צילום: אימג'בנק ישראל - גטי
על הדשא בכניסה ליישוב גני־טל, ב־16 באוגוסט, היו מוטלים כעשרים עיתונאים מתוסכלים. הצל המועט שהפיקו שני דקלים גדולים דרבן אותם להצטופף ולנסות לישון למרות החום. אחרי הכל, ההסעה המאורגנת ליישוב יצאה בשלוש בבוקר, כדי לא להפריע לתנועת הכוחות על ציר כיסופים, אך ב־11:00 עדיין לא הופיע ולו חייל אחד.
בימים הראשונים להתנתקות, במהלך מבצע "יד לאחים", עדיין היו טרודים עיתונאים רבים בבעיות בירוקרטיה. בדלפק הקבלה של יחידת דובר צה"ל במרכז התקשורת בבניין המועצה האזורית אשכול הצטופפו עשרות עיתונאים, בעיקר זרים, בתקווה לצלוח את הררי הטפסים שיש לחתום עליהם כדי לזכות במקום באחת מההסעות המאורגנות ("שאטל") אל יישובי הרצועה. הציות לכללי ה"שאטל" הנוקשים נראה לעתים מוזר עד סוריאליסטי. כתב טלוויזיה שבדי, למשל, לבוש חליפת קיץ ומסורק למשעי, נאלץ להגיע למרכז התקשורת בשתיים בלילה, לבלות באוטובוס עד שבע בבוקר ולהמתין בשמש עד אחר־הצהריים, המועד שבו הגיעו נציגי דובר צה"ל כדי להחזיר את העיתונאים הביתה לאשכול. כמוהו נותרו כתבים זרים רבים על הדשא בחום, מביטים בעיניים כלות בשיירת המכולות הנוסעת למקום ההתרחשות – ארבעה קילומטרים משם, בנווה־דקלים. הם היו מתוסכלים מכך שנפל בגורלם לעלות על השאטל לגני־טל, בעוד שהסיפור האמיתי נגול ממש מעבר לפינה, אך נבצר מהם להגיע לשם. הכללים הנוקשים שהכתיב דובר צה"ל עדיין פעלו במלואם בימים הראשונים של ההתנתקות, ואלה קבעו כי עיתונאים אינם רשאים לעבור מיישוב ליישוב, וממילא גם לא היו להם אמצעים לעשות זאת: לכך נועדה ההסעה המאורגנת. "מדוע אינני לוקח טרמפ לשם?", תהה כתב אמריקאי בתשובה לשאלה, "כי אני חושש שיזרקו אותי מפה". הכתבים הזרים הקפידו מאוד לנהוג בדיוק על־פי ההתחייבויות שחתמו עליהן. רבים מהם פעלו בארץ בעבר וזכרו את ידו הארוכה של דובר צה"ל.
"אני לא מבין למה אני לא יכול לעבור ממקום למקום, אנחנו רק שני אנשים ומונעים ממני להעביר את הסיפור האמיתי", קבל רולף פורסריד, כתב TV4 השבדית. "אני לא מבין למה לא מוציאים יותר שאטלים, אבל אני מבין שלצבא יש קשיים עם אלפי העיתונאים כאן".
ביומיים הראשונים ליישום ההתנתקות נראה היה שאכן יש בעיה לצבא עם גדודי העיתונאים שהגיעו לסקר אותה. כללי הפעולה הנוקשים מאוד שהחילה דוברת צה"ל, תת־אלוף מירי רגב, עוררו תרעומת גדולה ויצרו אצל עיתונאים רבים תחושה שניטל מהם חופש הפעולה. כך, למשל, היה על הכתבים שהתלוו לכוחות הפינוי עוד לפני ההתנתקות לחתום על התחייבות שלא לעזוב את היחידות שצורפו אליהן גם אם קורה משהו אחר באזור. "זה מגביל מאוד", אמר רמי שני, כתב גל"צ בדרום. "הצטרפתי לתרגיל בצאלים וחויבנו להגיע בהסעה מאורגנת. התארגנות כזו מנטרלת אותי במקרה שקורה פתאום משהו אחר באזור שנמצא תחת אחריותי". "מדובר בדרישות דרקוניות", הסכים יואב קרקובסקי, כתב קול־ישראל, שחש, לפני תחילת ההתנתקות, שצה"ל מנסה אפילו להשפיע על דיווחי הכתבים שחסו בצלו. החשד הזה התעורר בין השאר בגלל הסמכות שניתנה למפקד בשטח לאסור על כתבים להתקרב לזירות ההתרחשות. "אני חושב שאדווח הכל אלא אם הדיווח שלי עלול לסכן חיי אדם", אמר כתב אחד, ועיתונאי בכיר אחר סיפר כי בעת הדיונים הרבים שניהלה המערכת שלו עם דובר צה"ל, "חש בנימה של איום לגבי שיתוף הפעולה אתנו אם לא נעמוד בהתחייבויות שעליהן אולצנו לחתום".
אולצו? כך מרגישים רוב העיתונאים שרואיינו לכתבה זו. כללי הסיקור העיתונאי שהחילו בדובר צה"ל על המערכות עוצבו אחרי עשרות דיונים והתמקחויות של המערכות עם נציגי היחידה. "כשישבנו עם נציגי הדוברות בפעם הראשונה, לפני כמה חודשים, הרגשתי שהם בהלם מהיקף הדרישה לסיקור האירוע", סיפר גיל ליטמן, שריכז את היערכות קול־ישראל למבצע. "נראה שבתחילה הם התכוונו לאפשר כניסה רק למעט עיתונאים ולשלוט יותר בסיקור, וככל שחלף הזמן הם נפתחו". "בתחילה נראה היה שמדובר פשוט בקמצנות של דוברות צה"ל", אבחן ערן טיפנברון, ראש מערכת החדשות ב"ידיעות אחרונות". "למרות שלא קיבלתי כל מה שרציתי מבחינת ההיערכות, אני יכול לומר שבהתקרב שעת השי"ן זיהיתי הבנה עמוקה של המערכת לצרכי התקשורת".
סיקור בחסות צה"ל: נווה דקלים, 16 באוגוסט 2005 (צילום: אוריאל סיני)
ההבנה הזו הולידה את כללי הסיקור, אך גם את התחושה החמוצה של העיתונאים כי הפעולה בשטח צבאי סגור, תחת חוקים ומגבלות, פוגעת בחופש העיתונות. יש לציין כי באין ועדת עורכים ובגלל התחרות המתעצמת בין אמצעי התקשורת, נאבקה כל מערכת לבדה על תנאי הסיקור. לעתים הוחלו ההישגים של אחת על כולן, אך ייתכן שלו היו כלי התקשורת מאחדים כוחות היו הישגיהם, בהתדיינות מול דוברות צה"ל, טובים יותר או מהירים יותר.
נראה שבסופם של היומיים הראשונים השיג מבצע "יד לאחים" מה שלא השיגו העיתונאים בחודשי מאבק ארוכים מול הבירוקרטיה של צה"ל. "ראינו כי המבצע הצליח מאוד וקריאת המציאות גרמה לנו להרחיב את גבולות הסיקור לעיתונאים", הסבירה דוברת צה"ל, תא"ל מירי רגב. או־אז יכלו סוף־סוף הכתבים להתפנות לעבודה האמיתית: להסתובב, להריח ולהרגיש את השטח.
מי שקרא את עיתוני השבת הראשונה של ההתנתקות ושמע את דיווחי התקשורת מהשטח יכול היה להתרשם מהשבחים הרבים שלהם זכו, בצדק, אנשי כוחות הביטחון המפנים. גם הכאב של המתנחלים זכה לתהודה, אך בניגוד לימים שלפני ההתנתקות, כאשר הזרקור היה מופנה בעיקר אליהם, עם תחילת יישומה הוצבו המפנים בקדמת הבימה. כל קריאת גנאי תועדה, כל דמעה של חייל או חיילת נאספה בידי גדודי עיתונאים שעמדו סביב. זו היתה, בין השאר, תוצאה של ההיפתחות המפתיעה של גבולות הסיקור. עיתונאים, שביומיים הראשונים נאבקו בתשובות הסותרות שקיבלו לאותה שאלה, באישורי הכניסה להסעות שבוששו להגיע, ובכללי הכניסה ו"אין יציאה" הנוקשים, הופתעו לגלות פתאום שהם רשאים להסתובב ללא הגבלה בתוך היישובים המתפנים וביניהם. מסומנים בכובעים אדומים שסיפק צה"ל התאפשרה הכניסה לכל מקום – לפחות על־ידי הצבא. אף חייל לא מנע מעיתונאי לצלם אותו בוכה או שותק מול גידופי המפונים. אף קצין לא נפנף בזלזול צלם שביקש להידחף לפעולה של פינוי משפחה, והקצונה הבכירה הרבתה להתראיין. העיתונות ראתה הכל והיתה פתוחה להרגיש.
אם בתחילה נדמה היה שבשטח יסתובבו שלושה כוחות נפרדים – המפנים, המפונים והעיתונאים – ברגע האמת התאחדו אדומי הכובעים עם שחורי המדים. כמעט כל עיתונאי ישראלי היה בעברו לפחות חייל, וממילא רבים מהמתנחלים שגידפו את המפנים לא חסכו את שבט לשונם גם מנציגי התקשורת. כל נערה שגידפה חייל או שוטר צולמה ותגובת המפנה נבחנה בשבע עיניים. כששודרו המראות האלה בפעמים הראשונות, אפשר היה להבחין בקצות עיניים רטובות אצל העיתונאים הישראלים. כן, אפילו הגברים. "ברור שכשרואים מחזות מרגיזים כמו ילד שמשתמש בסמלים מהשואה נגד איש כוחות הביטחון, הלב נוטה מיד אליהם", אומר גיל ליטמן מקול־ישראל. "אני לא חי שם, אבל הייתי ועודני חייל צה"ל", אומר כתב אחר, כדי להסביר את נטיית לבו. קולות אחרים בצבא העיתונאים הביעו בשעת ההתרחשות עצמה משאלת לב "ללמד את המגדפים את הלקח שכוחות הביטחון לא יכולים ללמד". עד כדי כך גדולה היתה הזדהות, שבערב שאחרי פינוי נווה־דקלים שמעתי עיתונאים מדברים בשמחה על "הניצחון" של המפנים על המפונים. "זה צרם לי מאוד", אומר בעל תפקיד בכיר באחת ממערכות החדשות. ההזדהות עם החיילים באה לידי ביטוי גם במעשים ולא רק בתחושות: צוותים טכניים מהתקשורת, שהיו פנויים להביט סביב, הציעו לחיילים שתייה, פירות ומגבונים לחים. קבוצת עיתונאים שפגשה בדרכה בכפר־דרום את טורי המפנים, קראה לעברם "בהצלחה" ו"החזיקו מעמד".
מול המתנחלים היתה ההתנהלות העיתונאית קשה יותר. אמנם היו מתיישבים שאפשרו למצלמות ולמיקרופונים לתעד את הפינוי, אפילו מתוך הבית, אך בחוץ נאלצו מערכות החדשות להזמין מאבטחים כדי למנוע את ניקוב גלגלי ניידות השידור, ובמקרים רבים נשמעו איומים על עיתונאים וצלמים "אם רק תעז להתקרב אל הבית". התוצאה הטבעית היתה הזדהות של העיתונאים עם המפנים.
תחושת הביטחון של התקשורת בשטח נבעה גם מהסיוע הרב שזכו לו מנציגי דובר צה"ל. ככל שהתקדמה ההתנתקות הוסרו מגבלות הסיקור, וכל פנייה, אפילו העקיפה ביותר, אל נציגי דובר צה"ל נענתה ברוחב לב. כך דאגו נציגי היחידה להחלפת גלגלי מכוניות מנוקבים של עיתונאים, או להכנסת מכלי דלק בעבור ניידות שידור. עיתונאי שנתקל בבעיה למצוא עמדת שידור נוחה נעזר בנציגים של דובר צה"ל וכתב שהתייבש פונה באחריות ובליווי היחידה. למעשה חסתה התקשורת כמעט לגמרי תחת כנפיה המגוננות של דוברת צה"ל. עיתונאי שהיה רעב, צמא או חסר אמצעים בסיסיים להתארגנות ידע שיוכל למצוא מענה, גם אם באופן לא רשמי, ביחידת הדוברות. אמנם יאמר כל מי שהיה שם, שבהתנתקות זכו כוחות הביטחון בצדק לכל השבחים שהורעפו עליהם, ובכל זאת אין לשכוח שחיילים ועיתונאים אכלו שם מאותו המסטינג.
עם סיום הפינוי מרצועת עזה ומצפון השומרון, היו העיתונאים מלאי שבחים על תפקודו של דובר צה"ל. מי שנלחם על כל אישור כניסה או על היתר לחריגה קטנה מהררי הסעיפים המגבילים, הופתע מהיעילות שבה קראו בדובר צה"ל את השטח והתאימו את עצמם למציאות. "אני מקווה שהם באמת הפנימו שככל שהסיקור פתוח יותר, התמונה נאמנה יותר למציאות", אמר רמי שני מגל"צ, שלא שכח כי למרות הכל הוטלו על חופש הפעולה שלו מגבלות. גם בדיעבד לא התחרטה דוברת צה"ל על המגבלות הרבות שהטילה: "הן היו חיוניות כדי ליצור גבולות ברורים, שאותם הרחבנו בהתאם למתרחש", היא הסבירה.
אמנם מדובר באירוע יוצא דופן בהיקפו ובאופיו, אך בעיתונות מצפים כי התנהלות דובר צה"ל לא תחזור אחורה, לימי הבירוקרטיה הארוכים והאטיים. "ברור לי שזה קרה כי הם יכלו להרשות לעצמם", אומר גיל ליטמן מקול־ישראל. "אני מרגיש שזה שיקם את האמון שלי בדובר צה"ל, אך אני בטוח שגם אם לא יחזרו לאותם דפוסי עבודה, עדיין יהיו קשיים דומים לאלה שהיו בעבר".
גם דוברת צה"ל מבינה שמההצלחה הגדולה שקטפה מדיניותה, ואופן ביצועה בהתנתקות, צריך להסיק מסקנות. "אנחנו נחזור לעבודה עם גבולות. אחרי הכל פתיחות תקשורתית אינה הפקרות, אך בכוונתי לקצר את מעגלי הבירוקרטיה, להקל את תהליך מעגל האישורים ולאפשר מתן תגובות און־ליין. אני מקווה שהמבצע יכניס אותנו לתקופה אחרת".
נורית קנטי היא עיתונאית
באנו למילואים
במרכז התקשורת הבינלאומי המתקדם שהוקם במועצה האזורית אשכול לא היה ולו מכשיר טלוויזיה אחד. את התמונה המלאה על המתרחש אפשר היה לקבל רק באינטרנט. אמנם היה אודיטוריום גדול עם מסך גדול, שעליו אמורות היו להיות מוקרנות חדשות גדולות, אך ברוב הזמן משהו השתבש. בכל מקרה, האקשן היה בחוץ, על הדשא, כשעיתונאים מכל העולם התרווחו עם כוסות בירה או שתייה קלה שחילקו בנדיבות "המלאכים בלבן" – פעילי "הפרויקט לישראל", מלכ"ר אמריקאי שנועד לשפר את יחסה של התקשורת הזרה לישראל. הם ניסו לעשות זאת בעזרת סיורים במסוק מעל מותניה הצרים של הארץ או הרצאה עם אהוד אולמרט. מה שהשפיע יותר על מצב רוחם של הכתבים הזרים היו, כנראה, המשקאות, מאווררי היד וסוכריות המנטה שחולקו ביד רחבה. העיתונאים הזרים סבלו מהחום, הישראלים כבר רגילים, וכולם ישבו בבית־הקפה המאולתר וחייכו כל פעם שבכריזה נשמעה קריאה ליוצאים בהסעה הבאה אל תוך הרצועה. כמעט אווירה של שדה־תעופה בינלאומי.
לובשי המדים – המוני נציגים של דוברות צה"ל – הזכירו בכל זאת את זירת ההתרחשות האמיתית. העיתונאים הישראלים הבינו די מהר שכדי לסגור משהו די בהסתחבקות בלתי פורמלית עם אחד מהם. הרי כולם פה, אלה וגם אלה, באו למילואים, וכולם רוצים לחזור הביתה בשלום – ומהר.
גיליון 58, ספטמבר 2005