איור: רות גוילי

איור: רות גוילי

לקורא שפתח את גליון "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי, ה־ 3 ביוני 2005, קשה היה שלא להבחין בראיון נרחב שערכה כתבת העיתון, נחמה דואק, עם שרת התקשורת דליה איציק. הכתבה סיפרה על תוכניותיה לעתיד של השרה במשרד התקשורת, על דאגתה של איציק לבנה שהשתחרר זה עתה מהצבא ונסע להודו, ועל נושאים נוספים. הכתבה לא סיפקה כותרות חדשותיות גדולות; דובר בה אמנם על כוונה כללית של השרה להתמודד על ראשות מפלגת העבודה ועל ראשות הממשלה, אבל הבשורה הזו סויגה כמגמה ארוכת טווח ולא כיעד קונקרטי ומיידי. לקורא קשה היה, אולי, להבין את עיתוי הכתבה, אבל בבית "ידיעות אחרונות" היו כאלה שחשקו שפתיים. שבועות אחדים קודם לכן פרסם תחקירן "שבעה ימים", גידי וייץ, כתבת תחקיר גדולה על השרה שחשפה כי היא לחצה על מנכ"ל רשות הדואר, יוסי שלי, שיתפטר ואיימה שאם לא ייענה לדרישתה היא תפרסם מידע שיפגע בשמו הטוב. בכתבה שפרסם וייץ נכתב שהשרה סירבה להגיב; בכתבה של דואק ניתנה לשרה זכות תגובה נוספת והיא ניצלה אותה בין השאר כדי להתלונן על העוול הכבד שגרמה לה הכתבה של וייץ. בבית "ידיעות אחרונות" היו לא מעטים שהרימו גבה ותהו אם יש קשר בין שתי הכתבות. היו גם כאלו שהתקשו להבין מדוע מוסף אחד בעיתון צריך לספק במה תקשורתית מפרגנת למדי לאדם שכמה שבועות קודם לכן היה מושא לתחקיר ביקורתי של אותו עיתון.

פרסום הכתבה של דואק הוסיף על תחושת הרדיפה המלווה בין כה וכה את תחקירני העיתון זה תקופה ארוכה. תחקירנים מכלי התקשורת המרכזיים, שהתראיינו לכתבה זו, הרבו להשתמש בתיאורים קודרים כדי להגדיר את מעמדם הנוכחי במקום עבודתם: "רדופים", "מקצוע כפוי טובה", "תפקיד מתסכל", "חוסר גיבוי מהמערכת", היו חלק מההגדרות. רובם המכריע של המרואיינים ביקשו להתראיין בעילום שם, אחרים טרקו את הטלפון או סירבו בנימוס לדבר על הנושא. "האווירה ב'ידיעות אחרונות' היא במפורש אווירה שלא מעודדת את הכתבים להביא כתבות תחקיר", מספר אחד מכתבי העיתון. "הפרדוקס של 'ידיעות אחרונות' הוא שבסופו של יום, כשתחקיר גדול מתפרסם, זה תמיד מלווה בתחושה לא נעימה, תמיד ההרגשה היא שחבל שהבאת את זה. הסיפורים הכי חזקים בעשור האחרון שפורסמו בתחום התחקיר, סיפורים שהם חלומו של כל עיתונאי, נחסמו במהלך חודשים ארוכים".

תחושה דומה מתאר גם גיא לשם, תחקירן "המוסף לשבת" שעבד בעיתון במשך תשע שנים ונמצא בימים אלה בשנת חופש מ"ידיעות אחרונות". לשם אומר באירוניה: "אני לא יכול להאשים את מערכת 'ידיעות אחרונות' בתקופתי בעידוד של תחקירים. לא זכור לי במהלך שנות עבודתי בעיתון שמישהו קרא לי ואמר לי: כל הכבוד, אתה קורע את התחת; אבל בהחלט זכורים לי מקרים שבהם ננזפתי על שאלות ששאלתי. אני מסכים שזה התפקיד של עורך לשאול שאלות ולבדוק אם התחקיר מוצק, אבל לא תמיד ההרגשה היא שזה נעשה לשם חיזוק התחקיר". עיתונאים מספרים גם על לחצים רבים של גורמים פוליטיים וכלכליים על עורכי העיתון. לשם מסביר ש"לא מדובר דווקא בלחצים ישירים, אבל זה לא נעים לשמוע שעורך העיתון שלך אוכל עם אנשים שאתה מתעתד לכתוב עליהם בשבוע הבא תחקיר גדול (עורך העיתון בתקופתו של לשם היה משה ורדי). לא מעט מהתקלות בעבודת התחקיר נובעות מהתקרבות בין העיתונות לבין מושאי התחקיר שלה. גורמים בכירים במערכת שמחו מאוד לקבל הזמנות לקוקטיילים בהשתתפות אנשי עסקים ופוליטיקאים, וכמו שאנשי צבא למדו להתקדם דרך קליקות חברתיות, כך גם אנשי המערכת מנצלים את ההתחככות כדי לצבור יותר כוח". עורך בעיתון מעיד ש"בשנים האחרונות הקרבה בין גורמים פוליטיים לגורמים עסקיים התחזקה מאוד וזה השפיע על פרסומם של תחקירים. אם תחקירן רוצה לפרסם סיפור על ראש הממשלה ופתאום, כמה לילות לפני הפרסום, הוא רואה מקורב לראש הממשלה מסתובב במסדרונות של 'ידיעות אחרונות' – זה מדאיג. נכון אמנם שאותו מקורב טוען שהוא הגיע לשוחח על נושאים אחרים לגמרי, אבל זו סיטואציה שמעוררת שאלות רבות. אם אני בעל תפקיד ב'ידיעות אחרונות' והייתי צריך להיפגש עם מקורב לראש הממשלה כמה ימים לפני פרסום הסיפור, הייתי חושב אולי לעשות זאת במקום אחר".

בניגוד לתחושת הרדיפה של תחקירנים ב"ידיעות אחרונות", בדיקה מדגמית מעלה שלא חלה ירידה במספר התחקירים בין השנים 1999 ל־2005. חל אמנם שינוי בדגשים ובנושאים שעליהם נסובים התחקירים (בשנים האחרונות מסתמנת עלייה במספר התחקירים בנושאי צבא ורפואה), אך לא בכמותם. גם במספר התחקירים הפוליטיים (העוסקים באישיות פוליטית בכירה) לא חלה ירידה. השינוי ניכר בבימה שבה מתפרסמים התחקירים הפוליטיים: מספרם ירד בצורה דרסטית ב"מוסף לשבת" ועלה בצורה ניכרת ב"7 ימים", עם הצטרפותו של התחקירן גידי וייץ למגזין.

התחקירן הראשי של "המוסף לשבת", מרדכי (מוטי) גילת, אמנם ממשיך לפרסם כמעט מדי שבוע את המדור השבועי שלו, והוא גם מפרסם מדי פעם תחקירים נרחבים יותר, אולם מסתמנת אצלו מגמה לעסוק בתחקירים בתחום התחבורה והחינוך. זה האיש שבשנים קודמות נזקפו לזכותו תחקירים מרעישים מהתחום הפוליטי ובראשם פרשת דרעי. חלק מהכתבות שהוא חתום עליהן בתקופה האחרונה גובלות בפובליציסטיקה ואינן תחקירים במלוא מובן המלה. "ישנם פוליטיקאים ועורכי־דין שסימנו את מוטי כמטרה", מודה בכיר ב"ידיעות אחרונות", "והם בהחלט הפעילו ומפעילים לחצים על המערכת". בכיר אחר בעיתון מספר על המשבר בין גילת לבין המערכת: "אני חושב שתחילת השבר הגדול שלו עם המערכת היה סביב פרסום התחקיר על יו"ר הכנסת לשעבר אברהם בורג. אני זוכר שהיו ויכוחים גדולים מאוד סביב הנושא הזה. עיתוי הפרסום היה שנוי במחלוקת, והיתה טענה שממצאי התחקיר לא רציניים. אני חושב שזה איזשהו קש ששבר את גב הגמל. היחסים בין מוטי לבין בכירים במערכת הגיעו למצב של מריבות וויכוחים, ואני באופן אישי בהחלט הרגשתי שבולמים אותו. מוטי הוא אדם מאוד מציאותי והוא כנראה הבין שעדיף לו להתעסק בחומרים אחרים. אז הוא מפרסם תחקירים על רן ארז, ועל ועדת דוברת, ועל נהגי משאיות. אלה תחקירים מאוד חשובים אבל אלה לא החומרים שבהם הוא היה מתעסק בעבר".

כתב נוסף בעיתון טוען כי "ייתכן מאוד שכמות התחקירים הפוליטיים ב'ידיעות אחרונות' לא ירדה, אבל כמות השחיתות השלטונית עלתה באופן מבהיל. כמות הפניות לעיתון בנושא הזה היא כל־כך גדולה שמי שרוצה לטפל בנושא באופן רציני צריך להעסיק מספר גדול של אנשים שזה תחום ההתמחות היחיד שלהם. דבר נוסף שצריך לשים לב אליו הוא על מי מפרסמים תחקירים ועל מי לא מפרסמים תחקירים. אם אתה מביא למערכת סיפורים על בניזרי, יאיר פרץ ודרעי הם יתקבלו בברכה, אבל כשזה מגיע ללשכת ראש הממשלה, לשרי ממשלה ולאישים נוספים זה נחסם במשך תקופה ארוכה. 'ידיעות אחרונות' מחזיק עוצמה רבה שהוא לא תמיד משתמש בה בתבונה".

בדיקה של תכיפות פרסום התחקירים ב"מעריב" בין השנים 1998–2005 מעלה כי גם בעיתון זה לא חלה ירידה במספרם; עם זאת, לאורך כל התקופה, מספר התחקירים ב"מעריב" קטן בכמחצית מבעיתון המתחרה. ב"מעריב" מועסקים בתפקיד תחקירנים במשרה מלאה מספר מועט יותר של עיתונאים מאשר ב"ידיעות אחרונות". "מעריב", שהוא עיתון בעל משאבים כספיים קטנים יותר, משקיע פחות גם בתחום זה. גורמים שונים במערכת מספרים כי במהלך השנים עלה לא פעם הרעיון להקים מחלקת תחקירים בעיתון אולם הוא לא יצא אל הפועל, לפי שעה. עורך ב"מעריב" מנסה להסביר כי לא כל החצים צריכים להיות מופנים דווקא כלפי המערכת: "הרבה פעמים אתה מביא עיתונאי ובהתחלה הוא מספר לך שהחלום שלו זה להיות תחקירן. אחרי כמה שבועות הוא פתאום מגלה שראיון אוורירי עם דמות מתחום האקטואליה מקבל את השער של 'סופשבוע', והוא צריך להשקיע בו הרבה פחות מאמצים מאשר בתחקיר שבסופו של דבר אולי ייפול. ואז מתברר שכל ההצהרות היפות של ראיון הקבלה לעבודה נעלמות". עיתונאי אחר ב"מעריב" מאשר ש"בעיתון באמת אין הרבה עיתונאים שמתעסקים בתחום הזה. חלק מהסיבות נעוץ בעיתונאים וחלק במערכות. בקרב רבים מהעיתונאים יש סוג של רדידות ועצלנות ברדיפה אחרי סיפור שמצריך תחקיר, ולעומת זאת המערכות הרבה פעמים מעדיפות שתביא שלושים סיפורים בינוניים בחודש מאשר סיפור אחד גדול".

מצב התחקירים ב"הארץ" הוא הגרוע ביותר בשלושת העיתונים הגדולים. בעיתון לא היו במשך שנים רבות תחקירנים במשרה מלאה, ולא הוקמה בו מחלקת תחקירים. סריקה של "מוסף הארץ" בשנים האחרונות מגלה מספר קטן מאוד של תחקירים. חנוך מרמרי, לשעבר עורך העיתון, מספר כי "היו תקופות שבמערכת 'הארץ' דווקא רצינו להשקיע בתחום. פעם אפילו לקחנו לעיתון חוקר פרטי מהידועים בארץ והצענו לו להיות תחקירן. הצענו לו תשלום מכובד לתקופה ארוכה וזה לא הלך. כנראה שכדי להיות עיתונאי צריך עוד תכונות שהיו חסרות לאותו אדם. לצערי, מערכת 'הארץ' לא הצליחה לבנות מתוכה במהלך שנותיה אנשים שהוגדרו כתחקירנים במשרה מלאה, אבל המערכת תמיד עודדה עיתונאים להביא גם סיפורים בעלי גוון תחקירי. צריך לזכור שבכל זאת צמחו אצלנו בעיתון עיתונאים כמו רונן ברגמן, ברוך קרא ורן רזניק, שלצד עבודתם העיתונאית השוטפת כתבו גם תחקירים. ברור שמדובר בפשרה, אבל זאת פשרה שמבחינה כלכלית התאימה לנו".

בימים אלה מנסים במערכת "הארץ" לחולל שינוי בתחום התחקיר: העורך הבכיר, שחר אילן, מונה לתחקירן של העיתון, ושחר אלתרמן, שבעבר היה סגן עורך ב"7 ימים" והתמחה בתחקירים, מונה לסגן עורך מוסף "הארץ". אילן עצמו מודה כי מינויו לא יכול לפתור את בעיית התחקירים של העיתון: "אני מבין שלמוסף 'הארץ' יש הרבה צרכים ואני אעשה גם הרבה כתבות שהן לא תחקיריות באופיין, ובכל זאת העיתון בפעם הראשונה מזה שנים רבות שם אדם בתפקיד כזה. ברור לי שאדם אחד זה לא מספיק, והשאיפה היתה צריכה להיות שבכל גוף תקשורת יהיו לפחות שלושה־ארבעה תחקירנים שמכסים תחום גדול מתחומי הידע. מובן שישנם סיפורים שיגיעו אלי ויכולת ההתמודדות שלי אתם תהיה מוגבלת, אבל בכל זאת צריך לתת קרדיט לעורכי העיתון שהחליטו להשקיע בתחום התחקירים, בהנחה שתחקירים זה חלק ממגוון הנושאים שמוסף צריך להציע לקוראיו. אני מסכים שאם מסתכלים על התמונה הכוללת אז המצב הוא די עגום בתחום זה".
עורך "הארץ", דייוויד לנדאו, בחר שלא להגיב.

העלויות הכרוכות בהוצאת תחקירים אל הפועל הן גורם חשוב הקובע את תדירות פרסומם. מרמרי מאשר ש"מדובר באחד הגורמים העיקריים שמשפיעים על כמות התחקירים בעיתונות הכתובה. תחקירים עולים הרבה כסף. הם עולים כסף משום שצריך לשלם משכורות ראויות לתחקירנים מעולים, והם עולים כסף משום שתחקירן עובד על תחקירים חודשים ארוכים ומעגל החיים של כתבה בעיתון היא במקרה הטוב שבוע. דבר נוסף הוא שאני חושב שלא נמצאה קורלציה בין תחקירים למכירות. פרשיית סיריל קרן, לפי דעתי, לא הביאה ולו מנוי אחד חדש לעיתון "הארץ". יש סוגי תחקירים שנותנים לעיתון יתרון רגעי, אבל בעידן האינטרנט, תוך כמה דקות יהיה פולו־אפ על הסיפור, ומי שלא מצוי היטב בברנז'ה בכלל לא יידע מי פרסם ראשון את הסיפור".

בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות" חולק על אבחונו של מרמרי: "על פניהם נראים תחקירים כעיסוק שהוא לא כלכלי, אבל בסופו של דבר הם מאוד כלכליים. בזמנו ערכנו בדיקה וגילינו שיש קורלציה ברורה בין היקף מכירת עיתונים לבין גליונות שבהם יש תחקירים: אם מפרסמים ומוכרים אותם נכון הם מניבים רווח עצום. כך, לדוגמה, המיתוס ב'ידיעות אחרונות' מדבר על כך שהגיליון הכי נמכר במהלך השנים האחרונות הוא זה שבו הופיע התחקיר על שרה נתניהו".

בכיר נוסף באחת ממערכות העיתונים מסכים עם דעה זו: "בניגוד לדעה הרווחת, שלחצים כלכליים גורמים לגניזה של כתבות, האמת היא ממש הפוכה: כשאתה מפרסם תחקיר נגד חברה, יועצי התקשורת שלה חושבים שעכשיו לקהל שקורא את העיתון יש דעה שלילית על החברה, וכך נוצר מצב שבמקום להקטין את כמות הפרסומות הם דווקא מגדילים אותה. מבחינה כלכלית סיפורים בלעדיים ותחקירים מתפרסמים הרבה פעמים גם אצל המתחרים עם קרדיט לעיתון, וזה מושך עוד קוראים לקנות את העיתון".

לכאורה צפוי לענף התחקירים בעיתונות עתיד ורוד, כפי שמסביר עורך בכיר: "התחקיר הוא בדיוק היתרון שלנו מול האינטרנט. בתחום החדשות אין לנו סיכוי לנצח, אבל תחום התחקירים, שדורש התעמקות וירידה לפרטים, הוא בדיוק התחום שבו נמצא העתיד של העיתונות הכתובה". עם זאת, לא כל העיתונאים התחקירנים מסכימים להערכה האופטימית הזו. כך, לדוגמה, כתבים ועורכים ב"ידיעות אחרונות" חוששים כי תחקיר בסגנון התחקיר על חנן גולדבלט, שהתפרסם במהלך חודש יולי האחרון, מסמן את תקופתו של רפי גינת בראשות העיתון. "גינת לא עסק אף פעם בתחקירים פוליטיים", אומר אחד מחברי המערכת, "הוא רגיל לעשות תחקירים צרכניים ותחקירים על הטרדות מיניות. השיטה שלו היא ללכת עם פטיש מאה קילו על זבוב וקיים חשש שהתחקירים הפוליטיים ייעלמו מ'ידיעות אחרונות' לגמרי".

לא כולם שותפים להערכה הפסימית הזו. עו"ד רונאל פישר, התחקירן הראשי לשעבר של "מעריב", סבור שהתחקירים לא ייעלמו במהרה מנוף העיתונות הישראלית: "העיסוק בחקירה עיתונאית, כמו בכל סוג אחר של חקירות, הוא פונקציה של התעניינות בתחום ושל כישורים, ולכן לא רק בתקופה הזאת אלא בכל תקופה אתה תראה שבעיתונות באופן כללי לא יהיו יותר משניים־שלושה אנשים שרוצים, ויכולים, לבצע תפקיד של תחקירנים. ברגע שאני זזתי הצדה ומרדכי גילת זז הצדה, יש צורך בייצור דור חדש של תחקירנים וזה לוקח זמן. השאלה היא כמובן מי יהיה מספיק חכם ומוכשר כדי לזהות ולטפח את הדור הבא של התחקירנים".

רפי גינת מסר: "ב'ידיעות אחרונות' אין שום העדפת נושאים. תחקיר הוא תחקיר בכל נושא, כל עוד הוא בדוק ומבוסס. נושא השחיתות הציבורית חשוב מאוד בעיני וחשיפות בתחומים אלה (קשרי הון־שלטון, שחיתות פוליטית) הן נשמת אפה של העיתונות החוקרת, שתפקידה המכריע בשמירה על ההיגיינה הציבורית. אין בכך כדי להוריד מחשיבותם של תחקירים בנושאי צרכנות, בריאות, פלילים וכו'. כל תחקיר וכל סיפור בלעדי הוא תרומה חשובה לעיתון ולקוראיו, וככל שנרבה בתחקירים כן ייטב".
משה ורדי סירב להתראיין לכתבה.
על שתי הכתבות הסותרות שפורסמו עליה ב"ידיעות אחרונות" נמנעה השרה דליה איציק מלהגיב.

צח שפיצן היה עד לאחרונה כתב פלילים של אתר האינטרנט "nrg מעריב", לפני כן היה כתב מוניציפלי בעיתון "תל־אביב" מרשת "ידיעות תקשורת"

גיליון 58, ספטמבר 2005