צילום: דודו בכר

יו"ר מועצת הרשות השנייה לשעבר, מנשה סמירה, פגוע. פגוע וכועס. ולמרות זאת כל הנסיונות לקבל ממנו התייחסות לנסיבות שהביאו להחלפתו נתקלים בחומת שתיקה. אולי היתה זו העובדה שהראיון נערך ימים ספורים לפני שהתקבלה ההכרעה על תפקידו הבא, ואולי שנותיו הארוכות בצבא שחינכו אותו לנאמנות בלתי מסויגת, אבל סמירה הסכים לומר בנושא רק ש"זכותה של השרה למנות לתפקיד הזה את מי שהיא רוצה". ועדיין, דרך השורות שבין השורות, המאזין אינו יכול שלא לקלוט את עומק עלבונו.

מקורביו של סמירה ברשות מציעים שני הסברים. הראשון גורס ששרת התקשורת דליה איציק, בעידודם של זכייני הערוצים המסחריים, ביקשה למנות כיו"ר המועצה דמות שתהיה "מבינה יותר כלפי כוחות השוק", כהגדרתם. בתרגום לעברית משמעות הדברים שהשרה רוצה שהמועצה תתערב כמה שפחות בסוגיות של תוכן, ושאלה יוכתבו על־ידי שיקולי הזכיינים. כדי להבין מדוע מדובר בביקורת צריך כנראה להיות יודע ח"ן: בעקבות המכרז החדש של ערוץ 2 יש כיום בידי הרשות השנייה מגוון רחב של אפשרויות ענישה שלא היו בידה בעבר. מכאן נגזרת המשוואה: פחות פיקוח שווה הטבות כספיות ניכרות לזכיינים. איציק עצמה, אגב, בראיון ל"הארץ", אמרה במפורש שאינה רואה מקום לפיקוח על תוכן ועוררה את זעמם של ארגוני היוצרים בטלוויזיה שטענו שהדבר יביא לפגיעה חמורה ביצירה המקורית. מן העבר השני יהיו שיאמרו שסמירה עצמו, כשנדרש להפרת התחייבויות מצד ערוץ 10, גילה הבנה רבה לקשיי הזכיינים (סמירה מגיב לכך בהמשך הראיון).

ההסבר השני בירוקרטי במהותו. איציק, אומרים המקורבים, מתכוונת להקים את "ברית המועצות" – האיחוד בין מועצת הרשות השנייה ומועצת שידורי הכבלים והלוויין – בין היתר גם כדי שתוכל להצביע על הישגים בתקופת כהונתה. בשל ההערכות שהבחירות יוקדמו, אצה לה דרכה ליישם את הרפורמה. בשל ההבדלים בכפיפויות בין שני הגופים (מועצת הכבלים היא חלק ממשרד התקשורת בעוד שהרשות השנייה היא גוף עצמאי), מינוי יו"ר המועצה לראשות הגוף המאוחד יביא לצמצום ההתנגדויות במשרד ובמועצה ויאפשר ביצוע מהיר. תומכת בהסבר הזה העובדה שהמגעים על הקמת "ברית המועצות" החלו עוד לפני שסמירה פינה את משרדו. יצוין כי חוק ההסדרים, שאושר בממשלה באמצע אוגוסט, מציע להקים רשות לאומית לתקשורת במקום המשרד. אם יאושר חוק ההסדרים כלשונו, תטורפד הקמתה של "ברית המועצות".

אתה מודאג?
אם הזמירות שנשמעות לאחרונה בהקשר של המיזוג ושל בחירת האנשים שיובילו את המערכת מלמדות על כך שאולי יהיה ויתור, מלמדות שיש מי שחושב שהיו דרישות מופרזות במכרז ולכן צריך לשקול לא לעמוד על ביצוע כל הדרישות, אז כן, אני מודאג. אני לא רוצה להעלות על דעתי סוג כזה של התנהלות. אני חושב שניסיון שכזה – לאפשר לזכיינים שהם בעלי אינטרסים כלכליים בעיקר לעשות ככל העולה על רוחם בשם כל מיני סיסמאות ליברליות – הוא תקלה, השתעבדות לסוג של פופוליזם ובהחלט דבר שיש בגללו סיבה לדאגה.

חינוך דרך הטלוויזיה

סמירה (48), בן מושב בית־עזרא, הגיע לעולם הטלוויזיה במקרה. הוא השתחרר מצבא הקבע כאלוף־משנה אחרי שכיהן בין היתר כסגן קצין חינוך ראשי ומפקד הגדנ"ע, ומונה למנהל בית־הספר בבאר־טוביה. בשנת 2000 הגיעה אליו פנייה להצטרף למועצת הרשות, ובתחילת 2003, אחרי שמוטי שקלאר מונה למנכ"ל הרשות, נבחר סמירה כיו"ר זמני ואחר־כך כקבוע. אפילו מבקריו מודים כי למד את התחום והתערה בו מהר והיטב.

סמירה לא רואה הבדל גדול בין עבודתו כמחנך לתפקידו ברשות השנייה. הטלוויזיה, לדעתו, היא מדיום שדרכו ניתן וצריך, לצד הבידור, גם להנחיל ערכים. אילו ערכים? סמירה מדבר על המשכיות העם היהודי, ציונות, ריסון ועוד. השקפת העולם הזו באה לידי ביטוי במכרז, גולת הכותרת של כהונתו, שהפכה אותו כמעט בן לילה לאחת הדמויות המשפיעות על התקשורת. הוא אמנם נמנע מלמתוח ביקורת ישירה על רמת השיח בערוץ 2, אבל אומר שבעקבות המכרז, הדברים ישתנו. "ההצלחה הגדולה במכרז כבר הושגה. הזכיינים הבינו שאפשר לעשות תוכניות בעלות משמעות, תוכניות איכותיות, רציניות, שלאו דווקא פונות למכנים המשותפים הגדולים, ולהגיע לרייטינג משמעותי", הוא אומר. "ודאי שהם עשו את זה למען המכרז. כשאתה הולך לראיון עבודה אתה מתקשט קצת, ואני מניח שהם התקשטו במידה מסוימת. אבל מה שקרה זה שהם ראו כי טוב. [...] פתאום הם גילו שהביקורות טובות, שצופים שעזבו לערוצי נישה חזרו. אני מדבר על תוכניות כמו 'עשרת הדיברות', 'ארץ המתנחלים', 'אנטישמיות'".

אחרי המכרז, וגם לאחרונה, נשמעו טענות שהזכיינים לא יוכלו לעמוד בתנאים.
במכרז התמודדו שלוש קבוצות שכבר שידרו ועוד אחת חדשה. השלוש הציעו ביד מהמם שאף אחד לא חלם עליו, והציעו השקעה גדולה יותר בתוכניות. ואנחנו מדברים על שלוש קבוצות שמבינות את הביזנס, שמכירות את התחרות. אנשי המקצוע ואנשי הכלכלה שלהם יודעים מה הפוטנציאל שיש וההתחייבויות היו בהתאם. את הביד של 300 מיליון שקל הם כבר שילמו. לגבי ההתחייבויות האחרות – בשביל זה יש פיקוח.

ואולי ההתחייבויות הגדולות הן תוצאה של נכונות המועצה לאשר הפרות חוזרות ונשנות לערוץ 10, נכונות שממנה הבינו הזכיינים שהם לא יצטרכו לעמוד בהתחייבויות?
אחד הדברים שעשינו, המנכ"ל ואני, זה ללמוד את המכרז לערוץ 10 ומכרזים קטנים נוספים ולהפיק מהם לקחים. למדנו שצריכים ליצור מנגנוני אכיפה יותר ברורים. היום אנחנו די מאובטחים ומסודרים, על־ידי ערבויות כספיות, קנסות וגם תמריצים. למשל אנחנו יכולים לחלט מהערבויות סכומים קטנים יותר מול מרכיבים מצומצמים יותר של הפרות, מה שלא יכולנו לעשות בעבר. [...] במכרז החדש מותר לשדר עשר דקות פרסומות לכל שעה, ואם לוח־השידורים יניח את דעתנו, נאשר שתי דקות נוספות. אלו הן שיניים משמעותיות יותר שניתנו לרגולטור כדי שיפקח שהזכיינים יעמדו במה שהתחייבו.

ואם הגענו לערוץ 10 – איפה היו הטעויות?
המכרז לערוץ 10 נבנה בתקופה של אופוריה כלכלית (ב־1999; א"א). ההערכה אז היתה ששוק הפרסום בטלוויזיה יגיע לכ־400 מיליון דולר בשנה. היום, שש שנים אחרי, הוא עומד על 270 מיליון דולר ועדיין קטן בהשוואה למדינות המערב. לאור הדברים הללו, ובכל הנוגע למחויבויות של הערוץ, היה צריך להיעשות, ונעשה, תיקון. נכון שזה יכול להיראות היום כלחץ, אבל אני חושב שזה היה סביר וחשוב לציין שבהחלטה היו מעורבים כל הגורמים – היוצרים, הרשות השנייה והמשקיעים – ונעשו גם שינויי חקיקה. התיקון קבע היקף סביר לערוץ ברודקאסט: השקעה של 220 מיליון שקל. מכאן והלאה התעוררו בעיות והערוץ לא התייצב ועבר יותר מדי גלגולים. אני מקווה שעם המשקיעים החדשים שנכנסו (ארנון מילצ'ן; א"א) הערוץ יעלה על הדרך הנכונה. יחד עם זאת אני חייב להגיד שזה לא ילך אם הערוץ ימשיך להעמיד לוח של 60–70 אלף דולר לערב. כדי להתמודד עם ערוץ 2, הם חייבים להעמיד לוח של 150 אלף דולר לערב.

ולא היה מקום לסנקציות יותר חמורות?
יכולנו לצאת גדולים ולסגור את ערוץ 10. מה אתה היית מרוויח? מה אני הייתי מרוויח? כל עוד אנחנו רואים איך המשקיעים מוציאים כסף מהכיס שלהם, לא על חשבון המדינה, לא על חשבון משלם המסים, אז למה לא לנסות. אחד התנאים זה שהם ישלימו את המחויבויות שלא בוצעו. ביטול – לא. דחייה – זה סביר.

אתה חושב שיהיו עוד הקלות?
אולי הקלות מינוריות ביותר. אני מניח שזכייני ערוץ 2 כבר מוכנים עם הבג"ץ למקרה שההקלות יהיו יותר ממינוריות, ולכן אין סיכוי שהם יקבלו כאלה.

רגולציה משותפת

סמירה גאה בשקט וביחסים הטובים ששררו בתקופת כהונתו בין הזכיינים לרשות השנייה. ההסבר ליחסים הטובים הללו, לפי סמירה, הוא ההידברות או ה"רגולציה המשותפת", כהגדרתו. מלבד השקט התעשייתי מציג סמירה את הישגי מדיניותו בניסוח הקוד האתי לפרסומות ובמגוון תוכניות שנתנו ייצוג לאוכלוסיות שבעבר לא קיבלו דריסת רגל בטלוויזיה. מצד שני, היחסים הטובים כנראה גם גבו מחיר מסוים: חוץ ממקרה אחד – של תוכנית הנוער "אקזיט" שכללה תוכן מיני בוטה – המועצה לא התערבה בשנים האחרונות בתוכניות, עובדה שאולי מציגה באור נלעג משהו את הניסיון להציג את סמירה כצנזור אכזר. גם ההתערבות בפרסומות היתה מינורית – מועצת הרשות ביקשה להגביל כחמש פרסומות מתוך כ־2,500 שהוגשו לאישורה.

איפה היתה ההתערבות כשדובר ב"דגים השמנים" של ערוץ 2 – תחקירים מנופחים, פרובוקציות והגזמות?
בדילמה שבין עיקר לטפל, בתחקירים שקצת מנפחים ואולי קצת מפריזים בשביל רייטינג, או סתם מתוך תום לב – לבין פגיעה בתרבות של תחקירים, אני בעד לעודד את התחקירים. הדרך לטפל בבעיות, אם ישנן, היא במישור האתיקה.

ובכל זאת, אתה לא חושב שחלק מתוכניות החדשות והאקטואליה חוטאות למציאות, בלשון המעטה, ושהיה מקום לרסן אותן?
אני מניח שאם תדבר עם אנשים אחרים ברשות יגידו לך שכן. אבל צריך לדבר על עובדות ולא על רגשות. המחקרים שלנו הראו שהתחקירים לא תמיד מייצגים נכונה את כל הרבדים באוכלוסייה. הערבים, למשל, תמיד מוצגים בהקשר שלילי, פיגועי או בטחוני. לא תמצא אותם במקומות סבירים. מצאנו שאפילו נשים לא מטופלות כראוי. למרות זאת, אני בעד לעודד את התקשורת, במיוחד את החלקים הרציניים שלה – חדשות ואקטואליה – לבצע תחקירים, למרות הסיכוי המסוים שיהיה חוסר איזון ובתנאי שהוא נובע מתום לב. בעיני, בחברה דמוקרטית זה יותר חשוב מאשר לקבוע סייגים וכללים. הדרך לטפל בבעיות, אם ישנן, היא העלאת הנושא לדיון ציבורי.

אבל גם לא העליתם לדיון ציבורי.
אני לא חושב שיכולנו להניף בשנתיים האלה את כל הדגלים. היינו צריכים להתמקד. אז הנושא הזה אולי מאוד חשוב בעיניך, אבל היו עוד הרבה דגלים. הדגל הזה של תקשורת שמשקפת את כל האוכלוסייה למשל, של ערוץ ברודקאסט מרכזי שלוקח אחריות על החברה, שנותן לכולם ביטוי ראוי ועוד רבים אחרים.

שידור קלטת הפולסא דנורא, שתמכת בו, לא היה לקיחת אזוטריה כדי לייצר רייטינג?
בכל דבר שאני עושה אני אומר, ראש ממשלה נרצח על־ידי יהודי במדינת ישראל. הדבר הכי בלתי סביר קרה ומאותו הרגע זו נקודת המוצא, במיוחד במחלוקות כאלה. ומאחר שיש פה דברים שחוזרים על עצמם צריך לשדר [...]. בין הבחירה לא לשדר מפני שאולי אני נותן במה וביטוי, לבין הבחירה שמא אני מקטין תופעה שקיימת, קודם כל אני מעדיף לשדר ושהציבור ישפוט.

לאן ילך השידור הציבורי?

סמירה הוא תומך נלהב בהצעת האוצר (במסגרת תקציב 2006) למערך שידור דיגיטלי. המערך החדש, אם ייצא לפועל, יאפשר לכל אזרח לקלוט שישה עד שמונה ערוצים באמצעות רכישה חד־פעמית של ממיר דיגיטלי שעלותו כמה מאות שקלים. כיום, בחלקים נרחבים מישראל לא ניתן לקלוט ישירות אפילו את הערוצים 1 ו־2 שמשדרים גם באמצעות אנטנות. שרת התקשורת וראש מועצת הכבלים והלוויין, יורם מוקדי, מתנגדים ליוזמה בטענה שתפגע קשות בהכנסות החברות המסחריות, פגיעה שתגולגל לכיוון היוצרים המקומיים. "בעיני כאזרח זו ההחלטה הכי חשובה שיכולה להתקבל, גם אם הכבלים והלוויין ישלמו מחיר מסוים", אומר סמירה. "המצב הנוכחי הוא ממש חוסר הגינות כלפי האזרח, בעיקר בפריפריה".

מערך השידור החדש, אם ייבנה, צפוי להביא לעלייה ברייטינג של הערוצים הציבוריים, ורק יחדד את השאלות האחרות שסמירה מתלבט בהן. "אחת הבעיות המרכזיות שזיהיתי, כמי שבא מבחוץ, היא השאלה מי יתווה את הקו, מי יקבע את הכללים. אני חושב שההסתכלות של ה'ברנז'ה' העיתונאית אינה הסתכלות רחבה דיה. היא צריכה להיפתח, לתת מקום גם לציבורים אחרים", הוא אומר.

אייל אברהמי הוא עורך ב"ידיעות אחרונות"

גיליון 58, ספטמבר 2005