את מערכת הבחירות 2003 יזכרו קוראי עיתון "הארץ”, בין היתר, כפי שנראתה בסדרת הרשימות האישיות והראיונות החברתיים/פוליטיים שפרסם, תחת הכותרת "ארץ בחירה”, העיתונאי ארי שביט. בחודשים שקדמו לבחירות הפשיל שביט את שרווליו וירד לשטח. כמעט מדי שבוע פרסם מוסף "הארץ" בבולטות רבה, לרוב על שער המוסף ותמיד ככתבה הראשונה בו, רשמים אישיים, שיחות נפש והרהורים של שביט הוא פגש חרדים וערבים, אנשי רוח ופוליטיקאים, תומכי ימין ותומכי שמאל, תושבי יישוב ספר ועובדי חדר טראומה בבית-חולים ירושלמי ועוד. את הסדרה חתם שביט, לאחר נצחון אריאל שרון בבחירות, במכתב אישי לראש הממשלה, שבו פנה אליו ישירות וביקש ממנו לכונן את מדינת ישראל מחדש.
לצד כשרון הכתיבה והדימוי הבלתי מבוטל של שביט, שמן הסתם משך אליו קוראים רבים רק בשל כך, בלטה גם גישתו המתמסרת-משהו למרואייניו. בכל הראיונות ורשמי המסע שערך, לרבות השנויים במחלוקת שבהם, הוא נמנע מלהקשות על מושאי כתבותיו, ואיפשר להם לשטוח ללא הפרעה את אמונותיהם, גם על פני אלפי מלים. את מלוא כשרונו גייס שביט כדי לתאר את נפתולי נפשם של אפי איתם וצלי רשף, עמרי שרון ומוחמד דחלה (פעיל ערבי ישראלי לאומני), יוסף (טומי) לפיד וחרדי בני-ברק.
ארי שביט (צילום: עוזי סייג)
יהיו שיטענו שמרואייניו של שביט זכו אצלו, כמעט ללא יוצא מהכלל, בפרופיל מחמיא שלא תמיד עלה בקנה אחד עם המציאות המתבררת. יהיו גם שיתהו אם אין בדברים כדי לעורר ספק באשר לכושר השיפוט העיתונאי שלו. הוא שהגדיר את עמרי שרון, למשל, לאחר שיחה ממושכת, ברשימה שפרסם לאחר הפריימריז בליכוד, כ"בחור ערכי". זה היה זמן קצר לפני שנחשפו חשדות למעורבותו של שרון הבן בחדירת גורמים עברייניים לליכוד, ובעריכת מפקד בדרכים פסולות. אבל לא היה צריך לחזות את העתיד, שכן עוד קודם לכן בחר עמרי שרון לשמור בעקשנות על "זכות השתיקה" כאשר נחקר על התרומות למסע הפריימריז של אביו ב-1999.
מיהו ארי שביט? איך הפך מעיתונאי אחד מני רבים לאחד הכותבים הבולטים בעיתונות הישראלית, ואחד היחידים שמוזמן לכתוב לשבועון האמריקאי היוקרתי "ניו יורקר"? מה עבר עליו בעשרים השנים מאז שהיה פעיל בולט ב"שלום עכשיו" ועד שהפך למבקר חריף של תהליך השלום ולמי שנחשב לנשורת של השמאל הישראלי? ומה אומרת שיטת העבודה שלו על כושר השיפוט העיתונאי של מי שכמעט שלא פסח בשנים האחרונות על אף אישיות או נושא ציבוריים?
שביט, 45, גרוש ואב לילדה, נולד ברחובות וחי בירושלים. אחי סבו היה המשפטן היהודי האנגלי נורמן בנטויץ’, ממייסדי "ברית שלום”, שהיה התובע הכללי בארץ-ישראל מטעם ממשלת המנדט. סבו, צבי בנטויץ’, היה מנהל בית-הספר הריאלי והאחראי על מערכת החינוך בארץ מטעם ממשלת המנדט. סבתו, שרה, היתה בתו של הלל יפה, שהיה חובב ציון ומראשוני הרופאים בארץ. אביו היה מדען במכון ויצמן, אמו ציירת ואמנית. כבר בשירותו הצבאי הסדיר, כצנחן במבצע ליטני בדרום לבנון בשנת 78’, זכה שביט להד תקשורתי. הוא ביקש אז להוקיע בטלוויזיה תופעות של ביזה ורצח שבויים, שבהם נתקל, לטענתו, במהלך המבצע. יוסף (טומי) לפיד, שהיה אז מנכ"ל רשות-השידור, מנע את שידור הכתבה, אבל העיתונאי נחום ברנע פרסם את הסיפור ב"דבר".
לאחר השחרור למד שביט פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. באותם ימים - ראשית שנות השמונים - הוא ערך בעבור "שלום עכשיו" מחקרים ומעקבים אחרי מפעל ההתנחלויות שהיה, ועודנו בעיניו, חטא גדול וטעות היסטורית. כשסיים את לימודיו הצטרף לשבועון "כותרת ראשית". בשיא המחאה נגד מלחמת לבנון למד שביט עיתונות ב"כותרת ראשית" וכתב בו עד לסגירתו בשנת 88’. לאחר מכן עברו עליו כמה שנים של שקט יחסי, שבהן היה, בין היתר, מראשי האגודה לזכויות האזרח, אבל המשיך מעת לעת לפרסם ב"הארץ" מאמרים במעמד של פרילנסר.
כשפרסם שביט בשנת 91’ ב"הארץ" את רשמיו המזועזעים כסוהר בכלא הצבאי אנסאר, שבו הוחזקו עצירי האנתיפאדה הראשונה, הוא נחשב עדיין לאחד מבכירי הדוברים של מחנה השלום הישראלי. כתיבתו ודעותיו הושפעו מן "ההיסטוריונים החדשים”, ומאידיאולוגיות פוסט-ציוניות, שרווחו אז בין חבריו הרדיקליים. ל"הארץ" הצטרף כחבר מן המניין בשנת 95’, לאחר חתימת הסכם אוסלו. עוד קודם לכן, בשנת 93’, נמנע ברגע האחרון מלפרסם מאמר ביקורת שכתב נגד חתימת ההסכם, למרות שהמאמר אושר על-ידי עורכי העיתון, כדי לא להעכיר את השמחה הכללית. במאמרו הראשון כעיתונאי פעיל ב"הארץ”, שנתיים לאחר מכן, ערך סיור לאורך גדר המערכת שהוקמה אז סביב רצועת עזה. חדי-העין יראו כבר במאמר ההוא סימני שאלה עמומים שהוא מציב ליד התהליך ודאגה מפני העתיד לבוא. כשנה לאחר מכן, בסדרת הפיגועים של מרץ 96’, הוא חש מספיק בטוח בעצמו כדי "לצאת מן הארון הפוליטי". במאמר ארוך תחת הכותרת "הדרך הרביעית”, ניתח את מה שלדעתו לא נכון בתהליך אוסלו, בעיקר את היותו הונאה פלסטינית, ואת אי תקינות ההליך הדמוקרטי שבאמצעותו אושרו כמה מסעיפי המהלך בצד הישראלי.
באותה תקופה גם חשף לראשונה את סגולותיו כמראיין נוח, כשפרסם את שיחותיו עם בנימין נתניהו המושמץ, שיחות שעלה מהן, לטענת רבים מחבריו, ריח של הערכה רבה מידי ליו"ר הליכוד הצעיר. מאז ועד לשנת 2000 הלך שביט והתרחק מהשמאל הישראלי, אבל לא זנח את הטרמינולוגיה השמאלית ליברלית דמוקרטית. יחסיו עם חבריו לשעבר בחלקים מן התקשורת והשמאל הגיעו לשפל חדש כשפרסם בשנת 98’, בעיצומה של כהונת נתניהו, את המסה "שנאת נתניהו”, שהיתה מעין כתב-אישום לעמדתו היצרית, הלא-רצינית והבלתי עניינית, לשיטתו, של השמאל. כשבועיים לאחר פרסום המאמר, ובעקבות התגובות השליליות הרבות שקיבל, פרסם תחת הכותרת "אל מול השבט" מאמר התקפה נגד "המקהלה האחידה והקולנית של האליטות". במאמר לעג שביט ל"משנתם הדוגמטית ולמונוליתיות של מחשבתם”, והוסיף וטען ש"אבד הקשר, לגמרי אבד הקשר, בין המתרחש בתוך כביש הטבעת של האליטות-כותבות-הטורים לבין המתרחש במציאות האנושית שמקיפה אותן".
כשפרצה האנתיפאדה השנייה, בסוף ספטמבר 2000, אמר שביט שהוא חי כבר שנים ארוכות, כימי תהליך אוסלו, בתחושה שדבר כזה עומד לקרות. לאחר פיגוע התופת בבית-הקפה הירושלמי "מומנט" קונן שביט על "בית-הקפה שלנו, אליו אנו באים בבוקר לקפה וקרואסון, אליו אנו באים בערב לקילקני”, אך קבע כי "זו לא נראית כמו מלחמה על שלום ההתנחלויות, אלא מלחמה על הסיכוי של חברה מערבית לשרוד במזרח התיכון, מלחמה על חיינו".
את כל מריבתו עם התקשורת והשמאל, כמו גם את כל ראיונות הקטיפה עם אישי הציבור הרבים מכל הקשת הפוליטית והחברתית, ערך שביט בכישרון ספרותי לא מצוי שביטל אפשרות של התעלמות ממנו. לא לחינם הוזמן על-ידי ה"ניו-יורקר" להרהר באלפי מלים על המזרח התיכון לאחר פיגוע התאומים, או לפרסם בדצמבר האחרון מסה נוספת על שקיעתה של ירושלים החילונית היהודית. בשנתיים האחרונות זוכה שביט לבולטות ולהבנה מתגברות גם בעיתונו, "הארץ”, חרף ההשקפות שהוא מציג, החולקות לא פעם על עמדות העיתון.
כולם התוודעו אל עצמם מחדש ברשימותיו. עמרי שרון ("אגודה לזכויות אזרח של איש אחד... הכוח לא השחית אותו... תבונתו ביולוגית, אורגנית מבקשת חיים... בחור ערכי"). ובנימין נתניהו ("אינטליגנטי מאוד, מהיר תפיסה, מבריק, אינו אדם חלול, בעל הבנה מעמיקה בתהליכים מדיניים היסטוריים, ישראלי בעל השקפת עולם ומי שנתפס בציבור כשוער האמיתי והיחיד בנבחרת הלאומית היהודית"). אהוד ברק ("הישראלי החכם והאמיץ הזה") והשיח’ ראאד סלאח ("כולו הדרת כבוד ואצילות"). יולי תמיר ("מוכשרת מאין כמותה, כושר הלימוד שלה מתחרה בכושר הלימוד המפורסם של הבוס שלה") ואריאל שרון ("סמוראי ערום וקר-רוח ומתחבל תחבולות, בעל כישרון יוצא דופן... עורמה אינסופית ויכולת של צייד מיתולוגי ולוחם קדום").
הרשימה חלקית מאוד, אבל העדפתו של שביט לראות את הטוב ולפרגן ברורה. האם זו עיתונות טובה או רעה? שביט מפרסם סוגים שונים של עבודות עיתונאיות. בעמוד המאמרים של עיתונו הוא מפרסם, באופן שהפך לאחרונה לקבוע, את דעותיו. ברשימותיו המגזיניות, שחלקן פרופילים אישיותיים, הוא מפרסם את רשמיו מישראל, כפי שהוא מבין אותה. זה הז’אנר שבו מרבה שביט להאיר את צדו הטוב של נשוא הכתבה. בראיונות שהוא עורך עם אישי ציבור ופוליטיקאים הוא נמנע במופגן מלהקשות על המרואיין, גם כאשר העלאת הקושי מתבקשת.
מדברי עמית של שביט, המכיר אותו היטב, ניתן להבין כי הסיבה לכך היא מעין חוזה בסיסי בלתי חתום שעליו מסכים שביט עם כל מרואיין. אותו מעניינת האמת הפנימית של המרואיין: קשה כקלה, קיצונית כמרכזית, הגונה כמושחתת, אחת היא לו. אם ימלא המרואיין את חלקו בהסכם ויחשוף בפני שביט את זרמי הקרקעית של הווייתו, אלה שמניעים אותו ושמהם עשויה השקפת עולמו, שביט לא יכהה בו ולא יסלף את דבריו, אלא יביאם כפי שהם, תוך הנחה ברורה בפרטים הקטנים. תתמסר לי ואתמסר לך. מכיוון שהשניים היחידים שלהם חש שביט מחויב הם המרואיין והקורא, הוא מניח למרואיין להתבטא בחופשיות ולקורא להבין לבדו מה שהוא רוצה מתוך התשובות. כך שבעצם מחלק שביט את עבודתו העיתונאית על פני עמודי העיתון השונים. בעמוד המאמרים הוא מביע את דעתו ומשמש גם כשופט. ברשימות המסע והדיוקנים שלו הוא גם מבקר עדין, בעוד שבראיונות הוא מתווך בלבד. בעיני עצמו שביט הוא העדשה שרוצה לחדור את מעטה השריון של בן-שיחו הפוליטיקאי ולתאר מיהו ולמה הוא מי שהוא.
האם יש מקום לעיתונאות כזו, המוותרת מראש על הזכות (אולי החובה) לדרוש תשובות לשאלות קשות? שביט, לו היה מסכים לענות לשאלות "העין השביעית”, היה מן הסתם טוען שבהחלט כן. ראיונות לעומתיים, שבהם המראיין תוקף את הפוליטיקאי בנקודות הלא נוחות מבחינתו, יש למכביר, מדי סוף שבוע. תקיפותו של המראיין ה"לא נוח" גוררת את המרואיין, באופן טבעי, אל המרחב המוגן של הסיסמאות והדקלומים. הרווח ברור - הפוליטיקאי, המבקש את אמון הציבור, מתעמת עם כל מה שהוא מבקש להסתיר. ההפסד, יש שיאמרו, ברור גם הוא. האווירה העלולה לגלוש לאי נעימות מונעת מהמרואיין להיחשף באמת בפני המראיין המאיים שיושב מולו. הוא נותר בלתי מפוענח. סך כל הסיסמאות והתרגילים הרטוריים שערך בריאיון.
לעתים מושגת בשיטתו של שביט כך תוצאה עיתונאית טובה, כמו במקרה של הריאיון שערך עם אפי איתם. האחרון דיבר ודיבר, בלי הפרעה דיבר. המראיין לא הקשה עליו גם כשאמר לו בעיניים נוצצות שמגיל 18 הוא יודע שינהיג את עם ישראל. גם כשאמר לו שעולם ללא יהודים הוא עולם מת שלא יוכל לחיות וגם כשאמר לו שמובן שישראל היא מדינתו של הקדוש ברוך הוא. עד הסוף נערך הריאיון במסגרת עסקת ההתמסרות ההדדית שבין המראיין למרואיין. האם בפני מראיין אחר היה נחשף בצורה כזו אפי איתם האמיתי?
לעתים התוצאה גרועה. ערב הבחירות האחרונות לכנסת, כאשר קרוב לחצי מהאלקטורט הישראלי שקל להצביע לליכוד, ושליש ממנו אף עשה כן בסופו של דבר, הוצג עמרי שרון אצל ארי שביט כישראלי האולטימטיבי שאחד משני העקרונות המנחים אותו הוא ש"צריך לשמור את הדברים בתחום החוק. לשחרר ביורוקרטיות מבלי להגיע לתחום מבקר המדינה". לו היה הדבר תלוי בשביט לבדו, לא היו אזרחי ישראל יודעים דבר על הקשר לכאורה שבין עמרי שרון לפשע המאורגן, ובינו לבין ההתפקדות הפיקטיבית ההמונית במפקד הליכוד, במטרה לחסום את נתניהו.
מה שהופך את כל עניין חדירת שריונו של איש הציבור וההצצה הבלתי אמצעית לנבכים האפלים, או המוארים, של נפשו - למשתנה התלוי ברמת התחכום והיכולת המניפולטיבית של המרואיין. שביט, המחזיק בסדרת ראיונות גנוזים, שלא פרסם משום שחש שהמרואיין לא היה כן דיו, יהיה הראשון להודות בכך, אך גם היחיד להחליט אם לפרסם. אפי איתם לא היה מתוחכם והשיטה השביטית עבדה. עמרי שרון היה יותר "סמוראי ערום וקר-רוח ומתחבל תחבולות”, הוא קיבל את הנחת הדיל הלא כתוב על הפרטים הקטנים, אבל לא חשף את עצמו, כפי שהתברר מאוחר יותר ממקורות עיתונאיים אחרים. השיטה השביטית, מתברר בדיעבד, נכשלה.
שאלת היתרון והחיסרון שבדרך המקצועית שנוקט שביט נותרת פתוחה. קשה לחלוק על העובדה שבשיחות איתו מתגלים צדדים אידיאולוגיים ואישיותיים בלתי מוכרים אצל מרואייניו. קשה גם שלא לזהות את תרומתו החשובה לשקיפותו של השיח הדמוקרטי. גם מרמת הכתיבה, הניסוח וההעמקה שלו אין להתעלם ומותר ליהנות. יחד עם זאת, "מי שאמור להבטיח את השבחתו של הדיון הפוליטי, דווקא לעת בחירות, הם העיתונאים. הם אלה אשר אמורים לסכל את נסיונם של המועמדים השונים להפוך את הזירה הפוליטית לשטח סטרילי, אשר עובדות קשות ומחשבות מורכבות אינן מותרות בתחומו. הם אלה אשר אמורים לחייב את הפוליטיקאים מכל קצות הקשת, להתמודד עם מה שהם מנסים להסתיר. דווקא בעונת בחירות תפקידם של העיתונאים לאתגר את הפוליטיקאים בפיסות מידע בעייתיות אשר יחייבו אותם לחרוג מקווי התעמולה החד-ממדיים שלהם”, דברים שכתב לפני שנים אחדות לא אחר מאשר ארי שביט עצמו.
חנן עמיאור הוא סטודנט ללימודי מוסמך במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית
גיליון 43, מרץ 2003