איור: רות גוילי
לפני שבועות אחדים נחת בתיבות הדואר האלקטרוני של עורכי אחד מאתרי האינטרנט הגדולים בישראל מכתב מפתיע, שהגיע מהעורך הראשי של האתר. במכתב מתריע העורך: "אנחנו נתקלים כל הזמן במקרים של כותבי מאמרים יקרים שמסרבים להמשיך לכתוב לנו בגלל תגובות פוגעניות ולא ראויות שעלו לאתר. בכדי להימנע ממצבים מסוג זה חייבים להפנים: אנחנו לא מאשרים תגובות שליליות הקשורות לכותב ולגופו". בהמשך המכתב מביא העורך הראשי נוהל תגובות מדוקדק וקפדני, המפרט את סוגי הטוקבקים שהעורכים באתר חייבים לצנזר. מטרת הנוהל לעצור תופעה שנראה כאילו היא הולכת ומתרחבת – עיתונאים וכותבי מאמרים מואסים בתרבות הטוקבקים הישראלית, ומחליטים להשיב מלחמה בדרכים שונות: בעיקר באמצעות חסימת האפשרות למשלוח טוקבקים למאמריהם ואף באיומים בהפסקת הכתיבה למערכות התוכן באתרים.
האם מדובר במהלומת נגד, ראשונה מזה זמן ארוך, מצד עולם העיתונות המסורתית, בקרב המתנהל בינו לבין עולם העיתונות הווירטואלית הישראלית, שטוקבקים הם אחד ממייצגיו הבולטים? האם זו התעוררות אמיתית של עיתונאים שלא מוכנים להמשיך ולשמש שק חבטות של הגולש הישראלי האנונימי, הבוטה וחסר הרחמים? או שמא מדובר בפריבילגיה זניחה השמורה למתי מעט, עיתונאים בכירים שגדלו בעיתונות המודפסת ועדיין לא קלטו את היתרונות העצומים הגלומים במשוב שמעניק להם הגולש, כאלה שמעמדם הבכיר מאפשר להם להכתיב את התנאים שבהם יפורסמו מאמריהם באתר האינטרנט?
בעולם האינטרנט הישראלי, שבו האינדיקציה הגלויה היחידה להצלחה ופופולריות של אתר היא מספר הטוקבקים המשתרכים בסוף המאמרים והכתבות המתפרסמים בו, לא מוגזם להשוות את המכתב המוזכר למעלה לחוזר שישלח מנהל סניף בנק לעובדיו, ובו הוראות ברורות להרוויח מהלקוחות פחות כסף. האם בעולם התוכן המקוון הולכת ומחלחלת ההכרה שאם משהו מהותי לא ישתנה בזירת הטוקבקים, נישאר עם הרבה טוקבקיסטים מרוצים, אבל ללא כותבי תוכן?
עם כותבי הטורים והמאמרים שלדבריהם לא ניתן להגיב נמנים כיום בין השאר הרב יובל שרלו, בעל טור פרשת שבוע בערוץ יהדות באתר "nrg־מעריב", והעיתונאי בן כספית מ"מעריב", שטוריו המפורסמים באתר מסתיימים במלים: "אין אפשרות לשלוח תגובות למאמר זה". אך זכות הראשונים בתחום זה שמורה, ככל הנראה, לכותב עוזי וייל, שהסכים להמשיך ולפרסם את טורו "הגבול הדק" באתר "נענע" בתנאי שהוא ייחסם לתגובות הגולשים. בדברי ההסבר שלו לחסימה, אמר וייל בין השאר: "האינטרנט הוא כיכר ציבורית כמו כל כיכר ציבורית אמיתית. ככזו, מספיק שמישהו אחד ילכלך אותה כדי שתהיה מלוכלכת. בסיבוב הקודם של המדור ראיתי איך היא מתלכלכת תוך שניות על־ידי אנשים שאין להם שום עניין חוץ מללכלך את הכיכר, כל כיכר. לי אין שום עניין לרדוף אחריהם, או לנקות אחריהם. הטור יוצר חוויית קריאה מסוימת. תגובות משנות אותה לחלוטין. ואני רוצה במפורש לשמור על חוויית הקריאה בעמוד הספציפי הזה. תמיד יש פורומים להגיב בהם כאוות נפשו של המגיב. אבל שלא יצייר לי שפם על התמונה".
סגן עורך אתר nrg, ישראל בן־ברוך, מכיר בבעייתיות שיוצרים הטוקבקים, עד כדי פגיעה בתוכן האתר, לא לפני שהוא מהלל את המדיום: "תגובות הגולשים הן כלי מדהים ומרתק, שיש לו חשיבות עצומה בתקשורת המקוונת. הן מאפשרות לגולש לנקוט עמדה, להזדהות ולהביע את כל סוגי הרגשות; הן פותחות דיאלוג ישיר בין הגולש לכותב; והן משמשות במה מיידית לדיון בין גולש לגולש. אנחנו גם יודעים בוודאות כי אין כותב שלא רץ ל'רפרש' את המחשב כל חמש דקות כדי לבדוק תגובות. שרים וחברי כנסת מספרים לנו שהם קוראים כל תגובה. וגם אנחנו, כעורכים, מבלים זמן רב 'מתחת לכתבה' בקריאת התגובות. יחד עם זאת, אני נתקל בחודשים האחרונים בכותבים שמתלבטים אם להמשיך לכתוב או לא בגלל טוקבקים אישיים המופנים כלפיהם. ניתן לראות בבירור כי ככל שהכותב מוכר יותר, הברנז'ה מחפשת אותו. במקרים רבים הטוקבק הפך להיות כלי לסגירת חשבונות".
הפובליציסטית שהרה בלאו, הכותבת הן במהדורה המודפסת של "מעריב" והן באתר האינטרנט nrg, מודה כי היא משתדלת לכתוב כמה שפחות מאמרים לאתר האינטרנט, וזאת עקב התגובות הפוגעניות הרבות המופנות כלפיה: "נוצר מצב שבמהלך הכתיבה, במקום לראות לנגד עיני את עיניו הכחולות של העורך שלי, אני רואה את הגבינים הזעופים והמבט השונא של הטוקבקיסטים, למעשה הם מכהנים כרגע כעורכים בפועל שלי ומדובר בעורכים אכזריים מאין כמותם. לא רק שזה משתק במהלך הכתיבה, רוב התגובות המרושעות לא מתייחסות למאמר באופן ישיר, אלא תוקפות אותי באופן פרטי ואישי".
באופן מפתיע מעט, דווקא במעוז האחרון שבו שלטו עד לאחרונה מתנגדי הטוקבקים, אתר "הארץ", אין כיום, כשמונה חודשים אחרי הופעתם לראשונה, כותבי מאמרים שמתנגדים לאפשרות שליחת טוקבקים למאמריהם. העורך הראשי של האתר, אליחי וידל, מודה כי בימים הראשונים שבהם ניתנה האפשרות לגולשים להגיב על המאמרים, היו "חריקות" וגילויי אי שביעות רצון מצד כמה כותבים, אולם כיום, הוא מציין בסיפוק, אין ולו פנייה מכותב מאמר או מעיתונאי אחד שדורש לא לאפשר לגולשים להגיב על דבריו. וידל מסביר את העדנה שחלה ביחסים בין אנשי חלק ב' הוותיקים של העיתון המודפס לטוקבקיסטים ב"אינטליגנציה הגבוהה של הכותבים ב'הארץ', שמאפשרת להם להבין כי יותר משהטוקבק מזיק לאגו, הוא מועיל לכתיבה של הטור הבא".
לבן־ברוך מ־nrg יש הסבר שונה מעט להבדל המסתמן בין המגיב הממוצע באתר "הארץ" לזה של nrg: "האתר שלנו לקח את הפובליציסטיקה וכתיבת הדעות בישראל צעד אחד קדימה, על־ידי הצבת תמונה גדולה של הכותב בראש המאמר (באתר "הארץ" לא מופיעות כלל תמונות הכותבים; א"ש). התמונות גורמות לגולשים גם להקליק יותר על המאמר, וגם להגיב עליו באופן אישי יותר, ולעתים קרובות אף בתגובות הנוגעות למראה הכותב".
כותב מאמרים בכיר נוסף שהחליט להפסיק לחלוטין את כתיבתו עקב טוקבקים הוא העיתונאי נתן זהבי. בסוף שנת 2002, תחת הכותרת "זהבי כבר לא מחפש תשובה" שפורסם באתר "נענע", הסביר העיתונאי בפירוט מדוע החליט לנקוט צעד דרסטי כזה, והפנה אצבע מאשימה לעבר גורם אחד: "נראה לי שבתקופה האחרונה אני מרגיש טיפש כשאני קורא את התגובות למדור. אני לא מבין אותן, אני לא מבין את הרוע של אנשים, את הבורות וחוסר האינטליגנציה; אני לא מבין למה בן־אדם צריך להטריח את עצמו לכתוב ולשלוח משפט כמו: 'יא בן זונה מניאק אמא שלך מזדיינת עם ערפאת בשכם', ולמה אני צריך להטריח את עצמי לקרוא את הזבל הזה, שמתייחס לדברים שבהם אני משקיע מחשבה ואולי גם מעט כשרון כתיבה. אז נמאס לי קצת, ולמרות שאני מתעב את הסלנג הדבילי ששגור על פיו של כל אידיוט – 'חבל על הזמן', במקרה הזה, באמת חבל על הזמן. אז בצער לא רב וביגון לא קודר, סליחה מאותו חלק של הקוראים שנהנה והגיב בצורה מכובדת בעד או נגד – לא חשוב. זהבי מפסיק לנענע ויוצא לחופשה עד להודעה חדשה".
לכותבים בכירים כמו נתן זהבי, בן כספית ועוזי וייל היתה הפריבילגיה המקצועית להכריז על אי נכונותם להמשיך ולספוג. יש להם קריירות משגשגות ורזומה עשיר, שמאפשר להם לכופף את מערכות האתרים ולמנוע משלוח תגובות, או אף לוותר לחלוטין על הפרסום במדיום הזה, אך כותבים רבים אחרים אינם יכולים להרשות לעצמם להכתיב תנאים למעסיקיהם. כותב מאמרים המועסק כפרילנס באחד מאתרי האינטרנט הגדולים בישראל מספר כי הטוקבקים מדירים לא פעם שינה מעיניו: "קיים אצלי מתח תמידי בין רצון המערכת ורצוני האישי לכתוב משהו משמעותי ובעל אמירה, אבל לפעמים אני מעדן את המסר עד כדי סירוסו, מחשש לתגובות נאצה שיוטחו כלפי. לעתים קורה שאני מתעורר באמצע הלילה ורץ למחשב לראות אם מישהו כבר הספיק לקלל אותי בגלל דעה שלא התיישבה לחלוטין עם דעתו. מצד שני, אם אבקש למחוק תגובות מסוימות אתפס כמטרד בעיני מערכת האתר, שלא לדבר על בקשה להיחסם כליל לתגובות. למחרת אני יכול לחפש עבודה אחרת".
ישראל בן־ברוך מודה כי לדרישתו של כותב ותיק ומוכר לחסום את מאמריו לתגובות יש סיכוי גבוה בהרבה להיענות בחיוב מאשר לפנייה דומה מצד כתב צעיר: "ברור שלכותב ותיק ומוכשר יש כוח מול המערכת. מצד שני, צריך לזכור שלכותב כזה יש יותר אנשים שמחפשים אותו ולכן גם ההצדקה לחסימה שכזו גוברת. בכל מקרה, יש מקרים בודדים של חסימת תגובות. המגמה היא בפירוש לא לחסום טוקבקים".
האם הכתיבה בצל הטוקבק המאיים לא גורמת לפגיעה בעבודה העיתונאית? ד"ר נעם למלשטריך־לטר, מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל־אביב על השלכות פוליטיות־חברתיות של מהפיכת המידע, אמר לכתבת "העין השביעית", גילי דרוב־היישטיין ("קולות מהיציע", גיליון 43, מרץ 2003), כי העניין תלוי באישיותו של העיתונאי: "הטוקבקים מרחיבים את קבוצת ההתייחסות של העיתונאי. עד כה הושפע העיתונאי מקבוצת ההתייחסות הקרובה שלו; הצטרפותה של קבוצת ההיזון החדשה והבלתי אמצעית עשויה להשפיע על הכתיבה. מצד אחד, ברגע שעיתונאי מושפע מפורום אנונימי יכולה להיות לכך השפעה משחררת. מצד שני, אם הוא ייתן לקבוצה האנונימית לעשות מניפולציה ולגרום לו לא להיות נאמן לאמת הפנימית שלו, אלא לשאת חן בעיני הקבוצה החדשה האנונימית, עלולה להיות לכך השפעה שלילית על כתיבתו”.
קירות המגן, החוצצים בין הכותב החשוף לבין הגולשים האנונימים ששמחים לעשות בו שפטים, אמורים להיות עורכי האתרים. האם ההגנה אכן ניתנת? אפשר כי המכתב שהובא בתחילה מלמד שהם נחלצים לפעולה יותר במתכונת של כיבוי שריפות – רק לאחר שמתברר להם כי קיימת סכנת שכותבים נחשבים יפסיקו לפרסם באתר – ולא כאסטרטגיה מחושבת.
אריאל שנבל הוא כתב ב־nrg וב"מקור ראשון"
גיליון 58, ספטמבר 2005