זה כבר הפך לשיגרה ברבים מאמצעי התקשורת בישראל: מכתב המודיע לעיתונאים על צמצום בהוצאות האישיות, הגבלת שיחות הטלפון במימון המערכת, הקטנת הוצאות הרכב, ואפילו צמצום בשכר - ובמקרים קיצוניים אף פיטורים. זו דרכה של הנהלת אמצעי התקשורת להודיע לעובדיה על המחיר שהם נדרשים לשלם, תוך גילוי הבנה למחיר של “המצב”.
“המצב”, המרחף כעננה כבדה מעל המשק הישראלי כולו בשנים האחרונות, נותן אותותיו כמעט מדי שבוע בעולם התקשורת. מאז החלו בשנת 2000 מודעות הדרושים של תעשיית ההייטק להתכווץ בהיקף מדאיג, מצביעים הגראפים במחלקות הפרסום על ירידה עקבית ומתמדת בהיקף המודעות, הדלק המניע את עולם התקשורת. אפילו מערכת הבחירות, שבה נשפכו בשנים קודמות סכומים נכבדים למאזניהם של אמצעי התקשורת, לא הצליחו הפעם להחזיר את הצבע ללחיי מנהלי מחלקות המודעות.
את המחיר משלמים, אלה לצד אלה, צרכני התקשורת - ובעיקר העיתונאים. בעיתון “הארץ”, למשל, הוחלט לקצץ במשכורות כל הכתבים והעורכים. עוד קודם לכן פוטרו כמעט בחשאי עובדים בודדים במרבית מחלקות העיתון, אולם לא היה די בכך. החל מינואר נאלץ כל מי שמשתכר בין 10,000 ל- 20,000 שקלים ברוטו בחודש לוותר על חמישה אחוזים משכרו, ואלה שמקבלים יותר מ- 20,000 שקלים ויתרו על שבעה אחוזים. בימים אלה נשלם התהליך, וגם שכרם של עיתונאים צעירים (לאו דווקא הזוטרים יותר), המרוויחים פחות מ- 10,000 שקלים, יופחת.
איור: דוד פולונסקי
הצעדים הללו היו בלתי נמנעים, מסבירים בצמרת העיתון. “בשנת 2001 התחילה מגמת המיתון, והמשבר הפרסומי התבסס ב-2002 . המדור שנפגע ביותר ב”הארץ” הוא, באופן טבעי, מדור הכלכלה. משבר ההייטק הביא לסגירת חברות רבות שנהגו לפרסם בעמודי המדור”, אומר יוסי קאסוטו, מנכ”ל “הארץ”.
התוצאות ניכרו בדפי העיתון: עמודי הכלכלה צומצמו, נסגר המוסף השבועי “כלכלה חדשה”, ואילו “קפטן אינטרנט” הפופולרי התכווץ ונאסף אל בין עמודי מוסף התרבות והפנאי היומי “גלריה”. צעד משמעותי אחר של רשת שוקן היה למזג את הירחון המקוון המודפס “דה מרקר” - שנולד מאתר האינטרנט הנושא שם זה - עם חלק הכלכלה של “הארץ”. אבל היו לא רק קיצוצים: למרות המיתון החל “הארץ” בשנה שעברה לפרסם את “גלריה” גם בימי שישי. עלות מוסף זה, מסביר קאסוטו, מכוסה כראוי על-ידי המודעות. נראה שהמשבר פגע פחות, אם בכלל, במוספי תרבות ובילוי, כך שגם “עכבר העיר” של רשת שוקן כמעט לא נפגע.
בצמצום ואיחוד המדורים לא היה די. בדומה לעיתונים אחרים, הוחלט על שורת צעדי חיסכון נוספים: זה החל בהחלטה על צמצום חשבון ההוצאות של עיתונאים - אש”ל ועלויות של טלפונים סלולריים. ואחר-כך הקיצוץ בשכר. המנכ”ל קאסוטו אומר שכל העובדים ששכרם נפגע קיבלו מכתב ארוך ומפורט שבו מנמקת ההנהלה, שהורדת השכר מונעת פיטורי עובדים. “הרוב המוחלט קיבל זאת בהבנה”, הוא אומר. עם זאת, כמה עיתונאים בכירים הגיבו במכתבי תשובה להנהלה, ובהם מחו על הורדת שכרם. כעת שוקלים אחדים מהם אילו צעדים לנקוט. במקביל בוטלה משרת שליח “הארץ” בצרפת, וצומצמה באופן משמעותי משרתה של כתבת העיתון בעמק הסיליקון שבארצות-הברית.
כך עשו גם עיתונים אחרים, שקיצצו במשרות ובהעסקת פרילנסרים בחו”ל, שם עלותו של כתב גבוהה באופן משמעותי מזו של עמיתו בארץ. ב”מעריב”, למשל, נאלץ דסק החוץ לוותר משום כך על כמה מן הפרילנסרים שהועסקו במקומות שונים בעולם, דוגמת תורכיה, שם נפרד העיתון מן הפרילנסר הוותיק סם כהן. במקומות המרכזיים בעולם נותרו משרותיהם של הכתבים ללא פגע.
ב”מעריב” קוצצו כבר באפריל שעבר משכורות העיתונאים בשמונה עד עשרה אחוזים. “הספירה אינה בגולגולות אלא בכסף”, מסביר עורך “מעריב” אמנון דנקנר, שבשנה החולפת החליט על פיטוריהם של עשרות עובדים ועל העסקתם של עשרות עובדים חדשים. דנקנר מסביר, שהקיצוצים הרגילים היו בהתאם לנתונים האמורים לעיל, אולם במקרים מסוימים נדרשו עיתונאים בכירים לקבל תכתיב של קיצוץ בשכר הנע בין עשרים לחמישים אחוזים. הסברים ניתנו לעיתונאים הן בכינוסים כלליים והן בפגישות אישיות. “אנו מנסים לחסוך במה שיקר ולהתרחב במה שזול”, אומר דנקנר, “במקרים של אנשים מסוימים, עשינו שיקולי עלות-תועלת”.
כל העורכים והמנהלים של העיתונים ששוחחנו עימם מקפידים להדגיש, שמטרת הקיצוצים היא למנוע פיטורי עובדים או לצמצם אותם למינימום. אבל עצם החשש מפני פיטורים, וחרושת השמועות במסדרונות העיתונים על הבאים בתור, אינם מיטיבים עם מצבו הנפשי של העיתונאי. דנקנר, מצדו, מציע לבחון את הדבר מנקודת מבט בלתי שגרתית. “הפחד מפיטורים רק גורם לרצות להצטיין”, הוא אומר.
עדות להשפעת המיתון ניכרה לאחרונה אפילו בעמודו הראשון של “מעריב”, שבתחתיתו הופיעה, לראשונה מזה שנים רבות, מודעה גדולה, שנגסה בשטח המוקדש לחדשות. החדרת מודעה גדולה לעמוד הראשון מעלה שאלות לגבי מערכת היחסים בין העיתונות עצמה לבין מה שמאפשר כלכלית את קיומה. דנקנר מסביר כי מדובר בצעד טבעי. “עיתונים היו נסגרים ללא מודעות וצריך לעשות את השיקולים הללו. לאחר דיון, זה מה שנקבע”, הוא חורץ.
במקביל להתייעלות מתחולל כיום מאבק איתנים בין שני העיתונים הגדולים, “מעריב” ו”ידיעות אחרונות”. “מעריב” מצוי בהליך של גיוס מתמיד ובלתי פוסק של עובדים חדשים, שחלקם “חוצים את הכביש” מ”ידיעות אחרונות”. ובנוסף צפוי בקרוב לקום דסק חדש שיעסוק בעריכתו של מוסף יומי מחודש, שיחליף את “מעריב היום” הנוכחי. ההשקעות בבניית המערכת החדשה עומדות בסתירה מסוימת לדרישות המיתון לקצץ ולחסוך.
גם ב”ידיעות אחרונות” חשים, כמובן, את “המצב”. בשנים הקודמות היו ימים שבהם פורסמו חמישה-שישה עמודי מודעות בחלק החדשות. בימים אלה נע הממוצע בין שניים לשלושה עמודים בלבד. התוצאה: צעדי חיסכון בתחומים שונים. סוף השבוע המסורתי השנתי שערך העיתון לעובדיו במלון מפואר באילת בוטל. תלושי חג לא חולקו, ואף האירוע השנתי לא התקיים. כתבים המביאים ידיעות בלעדיות לעיתון שוב אינם מקבלים לבתיהם זרי פרחים, כפי שהיה נהוג בעבר. וגם קיצוץ בשכר: שכר המשתכרים יותר מ-10,000 שקלים קוצץ בארבעה עד שמונה אחוזים. העורך, משה ורדי, סירב להגיב לשאלות בנושא תנאי ההעסקה של עובדים בעיתון.
בעידן החוזים האישיים מוצאים עצמם העיתונאים בפני עובדה מוגמרת, בכל הנוגע לפגיעה בשכרם. החוזים האישיים מנטרלים כמעט לחלוטין את כוחם של ארגוני העובדים. כך, למשל, מסביר ראש ועד העיתונאים ב”הארץ”, רון קופמן, כי תפקיד הוועד מתמצה בעיסוק בענייני פנים של העיתון, ולא בחוזי העבודה של העובדים. עיתונאים רבים חשים שברוני תקשורת מנצלים את המצב הנוכחי לקידום מטרותיהם, תוך רמיסת זכויות העיתונאי. “המעבר לחוזים אישיים יוצר חוסר ביטחון מתמיד”, קובע ד”ר דני גוטווין מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. “הלב של העיתונות - עובדיה - מצוי במצב בעייתי. הלחצים מובנים בעצם אופן הארגון של השיטה. מצבם של העיתונאים נהיה קשה יותר, והרצון לרצות את המו”ל מתחזק. העיתונות אינה יכולה לבקר את השיטה, את ההפרטה שהיטיבה עם המו”לים”. לדבריו, מבנה התקשורת בישראל מביא לכך שהעיתונאים החלשים נמצאים כשידם על התחתונה בתהליך הזה. “החזקים ישרדו, כאשר המיתון פוגע בעיקר בקטנים”, הוא קובע.
עד כמה חמור המשבר בעולם התקשורת הישראלי? סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של “ידיעות אחרונות”, גורס כי לא ניתן להשוות את התקופה הנוכחית לתקופות מיתון קודמות, ומדובר במצב שהוא לדבריו בלתי מוכר יחסית לעולם התקשורת הישראלי. על משבר הפרסום ניתן להתגבר בצורות שונות, מסביר פלוצקר. “ה’ניו-יורק טיימס’ מצליח למרות בעיית הפרסום. אחד האמצעים לכך הוא שאתר האינטרנט הפך לרווחי”. לדעתו, השפעת המיתון על העיתונות אינה גדולה. “העיתונאים נפגעו כמו כל המגזר העסקי. המיתון יחלוף ואז הבעיה תהיה למצב את כלי התקשורת. אנו מקווים שעברנו שני שלישים מהמיתון”, הוא אומר.
גם המקומונים, שהוקמו בעיקר כדי למצות את פוטנציאל הפרסום המקומי, חשים את המיתון. בעלי עסקים, שהכנסותיהם יורדות, חושבים פעמיים בטרם יפרסמו. ההכנסות הפחותות משתקפות היטב במספר העמודים הקטן של המקומונים בשל העדר מפרסמים. אפילו הבולט שבמקומונים, “העיר” התל-אביבי בהוצאת רשת שוקן, נאלץ לרדת ל-80 עמודים בשבוע, כאשר בימים טובים יותר היו בעיתון יותר מ-120 עמודים עתירי מודעות. אך בניגוד לעיתונים הארציים, מרבית המקומונים אינם יכולים כמעט להתמודד עם המיתון באמצעות קיצוצי שכר. הסיבה: במקרים רבים גובה התלוש של כתבים ועורכים נושק לשכר המינימום במשק. בשנת 1998 חתם, למשל, כתב מתחיל על חוזה עם המקומון “חולון-בת-ים” של רשת “ידיעות תקשורת”. משכורתו הגלובלית היתה 2,970 שקלים ברוטו. לאחר ארבע שנות עבודה ברשת הסתכם שכרו ב- 3,960 שקלים ברוטו. ומדובר בכתב מצטיין שזכה למכתבי הוקרה במהלך עבודתו. ישנם עובדים ברשת ששכרם לא השתנה משמעותית גם לאחר עשר שנים. וכך גם באחד מעיתוני הבידור, שם שילמו לאחרונה לא יותר מ-3,000 שקלים ברוטו לחודש לעורכת מנוסה שהועסקה בשלושת רבעי משרה. לאחר מאבק עלה שכרה ל- 4,500 שקלים.
מה עושים כדי לחסוך? גם כאן יש קיצוץ באש”ל, במכשירי טלפון סלולרי וכמובן, זהירות מופלגת במתן תוספות שכר. בנוסף, במקומונים בולטת התופעה של ניסיון להסתדר ללא מחליף לאנשים שפוטרו. כך ב”העיר”, לאחר עזיבת הכתב הפלילי רמי מיבלום והפובליציסט סייד קשוע. ב”העיר” מספרים כי פעם נהגו לשלוח צלם לאירוע, ורק לאחר מכן להחליט אם להשתמש בחומר. כיום שוקלים פעמיים לפני שמשגרים את הצלם.
בתקשורת האלקטרונית נחת המיתון המחריף על עידן של התפשטות והתרחבות: 13 תחנות רדיו מסחרי-אזורי, ערוץ 10 הטלוויזיוני המחודש, הנהנה לפי שעה מגב כלכלי רחב, הערוץ הייעודי בשפה הרוסית, ערוצי הכבלים, ערוצי הלוויין, רשתות זרות הפועלות בישראל וזקוקות לכוח-אדם מקומי ועוד. אין ספק שנוצרו מקומות עבודה חדשים רבים.
היצע המשרות אמנם גדל, אבל הביקוש לעבודה מרקיע שחקים. התור הארוך של מועמדים חדשים יוצר אצל עיתונאים רבים תחושה שתמיד נמצא מי שינשוף בעורפם, ותמיד יוכלו המעסיקים למצוא להם תחליף - טרי, “רעב” למשימות עיתונאיות, ואף זול יותר. שלמה פרץ, יועץ תקשורת אסטרטגי, העובד גם עם ערוץ 10, קובל: “מדוע שעיתונאי ילין על קיצוץ בשכרו אם במקומות אחרים מפטרים עובדים?".
בשונה מהעיתונות הכתובה, בערוץ 2 ובערוץ 10 לא ניכר עדיין המיתון. חברת החדשות של ערוץ 2 אמנם ביצעה, כמו כלי תקשורת אחרים, קיצוצים המכונים “קוסמטיים”: הגבלת דיבור בסלולריים, עיתונים ואש”ל, אולם שכר העובדים לא נפגע. יחד עם זאת קיבלו העובדים מכתב שכותרתו היתה “והצנע לכת”. המגמות הסותרות בשוק הטלוויזיה נובעות מכך שלצד המיתון גוברת התחרות העזה בין הערוצים, וזו מחייבת השקעה, לא חיסכון. חברת החדשות של ערוץ 2 מוצאת את עצמה כשתקציבה השנתי - 20 מיליון דולר - נוצל עד הסנט האחרון ואף מעבר לכך. אם לא די באירועים השוטפים המגדילים ללא הרף את הוצאות ההפקה וכוח-האדם - האינתיפאדה הנמשכת, הבחירות, ההיערכות למלחמה בעיראק - באה גם התחרות עם ערוץ 10 על שדרים ועל שידורים.
אחד הסממנים הבולטים ביותר של המיתון התקשורתי הוא ההחלטה על דחיית העלייה לאוויר של “חדשות ישראל” בערוץ החדשות הייעודי, שנועדה לחודש מרץ. הסיבה לכך היא שאחד המשקיעים נסוג בגין המצב הכלכלי. “נכנסנו לעידן של תחרות בתקשורת יחד עם המשבר בשוק”, אומר שמואל סלבין, יו”ר “חדשות ישראל” ומנכ”ל משרד האוצר לשעבר. “נתח הפרסום הולך וקטן, ומספר שחקנים גדול יותר נאבק על עוגה קטנה והולכת”.
סלבין משוכנע, עם זאת, כי “בסופו של התהליך ישרדו החזקים יותר, שיהיו זולים יותר, בעלי אורך נשימה רב יותר ושימלאו צורך אמיתי”. חרף הקשיים מבטיח סלבין, שערוץ החדשות הייעודי יעלה לאוויר בספטמבר השנה. “אנו בשלבי סיום של משא-ומתן עם משקיע אחר”, הוא מבהיר. כיצד יצליח ערוץ חדשות רביעי לעמוד בתחרות עם ערוצים 1, 2 ו-10, ולשדר 24 שעות ביממה, כדוגמת הסי.אן.אן שהוזכר כמודל אפשרי? “אנו ניטול נתח שוק שלם, שבינתיים אינו מפרסם עקב סף הכניסה הגבוה מאוד של ערוץ 2 או ערוץ 10", משיב סלבין.
עוזי פלד, מנכ”ל “טלעד”, אחת משלוש זכייניות ערוץ 2, משוכנע שכמות הערוצים אינה תואמת את מידותיו של השוק הישראלי. “הרגולטורים לא לקחו בחשבון את גודל השוק גם ללא המיתון”, מאשים פלד. “כל הכוונות הטהורות של מועצת הרשות השנייה מתנפצות על קרקע הכלכלה”. לדעת פלד, הזכייניות כבר התייעלו ככל שניתן, ולכן התוצאה הישירה של ריבוי הערוצים והמיתון תהיה ירידה בהפקות מקור, כלומר פגיעה בצופה, המשלם אגרה וסכום כסף נוסף לכבלים או ללוויין.
גם מבחינת צריכת חדשות רואה פלד א-סימטריה בולטת בין ההשקעה הכלכלית ובין גודלה של ישראל. על-פי חישוביו, עלות ההפעלה של מערכות החדשות בערוץ 1, ערוץ 2, ערוץ 10, אולפני הבירה (JCS) וערוץ החדשות הייעודי (אם וכאשר יקום) היא כ- 120 מיליון דולרים. “להוציא סכום כזה, במדינה כה קטנה, זו טיפשות”, פוסק פלד. לגישתו יש להקים חברה המלקטת חדשות, ומוכרת אותן לרשתות השונות, כנהוג בבריטניה.
בניתוח המצב שנוצר בעולם התקשורת קל להפנות אצבע מאשימה אל המו”לים והמשקיעים, המבקשים להטיל על עובדיהם את עיקר נטל המיתון - בקיצוצי שכר, תנאי עבודה ואף פיטורים. כלשונו של פרשן בכיר ב”הארץ”: “הבעלים אינם מערבים אותי בהשקעותיהם בתחומים שונים, וכשם שאינני שותף לרווחים מן ההצלחות הכלכליות שלהם - כך אינני חייב לספוג את הפסדיהם”. אבל בשיטת החוזים האישיים משחקים המו”לים לפי חוקי הקפיטליזם האמריקאי, שבהם המדד העיקרי, אם לא היחיד, הוא הרווח הכלכלי של הבעלים ושל המשקיעים. בשעת משבר, אגב, יש מן המו”לים הפונה לעובדים בנוסח המזכיר את השיטה הסוציאליסטית הישנה, שבה “כולם באותה סירה”, ולכן נדרשים העובדים “לתרום” באמצעות קיצוץ בשכרם.
אבל אולי לא ברוני התקשורת אשמים. הם לא המציאו את יוקרת המקצוע וגם לא את השוק החופשי, ואין זו אשמתם שבתי הספר לתקשורת פולטים מדי שנה מאות צעירים רעבים לתעסוקה, וזאת בנוסף לבוגרים המיומנים של גלי-צה”ל ו”במחנה”, הפושטים את מדיהם ומצטרפים לשוק האזרחי. ואם לא די בכך, גם משבר ההייטק החזיר למקצוע העיתונות לא מעטים שהצטרפו לבועת ההייטק בימי נסיקתה.
התקשורת היא עסק המגיב כמו כל עסק ולכן יש הצטמצמות, אומר ד”ר גוטווין. אבל כאשר תובעת התקשורת לעצמה מעמד של רשות רביעית, לצד הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, יש לעבודה במקצוע גם הילה רומנטית, כאילו מדובר בסוג של שליחות. “מטרת העיתונים לספק רווחים לבעליהם יוצרת סתירה מהותית בין הדברים: הרווח של המו”לים תמיד ייתקל באינטרס הציבורי”, אומר גוטווין. על רקע זה התחרות העיתונאית היא לדעתו רק למראית עין, בהעדר עיתונים בלתי תלויים כדוגמת “העולם הזה”, “מוניטין” או “כותרת ראשית”. “ומה עושה עיתונאי שלא ניתן לו להביע את דעותיו? לאן ילך?”, הוא מקשה. אין זה מקרי אפוא שגם עיתונאים בכירים סירבו להתראיין לכתבה זו, לא כל שכן הזוטרים יותר.
עמית בן-ארויה הוא סטודנט למשפטים וכתב “זמן תל-אביב”
גיליון 43, מרץ 2003