזכורים לי לבין החלקים האישיים. כי לטוב ולרע, העורכת המרתקת, רבת העוצמה והחכמה ביותר שעבדתי אתה בכל שנותי בעיתונות, תחיה לעולם בזכרוני בשילוב הזה, האנושי והחם אך גם הטעון, שאינו ניתן להפרדה.
וכך, שתי תמונות בהירות עומדות מול עיני, זו ליד זו, בלי כל סתירה: באחת מגיעה חנה כרוח סערה בבוקר יום שני, ועוד לפני שנכנסת לחדרה עוברת בדסק מעורך לעורך. אני ערכתי אז את עמודי סוף-השבוע. מה תעשי, היא אומרת לי בחרדה אותנטית לחלוטין ומשכנעת ביותר. אין לך חומרים. יהיה בסדר, חנה, אני עונה, ומפרטת לה בבהלה את רשימת השמות והנושאים, ומכל מקום, אני מתגוננת, ממילא רק יום שני ומי יודע מה יתרחש השבוע.
חנה זמר בישיבת ועדת העורכים, עם ראש הממשלה שמעון פרס במשרד ראש הממשלה בירושלים, 11.10.85 (צילום: חנניה הרמן, לע"מ)
ביום שלישי בבוקר חוזר הטקס, אבל הנוסח משתנה במקצת. מה תעשי, היא אומרת, יש לך יותר מדי חומרים, איך תסתדרי? זה בסדר, אני עונה, וזה עוד כלום לעומת רביעי אחר הצהריים, וחמישי בבוקר, כשה"חומרים" מתמהמהים (כי ב"דבר", יש לדעת, כתבו רק נסיכים בעלי שם, וכל אחד מהם היה זקוק לנדנוד, ליטוף ותזכורת, אם במקרה הואיל לקום לפני עשר בבוקר, וגם אז חיכה עד לשנייה האחרונה לפני הדדליין. סטייל שכזה), החרדה של חנה ממש עולה על גדותיה. מה תעשי, היא אומרת. לא יהיה לך עיתון.
אלא שבכל התהליך הזה היא רק מקשיבה למה שאני מתכננת ומה הכותבים אמורים לכתוב, ובניגוד לכל מה ששמעתי כל חיי על העיתון של ההסתדרות, ונתקלתי בו לא פעם, לא מתערבת. לכל היותר מעירה בחריפות לגלגנית, או מטילה ספק באיזו תיזה, אבל לא מכניסה לטקסטים אפילו אצבע קטנה. מניחה לי לדהור, או להתרסק, לבד.
בחמישי בלילה, בשעת הקסם שבה סדר העופרת הופך מלים לעיתון, והגרפיקה אינה שלל יישומים זריזים אלא מלאכת מחשבת אסתטית, עיתונאית וקפדנית מאוד, דקות לאחר סגירת העמודים שאין ממנה חזרה בשעה המאוחרת הזאת, חנה מטלפנת לשאול אם הכל בסדר. הכל בסדר, אני עונה לה. העיתון יורד לדפוס, ועד יום ראשון תורי להיתקף סוף-סוף בחרדה.
בוקר טוב, היא אומרת כשהיא ניגשת אלי בבוקר יום ראשון. איזה עיתון. כל הכבוד. ויורדת לכל פרט, ומדגימה, ופה ושם מעירה על מיקום של תמונה או על אי-דיוק, אבל דברי העידוד והחיזוק שלה מופלאים בעיני בכל פעם מחדש. מעולם לא פגשתי אדם שידע להעצים כמוה, לחזק, לברוא יכולת – כל הביטויים האלה שמשתמשים בהם היום בכל מיני סדנאות כדי "לייצר מנהיגות", ולשווא.
חנה, בתערובת בלתי אפשרית של אהבה אמהית חרדה (לפרקים מעיקה, לפרקים מעוררת כמיהה להישענות טוטלית שלא ממש מיטיבה עם הנשען) והבנת עומק אדירה של עיתונות טובה, גידלה אותנו, צעירי "דבר", להיות עיתונאים ועורכים בעלי ביטחון עצמי ותשוקה עצומה לעבודה.
והנה התמונה השנייה: חנה קוראת לי לחדרה. אני ממהרת אליה. חתול בוגר, כדור פרווה אפור-כסוף שעיניו הגדולות נוגות, צנוף בתוך כלוב שניצב על שולחן העורכת הראשית האגדית של עיתון פועלי ארץ-ישראל ומיילל בקול דקיק. את חייבת לקחת אותו, היא אומרת. מצאתי אותו בדפוס אתמול בלילה, מישהו זרק אותו. שערורייה כזאת. מנוולים. הורידו לו את הציפורניים. מסכן כזה. הוא לא ישרוד דקה.
לקחתי אותו. היתה לי ברירה? שניהם, חנה והחתול, נראו כאילו סוף העולם עומד בפתח. הבנות שלי שמחו מאוד וקראו לפליט המטומבל, שנהג לצנוח מחלונות גבוהים ישר למיטותיהן ברגע שנרדמו, פומפון. שבועות אחדים לאחר שאומץ בביתנו הגיעה חנה לביקור, עם קופסת מזון משומר רטוב לחתולים. לתדהמת כל הנוכחים, כולל הח"מ שחשבה שהיא כבר מכירה את חנה היטב, השתטחה העורכת הראשית, זו שראשי ממשלות ושרי ביטחון רעדו מפניה ובכירי משרד החוץ התחנפו אליה, על הרצפה, הניחה את תכולת הקופסה בקערית, ובקול הכי ילדותי ששמעתי אי-פעם, קול השמור בדרך-כלל למבוגרים המשתעשעים בתינוקות של בני-אדם, קראה לחתול.
עכשיו כשאני כותבת עליה, לראשונה אי-פעם ולאחר דחיות ותירוצים שונים, צפים לפתע עשרות רגעים כאלה שחשבתי שכבר לא אזכור. היא היתה מבריקה. חכמה. נוטה לטיפשויות. שופעת אהבה. יצרית. מינית. משוחררת. מלאת גחמות ודעות קדומות. רכה. קשה. נאמנה בלי די לאנשים שהאמינה בהם. עוינת בלי פחד את מי שלא האמינה לו. אשה יפהפייה שידעה להשתמש בקסמיה כשצריך, וגם להתל בשוביניסטים שנבהלו משכלה החד כתער. כוחנית שידעה לעטוף את כוחניותה בגינונים חינניים, אירופית קלאסית רחבת דעת ויהודייה מפא"יניקית צרת אופקים (לפעמים, לפעמים). והתמהיל הזה הקשה עלי עד היום לכתוב עליה דברי הספד. העדפתי למרוד בה. עכשיו, אולי מאוחר מדי, אני מודה שאני מתגעגעת אליה נורא.
עוד על חנה זמר
המנצחת / מרדכי נאור
מכתבת ביומון המנוקד לעולה, הפכה ניצולת השואה לעורכת "דבר" ומקורבת להנהגת המדינה. חנה זמר: הגברת הראשונה של העיתונות הישראלית