איור: גיא מורד

התקשורת האמריקאית עדיין עסוקה בליקוק פצעים עקב גל השערוריות של השנתיים האחרונות, שהמפורסמת בהן היא עשרות הדיווחים הכוזבים של כתב ה"ניו־יורק טיימס" ג'ייסון בלייר. חשיפת התנהגותו אילצה את העורך הראשי ועורך המשנה של העיתון להתפטר. ה"ניו־יורק טיימס" ספג מכה קשה לתדמיתו והחל מיד בתהליך של הפקת לקחים. ועדה פנימית בדקה את הדרכים לשקם את אמון הקוראים, וגילתה שלדעת הקוראים, מה שפוגע יותר מכל באמינות הדיווח הם המקורות האנונימיים, שאי־אפשר לדעת מי הם ומה מניעיהם. אחת ממסקנותיה היתה הצורך להדק את הפיקוח על ציטוטים ממקורות אנונימיים ולהגביל את השימוש בהם, בעיקר במצבים שבהם ההידרשות למקורות כאלה נעשית מתוך רפלקס מותנה ואינה חיונית. על־פי ההנחיות החדשות, על הכתבים להשתדל ללחוץ יותר על מקורותיהם לומר את דבריהם לייחוס, ועל העורכים ללחוץ על הכתבים שישיגו את המידע און־דה־רקורד. הכתבים נדרשים ליידע את העורכים לגבי זהות המקור, וכשהאנונימיות בלתי נמנעת, יש לתאר בהרחבה ככל האפשר את המקור וליידע את הקוראים על אופיו ומניעיו. כיצד המקור יודע את מה שהוא יודע, מדוע הוא מוכן לספק את המידע, ומדוע הוא זכאי לאנונימיות.

ל"ניו־יורק טיימס" הצטרפו ארגוני תקשורת מכובדים נוספים, דוגמת "יו.אס.איי טודיי", ה"לוס־אנג'לס טיימס" וחדשות אן.בי.סי, שבחנו מחדש את הקווים המנחים את עבודת העיתונאים שלהם ורעננו את מדיניותם בתחום זה.

האם יש סיכוי לגישה כזאת בישראל? ככל שאפשר לשפוט משיחות עם עיתונאים ועורכים, כולם מודעים היטב לקושי שבדיווח הנשען על מקור אנונימי, שקשה להפריך אותו, להתווכח אתו ולחשוף את מניעיו. כולם מרבים לבקר את הנוהג הזה, אך תיאוריה לחוד ומעשה לחוד. ולראיה, אף גוף תקשורתי לא ימהר לאמץ תקנים מחמירים בשימוש במקורות אנונימיים. שלומי שפר, עורך כלכלה ב"ידיעות אחרונות", מעריך כי אין שום סיכוי לאכוף בישראל קוד אתי בתחום זה. "העיתונות מושתתת כולה על מקורות אנונימיים. לקחת את זה פירושו להוציא את הרוח מהמפרשים". דרור גלוברמן, עורך מוסף און־ליין ב"מעריב", מסביר את ההזדקקות למקורות אנונימיים בלהיטות לסקופים. "אם הייתי צריך לציין בכל כתבה את שמותיהם של מי שעומדים מאחורי הדברים, הייתי צריך לסגור חצי עיתון. מה גם שהיחשפות המקור אינה מבטיחה מידע יותר מדויק". ואילו יוסי קליין מבהיר: "תנאי הכרחי להעברת ידיעה הוא הביטחון המלא, שהמקור יודע על מה הוא מדבר ואפשר לסמוך עליו. זו עסקת חליפין של אינטרסים בין העיתונאי למקור. יש הרבה מקורות אנונימיים, שבתמורה למידע הזה דורשים לפצות אותם בציטוט שלהם בנסיבות אחרות. לצערי, אין לי נוסחה טובה יותר. הקורא מוצא עצמו תלוי בעיתונאי. ברגע שהקורא לא יכול לשפוט אם המידע לוקה בחסר, זה עושה את העיתונאי חשוב יותר מכפי שהמקצוע שלו מחייב".

כאמור, הביקורת של עיתונאים על השימוש במקורות אנונימיים נפוצה וחריפה מאוד. גם אלה שהכתבות שלהם מלאות ביטויים בנוסח "במערכת הביטחון אומרים", או "גורם בכיר במשרד החוץ". ארנה קזין, עיתונאית ב"הארץ", מדברת על עצלות עיתונאית, שיש לה השלכות אתיות חמורות. "כשאת מביאה משהו בשם בדוי, ולא מביאה דברים בשם אומרם, את מתקשה לאמת את הדברים, מה שפוגע באמינות הטקסט, ופותח פתח למניפולציות ולתביעות דיבה. העיתונאים נהנים מהבלעדיות על הידע ולא חושפים לקהל את כל מה שהם יודעים. זה סוג של כוחנות שלא משרתת את העבודה העיתונאית. האידיאל צריך להיות שאין פרסום אם אין אחריות, ושלא מביאים דבר אלא בשם אומרו".

יש סוגים רבים של מקורות אנונימיים: הודעה בביפר או אימייל מגורם שמסרב להזדהות, ובעיקר שימוש במקור שמזדהה לפני העיתונאי, אך מסרב ששמו יוזכר. מה שמכונה "לציטוט אך לא לייחוס". "העיתונות הישראלית לקחה לעצמה דרגות חופש מאוד גדולות", סבור נחום ברנע. "למקורות יש חופש פעולה מלא להשתיל לסדר היום הלאומי הערכות, רעיונות, מניפולציות, בלי להיחשף. את זה אנחנו נותנים להם, כי אלה כללי המשחק". אהוד אשרי מ"הארץ" מצביע על מגיפה: "כל מידע בנאלי מגיע ממקורות אנונימיים. זה מגוחך. השימוש במקור אנונימי כספין פוליטי הוא הדבר הכי בזוי שיש. זו לא עיתונות אלא מניפולציה המונית. בקצה הבזוי ביותר בקטלוג הידיעות האלה מופיעה ההשמצה הפוליטית האנונימית: 'אומרים עליך ש...'. סוג של רכילות, שאין סיבה לא לחשוב שהכתב המציא אותה. בקצה החיובי יש מידע אמין שחשיפת המקור תפגע בו. ככל שהערך החדשותי גבוה יותר, יש לכך יותר הצדקה. כשמדובר ברכילות, בהשמצות ובדעות – אין הצדקה לשימוש במקור אנונימי. ככל שכלי התקשורת אמין יותר ואתי יותר, תמצאי בו פחות שימוש בזה".

הנוהג הזה מקובל בכל תחומי הכיסוי: מדיניות, ביטחון, פוליטיקה, משטרה, משפט, כלכלה, חברה, ספורט ובידור, אך להמחשת ממדי התופעה בחרנו הפעם להתמקד בתחום הפוליטי־מדיני, שבו השימוש במקורות אנונימיים פופולרי במיוחד. את ה"מקורות יודעי דבר" ו"בירושלים אומרים" שהיו מקובלים בעבר החליפו "מקורבים של פלוני" ו"חוגים בסביבתו של אלמוני". ציטוטי המקורבים מכניסים צבע לכתבות, אך קשים לאימות או להפרכה.

רפיק חלבי, שהיה עורך "מבט" ופרסם, מטבע הדברים, ידיעות רבות מפי גורמים לא מזוהים, מתריע כי "העיתונות הפכה לבימה למשמיצנים אנונימים ולמערכת של רכילות". חלבי מוטרד במיוחד מהשימוש בספין הפוליטי באצטלה של ציטוטים אנונימיים. "למשל, הספין 'שרון עוזב את הליכוד' (ערב ההצבעה במרכז בסוף ספטמבר). מי בלשכת שרון אמר את הדברים? צריך לצטט את שרון עצמו, או את יועצו הקרוב אייל ארד, במפורש. זו לא אינפורמציה, אלא שימוש במדיה כדי להשפיע על הבוחרים. העיתונים ממהרים לפרסם את הספין כמידע בלי לבדוק אותו".

חלבי מספר על מקרה של ספין שכזה, שלא יצא בסופו של דבר אל הפועל: "יום אחד מגיע אלי דן סממה, הכתב המדיני בערוץ הראשון, ואומר לי: 'מקור בלשכת ראש הממשלה מסר לי שהם מעוניינים שעמי איילון ואמנון ליפקין־שחק יעזבו את תפקידם'. זה היה בתקופה שביבי נתניהו היה ראש הממשלה, עמי איילון היה ראש השב"כ, וליפקין־שחק רמטכ"ל. אמרתי לו: 'אם אתה לא מביא לי מקור, אני לא מפרסם'. אבל הוא התעקש שהמקור רוצה לשמור על אנונימיות. החלטנו לקבל תגובה מראש הממשלה עצמו. התקשרתי לדובר שלו, שי בזק, והוא הכחיש את הידיעה. אמרתי לו שאני רוצה לשמוע את ההכחשה גם מנתניהו עצמו. ולדני סממה אמרתי, 'למה שלא נגיד שיש ויכוח בלשכת ראש הממשלה לגבי המשך כהונתם של איילון וליפקין־שחק, ולא נגיד שראש הממשלה מעוניין להדיח אותם. לדעתי יש כאן ניסיון להטעות אותנו'. סממה כתב את הקריינות שלו לכתבה. עשר דקות לפני השידור קיבלתי טלפון מנתניהו. הוא אמר לי שזה שקר. בסופו של דבר לא שידרתי את הידיעה. היה כאן ניסיון של גורמים מיליטנטיים בתוך לשכת ראש הממשלה, שסיפקו את המידע לסממה כמקור אנונימי, ליצור מתיחות. אבל אם ראש הממשלה עצמו אמר שזה לא נכון, אז מה זה 'מקור בלשכת ראש הממשלה'? בדיעבד הסתבר שלא היו דברים בגו".

הסכנה הגדולה ביותר הטמונה במקורות נסתרים היא שהעיתונאי עצמו יפברק מקורות וציטטות, כפי שעשה ג'ייסון בלייר ב"ניו־יורק טיימס". אלוף בן, כתב מדיני ב"הארץ", מתריע מפני המלכודת הזאת: "השאלה היא עד כמה המערכות בנויות לגלות את השקרים. אחת הבעיות היא בכירות המקור – למשל, כשכתב מראיין רב־סרן וכותב 'גורם צבאי בכיר'. ואילו בתחום הפוליטי הבעיה היא עד כמה המקור שלך — דובר, יועץ וכו' — אמנם מייצג את בעל התפקיד הבכיר. בלשכת שרון יש משמעת ומסר אחיד, פחות או יותר, אבל בלשכת רבין, למשל, היו שלושה מוקדי כוח שונים. ברצותך ציטוט נגד ערפאת תתקשר לאיתן הבר, וברצותך ציטוט בעדו תתקשר לשמעון שבס. במצב כזה לעיתונאי יש בעיה: עד כמה האיש מדבר בשם הבוס, או בשמו בניסיון להשפיע על הבוס. כשאמרו לי שרוב היועצים של שרון אומרים לו לעזוב את הליכוד, בדקתי וגיליתי, שעל פניו זה היה נכון. ברור שנעשה בזה שימוש כדי להלחיץ את חברי המרכז. כשהסיפור נשמע טוב מדי, וקל לך להגיע לחומר, אתה שואל, 'רגע, רגע. מה קורה כאן?'. אבל לא היה לי ספק באמיתות הסיפור, לכן פרסמתי אותו. אני מרגיש עם זה לא בנוח, כי אני לא אוהב שעושים בי שימוש קל מדי. רוב הידיעות המדיניות־פוליטיות הן ידיעות אנונימיות. יש מתח בין הרצון שאנשים ידברו עם התקשורת ויזדהו, לבין הרצון של התקשורת לקבל מידע, והצורך של אנשי השלטון לדבר דרך המקורות. יכול להיות שאם לא היו מקורות אנונימיים, הבעיה היתה נפתרת, אבל אז הרבה מידע לא היה מתפרסם, ולכן הבחירה במקורות אנונימיים נראית בעיני פשרה סבירה".

רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של ערוץ 10, מוצא את עיקר הבעיה בהערכות ותחזיות לעתיד, שכאשר הן באות מפי גורמים אנונימיים, קשה להתייחס אליהן כראוי. "בארץ, האוף־דה־רקורד קל מדי. מאחר שהמדינה קטנה, ואנשים נמצאים המון זמן באותם מקומות, נוצרות מערכות יחסים אינטנסיביות. נוצר מצב שיש שרים שיש להם אמון בי, ואני מניח אוטומטית, שכל השיחות שלנו לא נמסרות בשמם. לעומת זה, היתרון הוא שהשיחות שלהם אתי משוחררות, ויש לי נגישות למידע חסוי". דרוקר מסתייג מ"המנהג המגונה של פרסום עובדות כאילו נחתו עליך מהחלל. צריך לייחס עובדה למקור, או לפחות לייחס אותה לסביבה מסוימת. יש תרגילים לגיטימיים לצורכי הלבנת חומר". הלבנה פירושו שלעיתונאי יש מידע בדוק, אבל הוא מנוע מלהסגיר מקור; השימוש במקור אנונימי הוא דרך להלבין את המידע. דרוקר מציע מנגנוני איזון: "למשל, לא לשים את הדברים בכותרת. למשל, פעם קיבלתי ידיעה פנטסטית: לפני שחרור טננבאום חשדו במערכת הביטחון, שהוא עצמו ביים את החטיפה שלו. כשבאתי למערכת שלי לדחוף את הידיעה, סיפרתי להם מי המקורות שלי במערכת הביטחון. וגם אז לא שמו אותה ככותרת. היינו זהירים ואמרנו: 'במערכת הביטחון חושדים ש...'. זה מנגנון איזון נכון. מנגנון איזון אחר יכול להיות כאשר בסיפור מוזכרים אירועים שהתרחשו, והעיתונאי יכול לבדוק אותם. בדיקת הדברים היא הרי עניין מתבקש בכל מקרה, ולא רק כמנגנון איזון לאימות למקור אנונימי".

בריב המתוקשר בין "לשכת נתניהו" ל"לשכת שרון" הגיעו ההשמצות ההדדיות לנקודת רתיחה, ומעולם לא היו לייחוס. כך גם ביום שאחרי ההפסד של נתניהו במרכז הליכוד והספקולציות על עתידם של המורדים. מקורבי שרון אמרו בליל הניצחון, שעכשיו יבוא חיסול החשבונות. למחרת ישב שרון עם מקורביו השרים ואמר שהוא בעד פיוס בתנועה. האם היועצים־המקורבים איימו בשליחותו או לא?

נחזור להנחיות החדשות שמנהיגים העיתונים הראשיים בארצות־הברית, ולדרישה שהעורכים יגלו יתר מעורבות בעבודת הכתבים ויתעקשו לדעת את זהות המקור האנונימי. "יש פה פירצה הקוראת לעיתונאים לא אחראים", אומרת מזל מועלם מ"הארץ". "המערכת לא יכולה לבקר כל ידיעה וידיעה. היא חייבת לסמוך על הכתב שלה, אבל גם היא צריכה לשמור על ערנות. עורך לא ישאל אותי כמעט אף פעם, 'מי אמר את זה'. הוא יוצא מנקודת הנחה שהדברים שהבאתי נכונים. התחום שלנו, הפוליטי, ספקולטיבי מאוד. אין כמעט מסמכים, וגם מכשיר ההקלטה שלי לא בשימוש".

ואילו ערן טיפנברון, ראש מחלקת החדשות ב"ידיעות אחרונות", מודה כי "מקורות אנונימיים זו רעה שאי־אפשר להסתדר בלעדיה. ידיעה שבאה ממקור חסוי בעייתית ויוצרת אצל הקורא תחושה שלא אומרים לו את כל האמת. ואחרי שמקבלים את הנחת העבודה הזו, צריך לקבל את המציאות. באירועים לא חשובים אני נוטה שלא להיכנס לעבודת הקרביים של הכתב, אלא לסמוך עליו. מעיתונאי חדש אני אדרוש יותר מידע מאשר מכתבים ותיקים, שאני מכיר שנים ויודע שהם לא יפילו אותי. לעומת זאת, בידיעות בנושאים חשובים אני דורש מהכתבים שלי לדעת מה מקור המידע שלהם, באילו נסיבות הוא מסר את החומר ולמה. לא מזמן היה לי מקרה של ידיעה חשובה שהביאה כתבת, שאני סומך עליה בעיניים עצומות, ואני שאלתי אותה מניין המידע. היא אמרה לי: 'התחייבתי. אפילו לך קשה לי להגיד מי המקור'. ביקשתי שתחזור למקור ותבקש את רשותו לספר לי מי הוא. היא חזרה אלי אחרי עשר דקות וסיפרה מי המקור. זה היה שר בממשלה. הוא טלפן אלי ונפגשנו. זו היתה ידיעה קרדינלית, שזכתה לכותרת גדולה וקיבלה פולו־אפ בשאר אמצעי התקשורת. במקרים שדורשים התערבות, הכתב עובר תחקור. אם הוא מבקש להשאיר את המקור שלו בעילום שם גם מהעורך, לפעמים אני מתערב, גם אם מדובר בכתבים המקצועיים ביותר בעיתון". לטיפנברון אין ספק שיש סיפורים שלא היו יוצאים לאוויר העולם, לולא נשמרה האנונימיות של המקורות. למשל, סיפור המאבק בין שר החוץ לשגריר בוושינגטון. "אי־אפשר לטפל בסיפור כזה אם לא שומרים על חסיון מקורות. בכל התחקירים הגדולים באמת יש מקורות עלומים".

ד"ר צביקה רייך, בעבר עורך ורכז כתבים ב"ידיעות אחרונות" והיום מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן־גוריון, מאבחן הרמת ידיים מצד העורכים. "הבקרה של דרגי העריכה קיימת רק בסיפורים בולטים. זה חלק מהרפיון של הרוטינות העיתונאיות. כל עוד המקורות הם הצד החזק במערכת היחסים שבין העיתונאי למקורות, יימשך ריקוד הטנגו בצעדים לא שווים", קובע רייך. "למקורות יש הכוח, כי בידיהם המידע, והם יכולים לנצל אותו לחשבונות שאנחנו אפילו לא יכולים לשער אותם".

ד"ר רייך בדק את השימוש במקורות אנונימיים ולא גילה שינויים של ממש בנוהג הזה בעשרים השנה האחרונות. רייך מטיל ספק ברצינות ההצהרות של העורכים האמריקאים על הכוונה לצמצם את השימוש במקורות אנונימיים: "הצמצום יהיה זמני, אבל לאחר מכן נחזור לסדרי הגודל המוכרים. משום שהשימוש במקורות אנונימיים מובנה בתוך מערכת היחסים של מקור—עיתונאי. נוסף על כך, העיתונאים בישראל בלגניסטים יותר, בין השאר בגלל חולשות יחסיות של דרג העריכה. במקרים רבים תהליך העריכה לא מתנהל בפנאי וביסודיות שקיימים בכלי התקשורת המובילים בארצות־הברית. העיתונות, כפי שביטא זאת הסוציולוג הרברט גאנס, היא מפעל ייצור יוצא דופן בכך שהוא לא משלם עבור חומרי הגלם שלו, כלומר המידע".

ונחום ברנע עושה הבחנה: "ב'ניו־יורק טיימס', בכל פעם שמשתמשים במקור אנונימי, הם צריכים לתת הנמקה, במה המקור הצדיק את התעקשותו להישאר אנונימי. זה מסוג האזהרות שיש על קופסאות סיגריות. ואנחנו ממשיכים לשווק קופסאות סיגריות בלי אזהרה".

גיליון 59, נובמבר 2005