"גלובס" חשף בשבוע שעבר סכסוך שמתנהל בבית-המשפט בין המדינה לבין יעקב פרי בנוגע להיקף המסים שמשלם האחרון. אלא שהכתבים היו מנועים מלספק מידע רב: בשל החיסיון שהחוק מטיל על תיקי מס, ציינו, "לא ניתן לפרט את המתרחש בתיק או את הסכומים השנויים במחלוקת". תחקיר שערך הח"מ עם גילה פייסחוב בתוכנית "המקור" בערוץ 10 הציג מהלכי מס בעייתיים לכאורה של חברות הענק צ'ק-פוינט וטבע, אולם בשל החיסיון האמור, לא כלל את מלוא המידע והמסמכים שהושגו; סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי גילה בשישי האחרון כי מידע על תכנון מס מקומם של פרקליט צמרת הגיע לעיתונו, אך לא פורסם בין השאר בשל החיסיון.
לצד מקרים אלה – שבהם המידע בעל הערך הרב לציבור לפחות הגיע אל התקשורת, וחלקו אף פורסם – קיימים מאות אחרים המתנהלים בעלטה מוחלטת: בניגוד לכל תיק אחר בבית-המשפט (למעט תיקי משפחה שבפרטיהם ממילא אין עניין ממשי לציבור, או במקרים חריגים ביותר), תיקי המס חסויים לחלוטין. כולם כאחד מתנהלים בדלתיים סגורות. העיתונאים לרוב אינם מודעים לעצם קיומם, בכל מקרה נאסר עליהם לעיין בהם, וגם אם השיגו את החומר בשיטותיהם – החוק אוסר עליהם לפרסמו.
התקשורת אוהבת למחות נגד הסכנה שבצווי איסור פרסום שונים בפרשות ספציפיות. יוזמות חקיקה כגון זו שאושרה לאחרונה, האוסרת על פרסום שמות חשודים ביומיים שלאחר מעצרם, מתוארות כפגיעה קשה בזכות הציבור לדעת. בכל הנוגע לתיקי המיסוי, לעומת זאת, איש אינו מערער על החיסיון המוחלט והאוטומטי שניתן להם – זאת חרף העניין הציבורי העצום שטמון בהם.
איל ההון בני שטיינמץ (מימין) ושר הביטחון אהוד ברק, 17.5.07 (צילום: משה שי)
בעולם גוברת בשנים האחרונות ההתעניינות התקשורתית באופן שבו ממוסים העשירים והחזקים: תוכנית התחקירים היוקרתית "פנורמה" של ה-BBC הקדישה במאי האחרון תחקיר נרחב לתרגילי המס שחברות בריטיות מבצעות בלוקסמבורג; ביוון פרצה לאחרונה סערה בעקבות חשיפת רשימה של 2,000 חשודים בהעלמת מס; בארצות-הברית העיתונות לא הפסיקה להציק למיט רומני על בחירתו לרשום חברות במקלטי מס כמו ברמודה ואיי קיימן, ועסקה בהרחבה בפער שבין הפרקטיקה העסקית לבין הרטוריקה הפטריוטית של המועמד הרפובליקאי לנשיאות.
ההתעניינות הזו אינה בגדר חטטנות מציצנית. היא משקפת הפנמה מבורכת של עיתונאים כי עליהם לחקור לעומק את תרגילי המס של תאגידים ובעלי הון – שכן לאלו השפעה עצומה על רווחתו של הציבור הרחב. ההימנעות הילדותית של העיתונות הכללית בישראל מעיסוק רציני בכלכלה אולי מקשה להבין זאת ומציירת את סוגיות המס כעניין "מקצועי" שהשפעתו על האזרח מן השורה מעורפלת ואמורפית, אולם דווקא ישראל 2013 היא דוגמה טובה במיוחד לכך שההפך הוא הנכון.
לאחר הבחירות, מספרים כתבי הכלכלה, צפויים קיצוצים של מיליארדי שקלים בתקציב המדינה (כלומר, בשירותים הציבוריים לכלל האזרחים) והעלאת מסים. המחלוקת בין רשות המסים לבין צ'ק-פוינט וטבע נסובה סביב כארבעה מיליארד שקלים לפחות. כך גם מחלוקת בין רשות המסים לבין טייקון היהלומים בני שטיינמץ, כפי שעלה מתחקיר של רביב דרוקר ושל הח"מ ששודר בשבוע שעבר ב"המקור". כלומר: אם המדינה תנצח בבית-המשפט והסכומים שהיא דורשת אכן ישולמו לקופתה, ייתכן שניתן יהיה לצמצם משמעותית את הקיצוצים המתוכננים. כל שקל שישלמו צ'ק-פוינט, טבע ושטיינמץ הוא שקל שייחסך מהציבור. להכרעה בתיקים אלה יש, לפיכך, השפעה ישירה ודרמטית על כל אחד ואחת מאזרחי ישראל. המצב הקיים, שבו החוק אוסר על עיתונאי לחשוף את המתרחש בהם, הוא בלתי נסבל.
יש לקוות כי בכנסת הבאה יימצא מי שיבין זאת ויפעל לעדכן את החקיקה באופן שיחיל גם על תיקי המיסוי את העקרונות החשובים של פומביות הדיון ושקיפות. החיסיון היה מוצדק, אולי, בעבר, כאשר בישראל לא פעלו תאגידים שרווחיהם נאמדים במיליארדים וטייקונים שהונם האישי דומה לתקציב שנתי של משרד ממשלתי ממוצע. כיום מדובר פשוט בכלי שמיטיב עם תאגידים ובעלי הון חובבי דיסקרטיות, ומונע מהתקשורת לספק מידע חיוני לציבור הרחב על הדרך שבה הם משלמים (או לא משלמים) מסים.
חשוב לא פחות – זכותם של האזרחים לדעת כיצד פועלת הממשלה שלהם מול אותם טייקונים. החיסיון לא רק שמונע מהציבור מידע שזכותו המלאה והטבעית לדעת – הוא גם מעודד שחיתות וסגירת עסקאות אפלות. מדובר, כאמור, במחלוקות העוסקות במיליארדי שקלים. הן נובעות מפרשנויות שונות ומשונות לחקיקה מאוד מורכבת ומאוד לא חד-משמעית. השילוב בין כסף ענק לאי-בהירות משפטית לאפס שקיפות ובקרה ציבורית על המגעים המתנהלים בין פקידי מדינה לטייקונים הוא מתכון לאסון ולהפסדי עתק לציבור. בגלל החיסיון, הציבור לא עתיד אפילו לדעת על קיומם של ההפסדים הללו, קל וחומר לנסות למנוע אותם.