למה שלא יקום כאן עיתון פוליטי דיגיטלי, בבעלות מפלגת העבודה לדוגמה, ולמה שלא יקראו לו "דבר"?
את השאלה הזאת הפניתי ביום חמישי לחברי בפאנל שעסק ביחסי עיתונות ופוליטיקה ולקהל הרב שבא לחלוק כבוד לחנה זמר, עורכת "דבר" המיתולוגית, במלאות עשור למותה. והשאלה הזאת מופנית מכאן לכל תנועה פוליטית שזקוקה לעיתון ולכל העיתונאים שזקוקים לבית חם.
שנותיה של חנה זמר כעורכת, 1970–1990, היו תור הזהב של העיתון המודפס שבבעלות ההסתדרות, הן מבחינת התסיסה הרעיונית והן בחופש העיתונות שפרח בו. חנה זמר ניהלה את מערכת "דבר" ביד רמה וללא פחד, בחריפות מקצועית, תחכום וקסם אישי.
מי שבוחן את מאזן הכוחות שבין מו"ל לעורך מגלה כי רק במקרים נדירים כוחו של עורך משתווה לזה של המו"ל, ולעתים נדירות אף עולה עליו. המקרה של חנה, כך קראו לה כולם, הוא המובהק שבהם. חנה שאבה את עוצמתה לא רק מכריזמה ויצר עיתונאי עז, אלא גם מן המעמד הציבורי שבנתה לעצמה. מי מענקי הנהגת ההסתדרות המבוזרת היה יכול לעמוד בפניה? אפילו ראשי הממשלה שבאו ממפלגתה, גולדה מאיר ויצחק רבין, לא העזו.
כשמדברים על עיתונות מפלגתית, מדברים על מותר המו"לות המבוזרת על המו"לות הריכוזית, שבה עלול להישחק מעמדו של העורך עד לדרגת איש ביצוע. ככלל, זכות הקניין של המו"ל עדיפה, על-פי הפסיקה, על חופש הביטוי של העורך. לעתים, ובמיוחד כשמדובר במו"לות משפחתית שרואה בעיתונות דרך חיים, יכול העורך לבטא בחופשיות את נאורות הבעלים, אבל במקרה של מו"ל שבא מהשוק המסחרי-תאגידי והוא בור גמור בשפת העיתונות ובמשמעותה העמוקה, חייב העורך לספק לבעליו סחורה כלשהי: כוח, כסף, עוצמה פוליטית, תהילה. היום אפשר להכריז כי עיתונות התאגידים החייתה לרגע את העיתונות בעולם, אבל גם מחישה את קצה.
חנה זמר, עורכת "דבר", 1.5.77 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
עורכי "דבר" מונו מטעם המנגנון הפוליטי ופעלו בשם התנועה הרעיונית, אבל בפועל נהנו מן העובדה שלא היה להם בוס מובהק, גם לא מזכ"ל ההסתדרות שמינה אותם, כך שיכלו להקדיש את רוב מרצם לעיסוק בעיתונות. אפשר לומר שבעלי התפקידים במפלגה והזרמים בתנועה התלוננו באופן שוויוני על הפרסומים המרגיזים שספגו מעיתון הבית. בספרו "המנהיג והתקשורת" מזכיר רפי מן, כי אפילו דוד בן-גוריון בשיא כוחו, שראה בעיתון ההסתדרות כלי עבודה בשירותו, שבע ממנו מרורים, כבר מראשית כהונתו כראש הממשלה, כאשר עוללות משטר הצנע שהנהיג (כשל האספקה, השוק השחור וסבל האזרחים) הוצגו ככישלון ממשלתי גם בעיתונו.
נהוג לחשוב שגרשום שוקן, הבעלים ועורך "הארץ", היה דמות שאין סמכותית ממנה. אבל ממאמרו המאלף של ד"ר עוזי אלידע ("פנים", מאי 2001) מתברר כי גם קודמו, ד"ר משה גליקסון – שהועמד ב-1922 בראש קואופרטיב רעוע מטעם ההנהלה הציונית וכילה את רוב זמנו כמקושש תרומות מנדבני התקופה – היה "עורך ריכוזי שניהל את העיתון ביד רמה וכפה את דעתו על חברי הצוות".
על-פי אלידע, "גליקסון התגלה כחסיד האבסולוטיזם הנאור וכמתנגד למסורת הצרכנית-קפיטליסטית, גישה שסירבה לראות בעיתון סחורה ובהוצאת עיתונים פעולה עסקית יזמית שמטרתה לרכוש קוראים ומפרסמים רבים ככל שאפשר". האם הקדים את זמנו ב-80 שנה, או שמא היה פאסה כבר אז? עובדה היא שגישתו המתנשאת הביאה לקריסתו הכלכלית של "הארץ" ולקנייתו והפעלתו מחדש על-ידי הטייקון היהודי-גרמני, איש העסקים ופטרון האמנויות זלמן שוקן, שהמליך עליו את בנו גרשום ב-1940.
היום, כאשר עיתונות הדפוס נמצאת במשבר מהותי שאין ממנו מוצא אלא בהתחדשות, מומלץ להוריד מן המדף מודלים ישנים של עיתונות ולבחון אם ניתן לחדשם בכלים המתקדמים שהטכנולוגיה מספקת, ומותר לשאול ללא בושה את השאלה הגדולה. כמי שצפה בתדהמה מן הסיפון הבטוח של בית "הארץ" בשקיעתו המיוסרת של "דבר" באביב 1996, ואף אסף ניצולים, אני מעז היום לשאול: האם לא ראוי שתנועה פוליטית בת זמננו תבחן אפשרות להקים עיתון מפלגתי, על בסיס מודל כלכלי חדש?
שקיפות היא האובייקטיביות החדשה
שניים מן המבנים העיקריים שעליהם מושתתת הדמוקרטיה שרויים בימים אלה בהתערערות מדאיגה: העיתונות והמפלגות. יחד עימם נסדקים ערכי יסוד חוקתיים, כמו הזכות לדעת, לחקור, לבקר ולהשפיע על השלטון, והזכות להתאגד במסגרת מפלגתית ולעצב את פני השלטון. שני המוסדות הללו שקועים עד צווארם במשברי התקופה. האם יוכלו להציל זה את זה, ובכך להציל את הדמוקרטיה עצמה? הלוא אין דמוקרטיה ללא תקשורת איתנה ואין עיתונות ללא דמוקרטיה בוטחת בעצמה.
הרעיון של עיתון מפלגתי דיגיטלי הוא פחות הזוי משנדמה. מי שידחה אותו על הסף יראה לנגד עיניו את אתרי המפלגות הקיימים, שהם אתרי תוכן שיווקי מובהקים, הבנויים על הנוסחה הקלאסית של ביטאון. די לנו בדבר היו"ר, בלקט נאומיו/נאומיה, בתיעוד מסעותיו/מסעותיה ומפגשיו/מפגשיה עם שועי עולם ופשוטי עם, בסיפורי ההצלחה, בדו"חות הפעילות המיופייפים, בלוחות העדכונים וההודעות. במושגים של תקשורת ישראלית, אין צורך בעוד "במחנה", צריך להמציא פלא מסוגו של גלי-צה"ל.
העיתון המפלגתי הדיגיטלי החדש ייערך וייכתב על-ידי מערכת עיתונאית המחויבת לפרקטיקה ולאתיקה של המקצוע. הוא יעסוק מעצם טבעו בנושאים מדיניים, פוליטיים ומפלגתיים, ותמיד יוכל להרחיב ולהעמיק בענייני ביטחון וכלכלה, חברה ותרבות – וכמובן לעסוק במפלגה ובאנשיה. עיתון יוכל להביא למפלגה ערכים אתיים שמעולם לא הוטמעו בה ולהניח יסודות מחודשים למושג היושרה הפוליטית.
מפלגה שיש לה עיתון תצמח סביבו ותגבש את זהותה, כפי שהעיר תל-אביב הצמיחה זהות חדשה סביב העיתונות העירונית ששיגשגה בה. תומכיה, יריביה וכל סקרן ותאב ידע יימשכו אל המסיבה הגדולה שעיתון טוב יכול להרים. עיתון מפלגתי יכול להיות חוליה מכרעת בסעיף הכי חשוב בסדר יומה של מפלגה – הקשר עם הבוחר.
העיתון הפוליטי הדיגיטלי הוא מיזם שהיתכנותו גבוהה יחסית. העובדה שמפלגה גדולה נהנית ממימון ציבורי יכולה להיות לעזר. העובדה שלמפלגה ותיקה, כמו מפלגת העבודה, יש קרנות לפעילות רעיונית, היא בסיס נוסף. עיתוני העולם החדש יתחילו בצוות קטן, מיומן, ממוקד, ויצמחו על-פי הנסיבות.
בקיץ האחרון, רגע לפני התהפוכות הפוליטיות שהביאו להקדמת הבחירות, ניסחה עמותת "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" (שבה שימשתי מנכ"ל), יחד עם קבוצת המחקר לתיקון שיטת הממשל במכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל "העין השביעית"), את הצעת החוק "השתתפות במימון פיתוח רעיוני במפלגות". זו היתה אחת בסדרה של הצעות חוק שבאו לשקם את המפלגות השרויות במצב של חולשה ועזובה.
הוצע שם מודל מפורט בהשראת הנהוג במדינות כבריטניה, הולנד וגרמניה, שבהן הוקצו יחידות מימון ציבורי לקידום פיתוח רעיוני. ההצעה הגדירה את היקף המימון האפשרי ביחס לגודל המפלגה, את הגבלת ההשתתפות במימון למחצית מן הסכום המאושר, והציעה מנגנון ציבורי מאוזן שיבחן את ההצעות העומדות בקריטריונים, כדי למנוע שימוש בכספים למטרות אחרות. סביר להניח כי אילו היתה הצעת החוק היתה מתקבלת, עיתון דיגיטלי היה נכלל בה.
ההצעה לעורר את שוק העיתונות המפלגתית לא נתפרה כאן כדי להתאימו למידותיה של תנועת העבודה, אלא כדי להציג דוגמה אפשרית בהקשר אקטואלי. ההנחה היא כי בשוק עיתונות מגוון, שבו נובטים בימים אלה השיחים שיחליפו את עצי הענק שקרסו, תוכל העיתונות החדשה, הקומפקטית, ליצור גיוון גם בשוק המפלגות ופלורליזם בשיח הפוליטי.
מי שחושש מכך חייב לשאול את עצמו מהו הסיכון ומיהו הנפגע ממהלך כזה, והתשובה היא שכנראה אף אחד. מה בעצם מספקת היום העיתונות הישנה, הפתוחה, הפלורליסטית כביכול, ההולכת ומתרדדת, הולכת ומצהיבה, הולכת ומשתעבדת לסדר יום נוקשה? אותה עיתונות שהיא האחראית העיקרית לכך שפוליטיקה נתפסת היום כזירת מירוצי סוסים.
יהיו שיטענו כי עיתונות מפלגתית לא תוכל להיות אובייקטיבית. לאלה צריך להשיב בצחוק מתגלגל. מעולם לא היתה עיתונות אובייקטיבית, אפילו לא ה-BBC. לעולם לא תהיה – וספק אם תיתכן עיתונות כזאת. אובייקטיביות היתה תמיד שאיפה ומעולם לא מצב נתון. היום, השקיפות היא האובייקטיביות החדשה. היום ברור שצריך לשאוף לשקיפות מרבית. שנדע הכל על השלטון והכל על העיתון. עיתון חייב להיות שקוף כדי שנוכל לבטוח בו או להיזהר מפניו, להעריך או להסתייג, לכבד או לסלוד. כמו בימי העיתונות המפלגתית, גם היום כל עיתון נושא זהות פוליטית, צבע פוליטי, ואפשר למקמו בדיוק רב על פני המנעד הפוליטי.
בבניין בן שש הדירות שבו גדלתי בלטו מתיבות הדואר הגליונות המגולגלים של "הארץ" ו"דבר". מאז שעמדתי על דעתי היה ברור לי מי אני, מי אנחנו – ההסתדרות, צרכן, קופת-חולים, הפועל, מפא"י, "דבר", "דבר לילדים", "דבר הפועלת" – ומי מן השכנים הוא מי. את שכנינו מנויי "הארץ" זיכתה אמי, פועלת הוראה גאה, בכינוי הגנאי "הבנקאים", ולא ידעה עד כמה רחוק צפתה.
שקיפות גם על המקפצה
איני יודע מה חשבו חברי לפאנל והקהל שבאולם על הרעיון שהצגתי, אבל למשמע דברי איבד חברי נחום ברנע את השלווה המאופקת שבה הנחה את ערב הזיכרון. ברנע תקף בלהט, בשני צירים. האחד, על עצם האזכור של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" בחבילה אחת, בהקשר של הטיה פוליטית. והשני, כמתקפה על ערך השקיפות, שבעיניו, בהתגלמותו המלאה, אינו אלא מתן לגיטימיות להשתנה מעל המקפצה.
ברנע מדבר מן הפוזיציה ולנוכח האיום שמציג "ישראל היום" על ההגמוניה של עיתונו, "ידיעות אחרונות". לא רק בעיניו, בעיני רבים, עצם קיומו של עיתון שמגויס כל כולו למטרה פוליטית אחת – להאדרת מעמדו של ראש הממשלה נתניהו, תוך שיבוש קשה של שוק העיתונות המודפסת – הוא תופעה מגונה. "ישראל היום" מגלם אכן את הסכנה שבעיתונות התאגידית במירעה. עיתונות שבה רצונו הנחוש של המו"ל וכספו הבלתי מוגבל הופכים את עיתונאיו לחבורת כלבי מזחלת. מובן מאליו שלא לדגם כזה כדאי לייחל.
בכל זאת, אפשר לומר דבר לזכותו של "ישראל היום": אין לטעות בסדר היום שלו, המוכרז ומוצהר מעל כל מקפצה, עירום ועריה, כך שכל המעוניין מוזמן להתפעל או להביע סלידה מכך.
הבעיה היא שסדר היום של עיתונו של ברנע מוסתר ועטוף בשכבות של לבוש מגונן. גם אם למראית עין "ידיעות אחרונות" עסוק בעיתונות צרופה, הוא נראה כבבואת ציוריו של ג'קי, המאתגרים את הקורא למצוא היכן מסתתר הסבא. קוראי "ידיעות" זקוקים לעיניים חדות ובוחנות כדי לזהות את האינטרסים המו"ליים המסתתרים בין עמודי העיתון, שכולו מראית עין של מקצועיות חסרת פניות.
חבל. דווקא קיוויתי כי כעיתונאי צעיר שצמח ופרח בימי חנה זמר והרנסנס הקצר של העיתונות המפלגתית, יברך ברנע על הצעה להחייאתה בגרסה בת זמננו. אימוץ רעיון כזה – ולו לפחות על שולחן הדיונים – היה מחוות הוקרה נאה לעורכת המנוחה.