רינה מצליח, הכתבת הפוליטית של חדשות ערוץ 2, יצאה ללוות את שאול מופז, "הדמות הטרגית של בחירות 2012", כפי שתיארה יונית לוי בפתיח. קשה לספור כמה פעמים כבר רכבו עיתונאינו על לוזריותו של מופז וכמה פעמים כבר הטיחו בו (בנביחה, בתמיהה, ברחמים, בבוז, באירוניה) את המניפה האינסופית של גרסאות ה"אתה לוזר". ובכל זאת, למה לא עוד פעם אחת.
מצליח הצטיידה בראיון אחד-על-אחד עם האיש החייכן והנינוח, ובו בדקה את הדופק האישי ("מה שלומך?") והפוליטי ("למה אתה בהכחשה?") שלו, בצילומי שטח חביבים מאוד של ביקור בשוק ("פוליטיקאי מהזן הישן") ומחוג בית בלוויית אולמרט ("צריך ששאול יהיה בממשלה הבאה"). היא יכלה בהחלט להסתפק בשלושת המרכיבים הללו כדי להשלים את התיזה שנרקמה בפתיח. אבל היא לא.
מאחר שחששה, כנראה, שהציבור לא יבין שלפנינו אדם כה חבוט שהוא צריך להביא מהמטה אל השוק מקהלה שתשיר עבורו "שאול מלך ישראל", וכה לא רלבנטי עד שצריך להעלות באוב מה אמר עליו אריק שרון – החליטה מצליח להשתמש בתכסיסון עריכתי שחוק. וכך, בכל פעם שנדמה היה לה שמופז מברבר ומפרפר, היא פשוט פיידה את קולו והשתיקה אותו. על המרקע נראה מופז שממשיך ללהג (באחד המקרים אפילו הספיק להופיע זנב תרגום על רקע קולו הנאלם), אך במקום לשמוע את יתרת תשובתו, נשתלה בעריכה מוזיקת מעליות דיגיטלית.
מתוך כתבתה של רינה מצליח במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2, 31.12.12 (צילום מסך)
כל מי שעושה טלוויזיה מכיר את השטיק הזה, אבל מקובל לשמור אותו למרואיינים הזויים במיוחד שפשוט מסרבים להירגע, לא נגד פוליטיקאי שחטאו הנוכחי הוא כשלונו להשיג מנדטים. מצליח הרי יכלה לחתוך את הראיון ולקצר אותו למינימום לו סברה שמופז מדבר שטויות. היא יכלה להשתמש רק במשפטים המשרתים את התיזה שלה. אבל בלי אקט כה אלים (במובן הטלוויזיוני של המלה) – לא היתה משיגה את המטרה שלשמה התכנסה: השפלה מוחלטת.
קשה להבין את הצורך הקפריזי של מראיינים בטלוויזיה לצעוק ולכעוס על מרואיינים שלא עונים בדיוק, אבל בדיוק, את התשובה שבה חפצו. מצליח כאילו ציפתה שמופז יכה על חזהו או יבצע חרקירי מול המצלמה; גם נסים משעל – בהתנצחות הצעקנית שלו עם נפתלי בנט בתוכניתו בערוץ 2 – ציפה שבנט יתוודה על שנאתו התהומית לנתניהו. משלא השיגו את מבוקשם, התנקמו במרואייניהם. מצליח בחדר העריכה, משעל בהאשמת בנט ב"מריחה", "משחקים", "הרצאות" ו"קלישאות".
בנט אמנם נהנה מההתנצחות: הוא הרוויח בזכותה, בדיעבד, מנדטים, והיום הוא מכנה אותה בחשבון היוטיוב שלו "העימות", משל יריבו לבחירות בכנסת הוא משעל. מה שלא ברור הוא, האם הצופה הרוויח. בנסיונותיו לחשוף את עמדותיו של המרואיין, התנהג משעל כתגרן צווחני ולחוץ שלא נותן לבן-שיחו להשלים משפט. והרי בעבר הוכיח אותו משעל בדיוק שגם בראיון מאופק יותר אפשר להוציא כותרות. אגב, בתום אותו ראיון, מצליח, שישבה בפאנל פרשני באולפן, הטיחה בבנט: "אתה צריך ללמוד להקשיב".
המראיין כמערכת התרעה
קשה להתגולל על ההשתוללות המסוימת של עיתונאי הטלוויזיה, הנדרשים לסקר בחירות שהסתיימו עוד לפני שהחלו בנצחונו הוודאי של אחד המועמדים. נותר רק למחזר את הכותרות ("שלי שלחה לליבני סמס!") ואת המרואיינים, לנסות להוציא כותרת או לפחות גיחוך. למגבלות שמכתיבה המציאות (או לפחות מכתיבים הסקרים) נוספות ההנחיות "להימנע מתעמולת בחירות אסורה", הנובעות מחוק התעמולה המיושן.
כעת נדרש המראיין, בסד של חמש דקות, גם להביא כותרת, גם להחזיק את הצופה וגם להתריע – כמו מערכת אייווקס כשהאוטו סוטה לרגע מהכביש – שהמועמד שמולו "חרג מהגבולות" ולכן "מתבקש לחדול מעשיית תעמולת בחירות" כיוון שאנחנו "תחת הוראות הרשות השנייה".
כיצד ניתן לקבוע מהי תעמולת בחירות בתקופת בחירות? "אני אביא שלום עם שכנינו" זו מדיניות, אבל "כדאי לציבור להצביע ליכוד" זו תעמולה? כאשר אריה דרעי מראה למראיין כיצד הוא רץ באימונית על המכשיר בביתו, הוא עושה זאת כדי להנחיל לעם ישראל את חשיבות הבריאות האישית, או כדי לשכנע אנשים להצביע עבור מועמד צעיר, מגניב וקליל כנוצה כמוהו? כאשר ציפי לבני מאשימה את נתניהו ברדיפת הנשיא פרס – היא עושה זאת מרחמים על פרס, או כי היא מייחלת שהצופים ימאסו בנתניהו?
עקשנות וסבלנות
לא מזמן הסתיימה מערכת הבחירות בארה"ב. היא היתה יצרית ודינמית לא פחות ממערכת הבחירות שלנו. היו בה השמצות, פרסומות, עימותים, תעמולה ושקרים ממש כמו כאן, רק במכפלה של מיליארד דולר לכל מפלגה. היא נמשכה למעלה משנה, ובכל זאת מעולם לא ראיתי עיתונאים מחלקים השפלות כאלו למועמדים. שם מקובל להמתין עד סוף התשובה ואז להקשות, ולתבל, ולהעמיד דברים על דיוקם, ולהקרין עובדות הפוכות.
לפעמים הטקטיקה הזאת מצליחה ולפעמים היא נכשלת, אבל מה שבטוח – היא תמיד שומרת על כבודו העצמי של העיתונאי. הוא אינו רודף את המרואיין ואינו מלקק לו, הוא אינו מתייחס אליו ככלי ריק רגע אחרי שהתחנן בפניו שיבוא להתראיין "רק אצלו". הוא אינו מנצל את מעמדו כדי לרומם אותו או לדרוך עליו, ואינו צריך לחשוש מפשע מחריד של "תעמולת בחירות" המתבצע, שומו שמים, מתחת למיקרופון שלו.
את חוק תעמולת הבחירות צריך לבטל, עד אז צריכים המראיינים למצוא דרכים להתמודד עם הלחץ הגורם להם להתעמר במרואייניהם. למשל, להתמקד בעובדות וללמוד את החומר. להיות עקשן וסבלן. הראיון שערך יעקב אילון עם שלי יחימוביץ' בתוכניתו החדשה בערוץ 2 הדגים כיצד ניתן ללחוץ על מרואיין באמצעות שאלות עיקשות, חדשות ומדויקות, תוך הפגנת סבלנות וכבוד לנשאלת.
כך, בכל פעם שיחימוביץ' ניסתה את השטיק הקבוע שלה ("אני רואה שלא קראת את התוכנית שלי"), סירב אילון להתרגש ורק אמר בחיוך, "קראתי, באמת שקראתי", וציטט במדויק, תוך ציון מספר הסעיף, בליווי גרפיקה – עד שיחימוביץ' נאלצה להשיב לעניין. כך תפס אותה בסתירה מהותית בעמדותיה בעניין תקציב הביטחון, וכך הכריח אותה להתייחס לתוכניותיה האמיתיות, ללא סיסמאות.
הרייטינג של נסים משעל בראיון התוקפני עם בנט היה 18.1%. אילון השיג בראיון המדויק עם יחימוביץ' יותר מ-23%. ההגינות אפילו משתלמת.