קוראים שעיינו בכתבות שפורסמו על הזמר אביב גפן במקומונים התל־אביביים "העיר" ו"זמן תל־אביב" בספטמבר שעבר, הוצבו בפני דילמה: למי מבין העיתונים להאמין? שניהם דיווחו במקביל על הופעה של גפן במועדון לונדוני; "העיר" הכתיר את האירוע בתואר "פארסה אנגלית". הכתב אבי שילון סיפר על מאתיים צופים אנגלים "אדישים" שהתייחסו לשיריו של גפן כאל בדיחה, ותיאר את ההופעה ככזו שבה "היה כמעט הכל... פרט לתחילתה של קריירה בינלאומית". ב"זמן תל־אביב", מנגד, התרשם גיא מרוז באופן מעט שונה: מרוז דיווח על מספר צופים גדול פי שלושה, ופסק על סמך התלהבותם שגפן "הולך להיות אחד הדברים הכי גדולים של המוזיקה ביבשת... יעשה קריירה אירופית ענקית".

לקורא אין כלים מספקים כדי לקבוע איזה מהדיווחים כוזב. נתון מעניין בהקשר זה סופק לו על־ידי מרוז שציין בכתבתו כי הוא וגפן חברים, החולקים סוכן משותף. זו לא היתה הפעם הראשונה שמרוז מפרגן לחברו בעיתון: כחודשיים לפני כן הוא ראיין את גפן למוסף "סופשבוע" של "מעריב". לכן, אולי, כתב בפתח דיווחו מלונדון ש"אין לי כבר כוח לגילויים הנאותים עלי ועל אביב, אבל בכל זאת...". מרוז, איש "בולדוג" אשר נלחם בטלוויזיה בתופעות כגון פרוטקציה והעדפת מקורבים בשלטון, סיפק לא אחת כתבות מפרגנות למקורביו בעיתון: עוד זכו בהן הבדרן אבי קושניר, המפיק עמי אמיר והתסריטאי דניאל לפין, שלפי עדות מרוז בכתבה, אף עיתונאי אחר לא היה מעוניין לראיינו על סדרת הטלוויזיה שלו.

הכתבה על גפן המחישה בבהירות חדה את הבעייתיות הגלומה בתופעה של עיתונאים המראיינים את חבריהם – שכן הפעם, במקביל לדיווח החברי, נחשף הקורא לדיווח של עיתונאי חסר פניות בעיתון המתחרה (מרוז טוען בתגובה שהדיווח ב"העיר" היה "שקרי לחלוטין וכדאי שיבדקו את זה"). אלא שברוב המקרים שבהם מרשים לעצמם עיתונאים לראיין את האנשים שמבלים אתם בשעות שאחרי העבודה, ההשוואה הזו אינה מתאפשרת. התופעה רווחת במיוחד בתחום הכתבות המתניעות קמפיין יחסי־ציבור לצורך קידומם של ספר, סרט או תוכנית טלוויזיה. אלו אמנם לא כתבות תחקיר הדורשות בהכרח שאלות נוקבות, אולם אופיין מקבע לא אחת את דימוי המרואיין ויצירתו בקרב הקוראים וחשיבותן להצלחתו מכרעת, לא פעם. בזמן שמרואיינים שאין להם חברים בתקשורת מודאגים מהאופן שבה יבחר העיתונאי להציגם, חבריהם של המראיינים פטורים מהחשש הזה: הם יודעים שדבריהם יצוטטו במדויק, ללא הוצאות שרירותיות מההקשר, ללא פרשנות צינית או מרושעת, ובנימה שנעה על הציר שבין אמפתיה מאופקת לפרגון בולט. "עברי ישן יותר טוב כי הוא סמך עלי שלא אעשה לו משהו מכוער, משהו צהוב וציני כזה", אומר גל אוחובסקי על הראיון שערך עם חברו, הזמר עברי לידר.

ברוב המקרים האלה מתכסה העיתונאי ב"גילוי נאות", הפוטר אותו לכאורה מחשדות להטיה ופותר בעיניו את הדילמה האתית שבפעילותו. השאלה היא, האם הצהרה על גילוי נאות של התנהגות מקצועית מפוקפקת מעניקה לה תעודת הכשר. קמפיין "איפה הבושה" של "מעריב" התמקד לא רק בביקורת על השחיתות הציבורית אלא גם בכך שכיום היא מתבצעת בגלוי וללא בושה. כשעוזי כהן מסדר ג'ובים ממשלתיים לאחיו הוא אינו מסתיר זאת ומספר על כך בגאווה לכל דורש; ספק אם ה"גילוי" הזה הופך את המעשים עצמם ל"נאותים".

▪ ▪ ▪

היחס לתופעה שונה לחלוטין בשני המוספים המגזיניים הגדולים – "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ו"סופשבוע" של "מעריב". בעוד שהאחרון מפרסם כתבות "חבריות" רבות, עורך "7 ימים" ניר בכר שולל את התופעה על הסף: "רצוי להימנע במידת האפשר ממפגשים חברתיים מעל גבי העיתון מחשש לגילוי עריות תקשורתי. אפילו במסגרות בידוריות, רצוי שהמראיין ינהג במרואיין ללא משוא פנים, ויביא מידע לא משוחד. ברוב המקרים מפגשים מהסוג האישי גוזרים עיתונות ירודה ומגויסת שמשרתת אינטרסים יח"צניים ומסחריים. זה מנכר את הקוראים ויוצר תחושה שהעיתון מתנהל כמועדון חברים סגור, קליקה שמקדמת את חבריה בסגנון שמור־לי־ואשמור־לך. מצד המרואיינים יכולה לעלות טענת אפליה: למה אנחנו זוכים לטיפול עיתונאי נוקב, בשעה שקולגות מקבלים טיפול אישי ומלטף. זה יוצר א־סימטריה מעוותת בין מרואיינים ובין סוגי כתבות. יש אנשים שמקבלים את הביטוי האישי והחברי בעיתונות, ויש שלא. בתוך כך נולד תת־ז'אנר של גילוי נאות, כשהגילוי הנאות על הקשרים האישיים עם המרואיין הוא בעצם כיסוי תחת לעיתונות מטעם. הניחו לנו מהגילוי הנאות המתחסד שלכם ואל תלקקו לחבר'ה. לגילוי נאות אין משמעות כשמדובר בעיתונות מגויסת. אתה לא באמת יכול לעשות עבודה עיתונאית ראויה כשאתה מראיין את החברים שלך.
"גם לעיקרון הזה יש יוצא מן הכלל, כשהשימוש בקשרים האישיים מניב מידע משמעותי ובלעדי שלא היה רואה אור אלמלא הקשרים האלה. במקרה כזה העורך צריך לשקול אם הפרסום גובר על כל עיקרון אחר. ברוב המקרים זה לא ככה".

ב"מעריב", שעורכו אמנון דנקנר רואיין בעבר פעמיים על־ידי חברו אמנון דנקנרלרגל הופעת ספריו, התפיסה שונה: אביב הברון, עורך "סופשבוע", טוען שמדובר בתופעה חיובית שמשדרגת כתבות: "השיקול לצוות לאנשים מסוימים כתבים שמכירים אותם נעשה מתוך מטרה להגיע יותר לעומק ולקבל חומרים טובים יותר שנובעים מההיכרות, תוך גילוי נאות ועמידה בסטנדרטים מקצועיים. ברוב המקרים זה מצליח". דוגמה לכך היא ראיון שערך אבישי בן־חיים עם הבמאי יוסי סידר על נעוריהם המשותפים בחוגי הציונות הדתית – ובו הולידה ההיכרות שיחה שונה מאוד מראיונות שערכו עם סידר עיתונאים אחרים, שכללה וידויים יוצאי דופן על היסחפותם כנערי בני־עקיבא אחרי הרב כהנא, למשל. אולם במקרים רבים הופך המפגש העיתונאי־חברי לשיחה ברנז'אית שאינה בהכרח בעלת עניין, וודאי לא חשיבות, לקורא הממוצע. ראיון של מיברג עם רונאל פישר, למשל, לרגל עליית תוכנית טלוויזיה חדשה של האחרון, כלל שאלות כגון "כשאתה עומד עירום במקלחת ומביט במראה, אתה צורח בבהלה?". הברון סבור שדווקא כתבה זו, שבה סיפר פישר בין השאר כי תחקיריו המפורסמים הונעו על־ידי שיקולים כספיים גרידא ולא ערכיים, מדגימה כיצד מרואיין יכול שלא "לצאת טוב" גם כשמראיינו חבר: "לפעמים דווקא ההיכרות מובילה את המרואיינים למקומות שהם לא ציפו ולא ששו אליהם". מרוז סבור שראיון עם חבר עדיף על ראיון רגיל, "כי אז אתה לא שואל שאלות מפגרות".

וגם לא שאלות שמעמידות את המרואיין במצב לא נוח.
לא כל ראיון הוא "בולדוג" או "כלבוטק", יש כל מיני דברים. אני לא מראיין הרבה, אבל קרה שחברים שלי הם אנשים מצליחים בעולם הבידור הישראלי.

לא עדיף שישלחו לראיינם כתב אובייקטיבי?
הרבה פעמים הצעתי את זה, ואמרו לי, "לא, אתה מכיר אותו נורא טוב".

מיברג ניתח את התופעה בכתבה שפרסם ב"סופשבוע" על מכר ותיק אחר שלו, יהונתן גפן: "זה ז'אנר מסוכן למדי; ...חטאתי בז'אנר הזה כמה פעמים בעבר; בגיחות מרובות מלים [...] המנסות להלך בין הטיפות. תמיד זה קשור לצורך של מערך יח"צנות משומן למרוח בחומרי סיכה את גלגלי השיניים ואת דמיונו של הקורא, כדי שיקנה את הספר החדש, יצפה בתוכנית הטלוויזיה החדשה". מיברג הוסיף כי יש בכך משהו "הקרוב לגילוי עריות" ו"בעיה מוסרית". במרץ השנה התגבר מיברג שוב על אותה "בעיה מוסרית" כשראיין את פישר, כאמור. לדבריו, בחלק מהפעמים שראיין חברים הוא עשה זאת "תוך שאני מודע לבעייתיות ונאבק בשולחי שביקשו ממני לעשות זאת. יש דבר־מה מגונה לחלוטין בז'אנר הזה. הוא ממש לא מהז'אנרים היותר מעוררי כבוד לעיתונות, ואני מסכים עם הנחת היסוד שזה דביק, בעייתי ומורכב. אני האחרון שיפריע לך לקרוא לזה דבר קלוקל. מי שאומר שזה לא בעייתי לא אומר אמת". כשערך את "סופשבוע", ניסה "למעט בכך ככל האפשר". עם זאת, כשראיין את גפן, למשל, רציונל המערכת היה שלגפן כאיש "מעריב" תהיה בעיה לקבל במה בעיתונים המתחרים ולכן לא הוגן להותירו ללא חשיפה. גם כשעורך "פרומו" שי גולדן פרסם ספר, העניק לו "סופשבוע" בית בראיון שערך עמו יהודה נוריאל, עורך משנה במוסף וכותב במוסף של גולדן. עם זאת, מיברג סבור שמרואיינים מתוחכמים כפישר אינם זקוקים למראיין חבר כדי "לצאת טוב" בראיון, ומאמין כי שיחה חברית בין שני אנשים מפורסמים דווקא כן מעניינת את הקוראים.

כשבן כספית ראיין את חברו בן כספיתבמרץ השנה, ההפניה בשער "מעריב" לא היתה לראיון עם רוזן בצירוף קרדיט לכספית, אלא לכתבה על "בן ורוזן", שכן העיתונאי במקרה זה גם הוא "סלבריטי" ושותפותו עם חברו מהווה מעין מותג. גם כאן הגילוי הנאות מגיע מיד בכותרת המשנה ובפתיחת הכתבה, ולקוראים מסופר בהרחבה על החיבוק הראשון של השניים אחרי 26 שנות חברות. "הראיון הזה, כולו, יכול להיחשב כגילוי נאות אחד גדול", כתב כספית. "הנסיבות מעניקות לי, אני מקווה, היתר חד־פעמי לגילוי עריות בוטה כל־כך. אם לא כעיתונאי, לפחות כעד מומחה שהיה לידו בטריבונה כל השנים האלה. אובייקטיביות לא תמצאו בעמודים האלה". ה"נסיבות" היו סדרת תוכניות חדשה של רוזן על הכדורגל הישראלי, "סדרה מושקעת ומרתקת", לפי כספית.

בעוד שבמקרה האמור לפחות עודכן הקורא מההתחלה בקשר שבין המראיין למרואיין, בכתבות אחרות גם זה לא קורה. בדצמבר 2001 החליט הזמר עברי לידר "לצאת מהארון" במסגרת כתבה לרגל אלבומו החדש. אמנם יציאה מהארון היא מהלך חריג שבהחלט יכול להצדיק ביצוע הראיון עם חבר, אולם הכתבה עסקה בהרחבה באלבום, שאותו הגדיר המראיין, גל אוחובסקי, כאלבום "ממש מצוין... מלא בשירים משובחים, בכמות כמעט חסרת תקדים", והוסיף שבחים רבים נוספים. רק מי שצלח את ארבעה וחצי העמודים הראשונים של הכתבה, והגיע לחלקה האחרון, זכה לקרוא שהמראיין והמרואיין מצויים בקשר זה שנתיים, וכי המראיין אף היה שותף ליצירת אחד השירים באלבום. אוחובסקי סבור שאין כאן בעיה כי "זה שאני ועברי חברים, זה ממש לא סוד", אף שספק אם מחוץ לברנז'ה התל־אביבית יודעים צרכני העיתונים מיהו אוחובסקי, לא כל שכן מי משתייך לחוג חבריו. גם המחמאות לאלבום לא נבעו מהחברות, אלא להפך: "אם לידר לא היה כל־כך מוכשר בעיני, אני מניח שלא היינו מצליחים ליצור את החברות הזו".

▪ ▪ ▪

בעוד שמרואיינים מן השורה אינם זכאים לקבוע מי יראיין אותם, מרואיינים שיש להם חברים עיתונאים נהנים מהפריבילגיה. מיברג מעיד בכתבתו על גפן שזה בחר בו כמראיין. גם הסלבריטאית מיכל ינאי לא היתה מוכנה בדצמבר שעבר להתראיין, אלא אם כן תקיים את הראיון חברתה, גייל זאבי־ציבלין מ"מעריב". באותה תקופה פורסם תחקיר ב"העיר" על עסקי בעלה (מאת הח"מ מתן שירם) וינאי היתה שרויה בעיצומו של מאבק למניעת פרסום קלטת שבה, כך נטען, היא מתוודה על אורח חיים פרוע של סקס וסמים – דברים שינאי הכחישה. עם או בלי קשר, ציבלין טרחה לציין בכתבה כי "אני יכולה להעיד ממקור ראשון שהיא (ינאי) כזו חנונית שבקושי הצלחתי לדחוף לה איזה מרטיני במפגשינו הליליים והלא ממש סוערים". ציבלין לא רואה בעיה אתית בכתבתה משום ששילבה בה גילוי נאות. "זה לא היה תחקיר מעמיק. זו כתבת צבע שמטרתה היתה להפריך הרבה שמועות שהיו אז".

היא הסכימה להתראיין רק אצלך כי אתן חברות?
נכון, כי סילפו אותה בהרבה מקומות והוציאו אותה בצורה שהיתה לא נכונה לה. אצלי היא הרגישה הכי בנוח. היא ידעה שלא אסלף את דבריה. פניתי אליה ומיכל אמרה, "אם את עושה את הכתבה, אני מסכימה. אם מישהו אחר עושה את הכתבה, אז עזבי, אני לא צריכה את זה".

מיברג סבור שלעוצמה של "7 ימים", שמביאה לכך שמרואיינים משחרים לפתחו, יש אולי חלק בעמדה האתית שמביע המוסף: "בכר ניצב בעמדה מובהקת של כוח ובלעדיות. מהמקום הכוחני שלו בראש טבלת הרייטינג אין בעיה לשווק את העמדה האתית הזו. הרי כל פעם שמישהו מוציא מכרז לראיון בין העיתונים, הוא בראש הרשימה. צריך לבדוק אם 'ידיעות אחרונות' לא מיתמם מעמדת הכוח שבה הוא מתפקד. אם זו אכן עמדה עקרונית – שאפו, כל הכבוד".

בכל מקרה, ב"מעריב" נחלצים גם לעזרת אנשי "ידיעות אחרונות" כשאלה נזקקים ליחסי־ציבור ואינם רוצים להתראיין לעיתונם־הם. מי שפתח את גליון "סופשבוע" ב־22 באפריל זכה להפתעה מעניינת: על השער נחה תמונתה של ג'ודי ניר־מוזס־שלום, אשת שר החוץ וגם בעלת מניות ב"ידיעות אחרונות". יחסיה של שלום עם "מעריב" אינם מהמשופרים, כפי שהתברר ביתר שאת כמה ימים לאחר מכן, עם צאת קמפיין "איפה הבושה" ששלום היתה בין מותקפיו העיקריים. כיצד נאותה שלום להפקיד את מסע היח"צנות לתוכנית הטלוויזיה החדשה שלה דווקא בידי היריבים מרחוב קרליבך? בפתח כתבתו של רון לוין מופיעה התשובה: לוין ושלום הם, מתברר, "חברים ותיקים". הברון מאשר ששלום התנתה את נכונותה להתראיין בכך שלוין יראיינה. לוין גילה בכתבתו ששלום, בניגוד לדימויה הציבורי, קוראת לא פחות מארבעה ספרים בשבוע, ואף הציג בה טכניקה עיתונאית חדשה: כשבתשובה לשאלה על עמדתה בנושא ההתנתקות השיבה שלום, "...אני מציעה שנפסיק את השיחה כי הנושא מאוד טעון אצלי ואני עלולה לומר כמה דברים שאעדיף שלא ייאמרו", החליט העיתונאי שלא לנסות ולהביא את המרואיינת לומר את הדברים הטעונים. "אז בואי נפסיק. תודה", אמר לשלום, וכך סיים את הכתבה.

תגובתו של רון לוין: "אכן אנחנו חברים, אבל הצבתי שני תנאים: 1. בראש הכתבה ייאמר במפורש שאנחנו חברים ומכירים היטב, ושאשאל אותה אם אני מסוגל להיות אובייקטיבי. 2. שאוכל לשאול את השאלות המביכות, החל מהבגדים ועד ההופעה כמי שמייצגת את המדינה ועד קמעות ורבנים ולשון".

בתשובה לשאלה, אם התנאי מצדה של מוזס לראיון ב"סופשבוע" של "מעריב" היה שלוין יהיה המראיין, אמר לוין: "לא. אני הצעתי את הכתבה".

איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"; מתן שירם הוא עיתונאי

גיליון 58, ספטמבר 2005