הציבור, כלומר השמאל, כלומר ציבור העיתונאים

אתמול נפרדו העיתונאים מציפי לבני. היום, ביום שאחרי הבחירות בקדימה, שאול מופז, היו"ר הנבחר, הוא מושא הכותרת הראשית של שלושת העיתונים הגדולים (גם ב"ישראל היום" מקדישים לו מקום על השער). בכל העיתונים מודפסת על השער תמונה (בכל עיתון תמונה אחרת) של מופז המבקר בכותל המערבי. אם היה צריך להצמיד פסקול לשערי העיתונים היום, הרי שהיה זה צליל, בעוצמות משתנות, של בליעת רוק וכחכוחי גרון.

"הדימוי שלו, בחוגים רחבים בציבור, הוא שלילי: גנרל, ימני, חף מאידיאולוגיה, זגזגן, תאב שררה", כותב יוסי ורטר על מופז בטקסט המרכזי המתפרסם על שער "הארץ". "ברגל שמאל" היא כותרת ההפניה לטורה של סימה קדמון על שער "ידיעות אחרונות". "לפריימריז בקדימה יש מנצחת, קוראים לה שלי יחימוביץ'", כותבת קדמון. "למופז, לעומת זאת, אין בשורות טובות: קדימה בראשותו מקבלת 12, כמו לפני שבוע. זאת תוצאה לא טובה, משום שבסקר ראשון שלאחר ניצחון בפריימריז נהוג לראות את מספר המנדטים מזנק".

הכותרת הראשית של "ידיעות" היא "אפקט מופז". בניגוד לפעם הקודמת שבה התפרסמה כותרת כזו על שער העיתון – אז היא הוקדשה ליאיר לפיד ולסקרים שניבאו לו מספר גדול של מנדטים מיד עם הודעתו על כניסה לחיים הפוליטיים – האפקט הפעם הוא שלילי. כאמור, ב"ידיעות" מחליטים שדריכה במקום כמוה כירידה: "למרות הניצחון המרשים", פותחת כותרת המשנה. וב"מעריב" כותרת ההפניה על השער לטור של עפר שלח היא "אל תזלזלו". במופז כמובן.

בקרב איזה ציבור "ימני" הוא תיוג שלילי (בקרב קוראי "הארץ", השאלה רטורית), ממתי מספר מנדטים יציב הוא פתיחה "ברגל שמאל"? ומדוע צריך להזהיר שלא לזלזל במי שניצח "ניצחון מרשים" מעמדת האנדרדוג? מתחת לסגנון המתלהם הרגיל, דרור אידר, הפובליציסט ומבקר התקשורת שאינה "ישראל היום" של "ישראל היום", צודק כשהוא מאפיין בכפולה הפותחת את ההיקשרות הרגשית של כמה מעיתונאי ישראל (הוא כותב שכולם, כמובן) ללבני. "האמת היא שלבני מעולם לא עמדה בראש מחנה השמאל, אף שהתקשורת הכתירה אותה ככזאת. היא עמדה בראש המחנה האנטי-נתניהו, כלומר כאופציה להחלפתו", מוסיף אידר.

התדמית השלילית שיש למופז בקרב הציבור, או העיתונאים, אינה מצוצה מן האצבע כמו ההיתכנות הכלכלית של חינמון המוקדש לקידומה של אישיות פוליטית אחת. מופז, כזכור, התחיל את חייו הפוליטיים במפלגת הליכוד, הבטיח קבל עם ועדה שלא יעזוב אותה ("בית לא עוזבים") והפר את הבטחתו במהירות בוטה אפילו ביחס לנהוג אצל הפוליטיקאים. גם במהלך הקדנציה הנוכחית קיים מגעים על מנת לחזור לליכוד. מופז, חשים הפרשנים, תפור מאותו בד של הליכוד. העובדה הזו אולי מצליחה לעמעם עבור כמה מאותם פרשנים, חלק מהזמן, עובדה אחרת, מרכזית הרבה יותר: גם קדימה תפורה מאותו בד בדיוק של הליכוד.

כעת מתעוררים הכתבים והפרשנים הפוליטיים ליום חדש, שבו דווקא הבחור השני נבחר. ב"ידיעות אחרונות", שהיה המקורב ביותר ללבני (או למקורביה), האכזבה (כאמור) היא הגדולה ביותר. ב"מעריב" (כאמור) אומרים לציבור (הציבור הוא ציבור העיתונאים, כמובן) לא לזלזל, וב"הארץ", על אף שמדובר בימני (בתמונה הוא גם חובש כיפה!), יש גם מי שמוחא כפיים. לא לבחירתו של מופז, אלא לנפילתה של לבני: "הבלון הלבן של לבני התפוצץ השבוע", כותב ארי שביט בטור שתמציתו מודפסת על השער וחוגג את נצחונו שלו: עוד לפני הבחירות, ב-2009, פירסם מאמר שערורייתי (זו קביעה שלילית) בגנותה של לבני.

מופז, מצדו, מנסה לשכנע את הציבור (כלומר, את ציבור העיתונאים) שהוא כלל אינו כזה, כלומר ימני. "מופז: אני אוביל את המחאה בקיץ" היא הכותרת הראשית של "הארץ" (השאובה מראיון של ורטר עם מופז, שיתפרסם מחר במוסף). "מופז: 'אחרי שנבחרתי, לביבי יש סיבה לפחד'" היא הכותרת הראשית של "מעריב", הלקוחה מראיון של מזל מועלם עם מופז שיתפרסם מחר במוסף. הוא מבטיח למועלם כי לא ייכנס לממשלת נתניהו. ב"ידיעות אחרונות" לא טורחים לצטט תמצית מהראיון עם מופז שיתפרסם מחר במוסף. ב"ישראל היום" כנראה לא מראיינים את מי שמנסה לשכנע את ציבור (העיתונאים) שהוא ראש מחנה האנטי-נתניהו. מופז יכול לרשום הישג: הנה, חלק מהציבור כבר השתכנע.

מחאה חברתית, מדור חברתי

"אהבתי גם שזה לא סרט על המזרח התיכון, הסכסוך, אלא סתם פסיכופת וילדים מופרעים", אומר השחקן שמואל וילוז'ני לנירית אנדרמן, המראיינת אותו ב"גלריה" של "הארץ" לרגל עלייתו לאקרנים של סרט – קומדיית אימה רומנטית בשם "חתולים על סירת פדלים" – שהוא משתתף בו. אנדרמן מסכמת את עלילת הסרט: "זוג תיכוניסטים שיוצאים לשיט רומנטי בירקון, אך נקלעים להרפתקה המשלבת פסיכופת משופם, חתולים מוטנטיים וכמה צופי ים הזויים". "היוצרים האלה הם ילדים אינטליגנטים, אבל החליטו הפעם להשתטות, לעשות פה מהפכה. בעיני זה בדיוק אותו דבר כמו ה-400 אלף [שיצאו לרחובות בקיץ ודרשו צדק חברתי]", אומר וילוז'ני, שחקן, סטנדאפיסט ופוליטיקאי בדימוס. "אני רוצה את כל ה-400 אלף האלה שהיו ברחובות, שיבואו עכשיו לראות את הסרט. אני רואה בזה המשך ישיר של המחאה".

"מופז: אני אוביל את המחאה בקיץ" היא, כאמור, הכותרת הראשית של "הארץ". אם כן: לשמאל אין מפלגה ואין מנהיג, אבל יש לו מחאה. מין אורגניזם (פטרייה? רירית פלסמודית?) שמתרקם לכדי ממשות מדי קיץ רק כדי להימוג עם בוא הגשמים, והמורכב ממאות אלפי קוני כרטיסים ומצביעים פוטנציאליים.

"יותר יקר, פחות שוויוני", לשון הכותרת הראשית של "כלכליסט", הבאה אחרי הכותרת המקדימה: "נגיד בנק ישראל מסכם את 2011". "דו"ח של בנק ישראל ל-2011 חושף את מה שהיה ידוע לכל", מפרטת כותרת המשנה. "העליות בשכר הדירה ובמחירי האנרגיה ייקרו את המחיה בישראל, מחנק האשראי גדל, אין שינוי בסדרי העדיפויות הלאומיים, תקציב הביטחון לא סופי, והמלצות טרכטנברג הביאו לחוסר איזון בתקציב". הכותרת מסתיימת כך: "'כלכליסט' מגיש את הסעיפים בדו"ח שיכולים להוציא את הציבור לרחובות גם בקיץ 2011".

דו"ח בנק ישראל זוכה לכותרות גם בעיתונים אחרים: "נתניהו חטף דו"ח" היא כותרת במעלה שער "ידיעות אחרונות". "נגיד בנק ישראל: המדיניות הכלכלית של הממשלה העמיקה את הפערים החברתיים. רה"מ: 'הפחתנו את האי-שוויון'". "פישר: אם צריך תעלו מסים, אל תגדילו את הגירעון" היא הכותרת בתחתית שער "מעריב". גם הכותרת הראשית של "גלובס" היא "הממשלה תיאלץ לשקול העלאת המסים הישירים לרמתם ב-2006–2007". וב"דה-מרקר" הכותרת הראשית: "80% תומכים בחידוש המחאה נגד יוקר המחיה". מוסף סוף-השבוע, "מרקר ויק", מוקדש ליוקר המחיה ולמחאה, תחת הכותרת "מתחמם".

עוד מלה על היו"ר החדש של קדימה

"מופז הוא אדם ממוקד באופן כמעט לא אנושי", כותב עפר שלח ב"מעריב". "החיים לימדו אותו שני לקחים: תמיד יש פתח, אם לא בדלת אז בחלון – שיעור שלמד לראשונה כשנכשל שלוש פעמים במבדקי הקצונה, ובסופו של דבר היה לקצין מצטיין ולרמטכ"ל. ושנית, במקומות שיש הייררכיה, אנשים מסתדרים בסופו של דבר לפיה – כך היה כשהוקפץ בתוך פחות מחמש שנים דרך ארבעה תפקידי אלוף, ומונה לרמטכ"ל מעל לראשו של מתן וילנאי".

"אנחנו עומדים ליד התותח המפלצתי. 17 מטר קצת מלחיצים של ברזל", מתארת חבצלת דמארי בכתבה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", המקדמת מופע קרקס שהגיע לארץ. "'זה חתיכת שואו', אומר לי לואיס מיגל, האיש שמשמש כבר 30 שנה כפגז האנושי של הדבר הזה. 'רק בודדים בעולם עושים אותו, ואני אחד מהם. שלושה כבר נהרגו. אני יצאתי בנס: פעם נשברה לי הכתף, פעם נשברה לי הרגל, ומאז אני צולע'". "אחרים היו נשברים ומחפשים עבודה יותר הגיונית", מציינת דמארי, ומיגל עונה, "מה פתאום. היחידה ששברה אותי היתה החברה שלי. היא עזבה אותי ושברה לי את הלב".

ציטוט אחד

האם נמצאה השאלה המיותרת בעולם? "מסדרת 'דמדומים' ועד 'משחקי הרעב': איך משפיעים סרטי אקשן לנוער על המדפים של מוצרי טיפוח?", שואלת כותרת המשנה לכתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" (מוניקה קורקורן) במדור "יופי" של "גלריה". אחת התמונות המלוות את הכתבה היא של פרסומת ל"סדרת הלקים 'צבעי הקפיטול' בהשראת 'משחקי הרעב'". הסרט "משחקי הרעב", אגב, עוסק במציאות דמוית ריאליטי (כן, כך בדיוק: "מציאות דמוית ריאליטי") ובה תריסר ילדים נשלחים לזירה כדי להרוג זה את זה.

ללא קסם

"כולם יודעים שהיצירתיות, המרץ ויכולת הלימוד מגיעים לשיא בגיל צעיר, ומידרדרים עם השנים. כולם טועים", פוסקת כותרת המשנה לראשית של מוסף "כלכליסט" בטון אופייני. "שורת ראיונות עם חוקרים פורצי דרך מגלה שהמוח האנושי שומר על כושרו ברמה מפתיעה, ומגיע לשיאו רק בעשור החמישי של החיים". "עוד לא מאוחר לגאונות" היא הכותרת עצמה, והכתבה חתומה על-ידי אורן הוברמן, העורך בפועל של המוסף.

המוסף השבוע הוא אותו מוסף שהכרנו, עם העיצוב הנפלא, המדורים הנחמדים והכתבות האינטליגנטיות, אך גם עם אותה גישה למושא הסיקור הייחודי שלו, מדע. את הגישה הזו איפיין בבהירות יקי מנשנפרוינד במאמר שפורסם כאן אתמול, כשהוא משתמש בביטוי שטבע ובר על "הסרת הקסם מן העולם" על-ידי הרציונליות והמדע המערביים:

"המדע המתואר בכתבות כאלו עוסק דווקא בהשבתו של הקסם לעולם, ומציג את הטבע במלוא הודו המסתורי. המסתורין הזה אינו חסר פשר או כאוטי: לפי נארטיבים אלה, יש בכוחו של המדע (בעיקר הגנטיקה, מחקר המוח ומדעי האבולוציה) להתוות לאדם את מקומו הראוי בטבע, ואף להראות כי לטבע יש תבונה נסתרת ומשמעות מוסרית שהבנתן תוביל, בסופו של דבר, אל גן העדן האבוד – בין אם מדובר באלמוות או בעונג נצחי", כתב מנשנפרוינד.

חלקה המסכם של כתבת השער של המוסף היום מוקדש לשיחה עם מאיר שטרן, בן 87, שהחל ללמוד מוזיקולוגיה בגיל 65 (אחרי שסיים קריירה כסגן-אלוף באגף כוח אדם בצה"ל), ובשנה שעברה סיים את הדוקטורט שלו על האופרה הגרמנית. "שטרן אומר שהקושי בלהתחיל משהו חדש לגמרי באמצע החיים, לפחות במקרה שלו, לא היה קשור למגבלות המוח", כותב הוברמן, אלא לכך שהיה צריך להסתדר עם "אנשים צעירים ממנו בהרבה" ו"לשלב את זה עם שאר המחויבויות שלך בחיים". לסיום שואל הוברמן את שטרן אם כעת יתחיל ללמד: "אני לא חושב שהמוח נשאר גמיש לאורך החיים, אני יודע את זה", קובע שטרן, "הדבר היחיד שמתקבע הוא הפחדים".

ענייני ריאליטי

"ידיעות אחרונות", העיתון שנלחם לבדו מול מפלצת הריאליטי, מקדיש היום את כתבת השער של המוסף היומי שלו לראיון עם "ארבעת הפיינליסטים" בתוכנית הריאליטי "דה ווייס" של הזכיינית רשת. עורכי המוסף מרגישים פמיליאריות כה גדולה עם התוכנית, עד שאינם טורחים לציין את שמה המפורש על השער. "מחר ב'ידיעות אחרונות': השמעת בכורה של השירים שיבצעו המתמודדים בגמר'", מבטיחה מסגרת בעמוד השלישי מתוך השלושה שמוקדשים לראיון. בסופו נדפסת השורה "גמר 'דה ווייס' ישודר במוצ"ש, 21:00 בשידורי רשת, ערוץ 2".

מוקדם יותר השבוע בחרו עורכי העיתון לצטט על השער טור שקבע כי "רוב תוכניות המציאות מתומרנות ומנוהלות על-ידי אינטרסים, מפיקים וכדורים פסיכיאטריים", ועודד "לקרוע את המסכה של המנגנון המשומן של תוכנית הריאליטי". רז שכניק, הכתב המוביל, זה חודש ימים, את נסיונות הכתישה של תוכנית הריאליטי "האח הגדול" ב"ידיעות אחרונות", מספק היום טור פרשנות לכתבת היחצנות ל"דה ווייס": "הנפילה מהריאליטי למציאות עלולה להיות כואבת", קובעת כותרת המשנה. יש מי שהריאליטי שלו לעולם לא נגמר.

ענייני תקשורת

ב"ישראל היום" החליטו להעלות את מהדורת סוף-השבוע לאתר כבר היום. אם כבר חינם, אז למה לא.

ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה ("כתב: אורי בינדר. צילום: יח"צ") על "הרב יעקב ישראל איפרגן, המכונה בציבור 'הרנטגן'" וחביב במיוחד על הבעלים של "מעריב", איש העסקים נוחי דנקנר. "עושים פסח שמח לכולם" נכתב בכותרת, לצד תצלום של איפרגן לוחץ ידיים לחיילים הנמנים עם מי שמקבלים מהעמותה שבראשה יושב איפרגן חבילות מזון לקראת החג.

ב"הארץ" מדווחים על היבחרו של חנוך מרמרי, לשעבר עורך העיתון, לראשות האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, ועושים זאת באופן שאינו מביא להם כבוד: הכתבת אלי ערמון-אזולאי, או העורכים שלה, נתפסים לכך שלמרמרי אין תואר אקדמי ולכן הוא אינו עומד בדרישות המועצה להשכלה גבוהה שלפיהן על העומד בראש מוסד אקדמי להיות בעל תואר פרופסור. הידיעה מנוסחת בנימה קונספירטיבית: הגילוי המרעיש שלפיו למרמרי אין תואר נשלף ממאמר שכתב מרמרי עצמו לפני שנים כאילו מדובר באיזה סוד נוראי, והידיעה עצמה מוגשת בהבלטה כידיעה המרכזית בעמוד חדשות התרבות ועם הפניה בולטת משער העיתון.

ערמון-אזולאי מספקת בידיעה מידע נוסף, שלפיו היו סטודנטים שלא שבעו רצון מתפקודו של מרמרי כראש מחלקה במוסד לפני כמה שנים. בעוד שזה עניין לענות בו ולבררו, בוחר "הארץ" להתנהל כאיל ניגוח ולא כעיתון כשהוא מדגיש את הפרט הפורמלי דלעיל. זהו אותו טיפול שסיפק "הארץ" ליאיר לפיד, עת חשף את פשעו הנורא: לימודים לתואר מתקדם בלי שהשלים לימודים לתואר קודם. לפיד נתפס ב"הארץ" כאיום על מחנה השמאל, מרמרי עזב את "הארץ" בשל מחלוקת עמוקה עם בעליו של העיתון ועם סגנו. ההיטפלות הביורוקרטית לשניהם נראית כחיסול חשבונות, וכזו של לוזרים.