סיסמת העיתון החדש "סופהשבוע" קובעת שהוא "העיתון הבלתי תלוי של ישראל". בכך מרמזים בעליו שהאחרים הם עיתונים תלויים. על זה אמרו חכמים: הפוסל במומו פוסל. וכשלסיסמה הזו צמודה הכותרת הראשית של הגיליון השני – "דיסקין: פתק לבן יהיה אמירה חזקה בבחירות", "סופהשבוע" מסתמן גם כעיתון חסר האחריות של ישראל.
"סופהשבוע", שער הגיליון השני, 22.12.12
אם לא די בנפנוף בפתק הלבן בכותרת הראשית, במוסף מופיעה כתבה על שובה של סדרת הטלוויזיה "כן, אדוני ראש הממשלה", וכותרת המשנה שלה נפתחת במלים: "עוד לא החלטתם למי להצביע בבחירות? יוצרי הסדרה המיתולוגית ישמחו לספק לכם כמה טיפים". ב"סופהשבוע" הבחירות הן סיטקום.
מה הבעיה לעשות עיתון?
יש משהו לא הוגן במתיחת ביקורת על גיליון שני של עיתון חדש. כל מי שהקים פעם עיתון יודע איך מתקבלות החלטות בבלגן ששורר במערכת טרייה שאין לה עדיין מנגנון משומן. אבל קשה להתאפק. עלייה של שחקן חדש למגרש מלא בקרחות, כשכל השחקנים האחרים נערכים לתליית הנעליים, היא הרמה להנחתה. אז הנה היא: לא רטוב ולא חם. "סופהשבוע" סקסי כמו סנדלים תנ"כיים, אסתטי כמו מעבר חומרי הניקוי בסופרמרקט ומסקרן כמו מפגש של מילואימניקים, אבל לא במסעדת בשר. למה כל הכמו הזה? כי "סופהשבוע" הוא כמו. כמו כל מיני דברים. למשל מזוודה של תמונות ישנות שירדה עכשיו מהבוידעם.
באזורי הגילוי הנאות, אומר שעם רוב הכותבים בעיתון החדש היו לי, עד לפני כעשור, יחסי עבודה, ועם כמה מהם אף ידידות. על אף שרובם מוכרים (לפחות בברנז'ה) וכמה מהם בעלי הישגים וכישרון, העובדה שנפלטו מספינת "מעריב" הטובעת מעניקה לבית-ההארחה החדש שלהם ארומה של סלון הדחויים. בחוגים מסוימים זה עשוי להיחשב יתרון. ברור שווטרנים שמאלנים יעקמו את האף.
על-פי הגיליון השני, נראה שאת "סופהשבוע" הקימו אנשים שחושבים שמה הבעיה לעשות עיתון. יש עיתונאים פנויים, יש חדשות, יש טורים, יש מדורים, יש כתבות, קצת גרפיקה אלמנטרית, נדביק יחד ויאללה, נצא לדרך. אבל איפה האג'נדה? או לפחות המקוריות?
אם היתה בעיתון בשורה בתחום התוכן, משבצת אחת שמעידה על מחשבת עריכה מקורית או משב רוח גרפי מפתיע, אפשר היה להריע למי שעדיין מאמין בפרינט. אבל לידתו של דינוזאור, בתנאי השוק הנוכחיים, אינה יכולה שלא להדיף ריח של קומבינה. אולי מפני שקשה להאמין שיש היום איש עסקים שמוכן לעשות משהו בלי לקחת בחשבון את שורת הרווח. עם 21 מודעות (אחת מהן עצמית) על 128 עמודים, תחושת הקומבינה מחריפה. מה גם שכמה מהכתבות בעיתון הן סינדיקציה או רכש מכלי תקשורת אחרים ("פורבס", FM103) של אותם בעלים.
או שאולי יש כאן תגלית מרעישה: נמצא עוד משה רבנו שיודע להוציא מים מסלע.
מסמך מיוחד
"סופהשבוע" הוא מעין הכלאה: קונטרס אחד, במתכונת מקומון, מוקדש לחדשות, מגזין, כלכלה, ספורט וסאטירה; וקונטרס שני – מוסף במתכונת המוספים השבועיים המוכרת מהעיתונים היומיים. בקונטרס החדשות-מגזין יש כ-25 כותבים, ריפורטרים ובעלי טורים, רק שתיים מהם נשים. גם רוב התצלומים בחלק זה הם תצלומי גברים. זה עולם ישן.
כמו שקשה להסביר לסטודנטים לאמנות למה ציור אחד טוב ואחר גרוע, כך קשה להסביר מה לא בסדר כאן לעורך שחושב שהתוויות "חשיפה" ו"מסמך מיוחד" עדיין רלבנטיות. בכותרת המשנה של סיפור על "הרופא ההודי מהפיגוע במומביי שהתגייר ועשה עלייה לקריית-ארבע" מציינים העורכים כי זהו "סיפורו הלא יאומן". עוד קלישאה עבשה. והרופא, "נפש יהודי" שכמותו, "גם לא שכח לשמור על קשר עם מוישי הקטן". לאיזה חלק בגופם של הקוראים מבקשים העורכים האלה לפנות?
בעידן שבו טובי הסוחרים מנסים לפלח קהלי יעד כדי לספק להם חומרים מדויקים, מציע "סופהשבוע" מישמש מוכר: מצד אחד "פורבס" ומצד שני רותי סיני; מצד אחד "מסמך מיוחד: אלי כהן שלא הכרתם" (כאילו שיש אלי כהן שהכרנו), ומצד שני: הכוכבים של 2013, כתבת "מפורסמים" שנפתחת בתצלום של דוגמנית מבטיחה בתחתונים וחזייה.
את הניסיון לפנות לכו-לם מדריכה, בדרך כלל, מחשבה עסקית גם כשהיא עוטה את מסכת האיזון הקדוש (אויבה הגדול של העיתונות). אבל אם יש כאן גם מחשבה עסקית, אז איך זה שהמוסף מציע, בין שאר מדוריו, את המין החזק (טור של וייבער) והמין החלש (טור של גבר-גבר)? הלו, באיזו מאה אתם חיים, לא שמעתם על "אמא ואבאז"?
על-פי הרכב החומרים של הגיליון השני, לא ברור למי מיועד "סופהשבוע". מצד שני, עם האות ה' המודגשת בלוגו של העיתון, ברור למי מהיהודים הוא אינו מיועד.
נקודת חן אחת בכל זאת נמצאה כאן: יאסר עוקבי. קול שלא שומעים כל יום. לא ברור אם עוקבי הוא בעל טור קבוע בעיתון או אורח מזדמן, אבל העיסוק שלו במצב הכלכלה הפלסטינית מעניין, והראיון עם ד"ר מוחמד נעים פרחאת, סופר ומרצה לעבודה סוציאלית, חשוב. ודווקא פרחאת הוא זה שמדבר לכו-לם כשהוא אומר: "אנחנו בלב ים סוער, בספינה מלאה חורים וללא מנוע, איש אינו יודע מה יהיה הסוף".