איור: גלנדון ואיזבלה
לפני חודש פורסם ב"הארץ TheMarker”, שאסיר לשעבר מבקש מבית־המשפט לסגור את מועצת העיתונות. מהבקשה היומרנית עולה, שלפני חמש שנים צולם אריה דרעי, בתחילת דרכו בכלא, על־ידי צלם פפראצי. תמונתו פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ולידו נראו אסירים אחרים וביניהם התובע. בתביעה נגד מועצת העיתונות טוען בא כוחו, עו"ד צבי ריש, שהמועצה נקטה סחבת בטיפול בתלונה ולאחרונה אף החליטה שלא לדון בעניין עד תום ההליכים המשפטיים. במהלך הניסיון להגיש עתירה מנהלית נגד המועצה התברר פרט מעניין: המועצה אינה גוף המאוגד כישות משפטית, ולכן התביעה היא אישית נגד כל חבריה. ריש דרש להפסיק לאלתר את פעילות המועצה עד שתתאגד ותוכל להיות גוף בעל זכויות וחובות משפטיות. תביעתו של האסיר נגד העיתון עדיין מתבררת.
המקרה הזה משקף את האנומליה שבה שרויה מועצת העיתונות. זו אינה חברה, עמותה או מלכ"ר (מוסד ללא כוונת רווח). מדובר בהתארגנות וולונטרית (משנת 63') של העיתונאים, המו"לים ונציגי ציבור שניסו, מצד אחד, לחסום חקיקה שתפגע בעיתונות החופשית, ומצד שני, להיות כתובת לתלונות בגין עבירות אתיות של עיתונאים.
המועצה מצויה כיום על פרשת דרכים ומתרוצצים בה בעירבוביה עיתונאים שהפכו לעסקנים, אנשי אקדמיה, עורכים בכירים ובעלים של כלי תקשורת. לפני שנתיים פרש נשיא המועצה, המשפטן פרופ' מרדכי קרמניצר, וטרם נמצא לו מחליף. באורח זמני ניצבת בעמדה זו ממלאת מקום הנשיא וסגן יו"ר האיגוד העולמי של מועצות העיתונות, המשפטנית ד"ר ניצה שפירא־ליבאי, המכהנת כבר 16 שנה במועצה. בעקביות אין קץ כושלת ועדה של שישה חברים (אבי בטלהיים, יוסי בר־מוחא, ד"ר יורם פרי, ירון אנוש, רמי טל ופרופ' עמוס שפירא) לאתר מועמד מתאים, שגם יאות לקבל עליו את התפקיד. יצוין שלפי תקנון המועצה, על כל חברי הנשיאות להצביע פה אחד בעד המועמד לשם אישורו. בדרך־כלל היה המועמד הנבחר משפטן בעל שם, כמו השופט העליון (בדימוס) פרופ' יצחק זמיר.
בראשית 2004 עלתה מועמדותם של שני אישים נכבדים: דן מרידור ופרופ' אמנון רובינשטיין. מרידור עורר התנגדות בקרב חלק מנציגי העיתונאים, שטענו שמעורבותו בחיים הפוליטיים מונעת את בחירתו. רובינשטיין, שנתמך על־ידי העיתונאים והמו"לים, סירב בסופו של דבר להצעה כי הבין שאין הסכמה כללית למועמדותו. "ברגע שהיתה התנגדות הסרתי את המועמדות", הוא משחזר.
הטענה השגורה מזה שנים היא, שהמו"לים של העיתונים והעורכים אינם מעוניינים לקבל מרות של נשיא חזק מדי. זו אולי הסיבה שנדחתה מועמדותה של השופטת (בדימוס) דליה דורנר ומועמדים ראויים נוספים. בשנתיים האחרונות, כך נדמה, מתחלקים חברי הנשיאות לשניים: אלה שמתרחקים מפעילות המועצה, כמו מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, המנכ"ל והעורך הראשי של חברת החדשות שלום קיטל והפילוסוף פרופ' אסא כשר, ומצד שני, אלה הממשיכים להתקוטט זה עם זה ללא הועיל. נראה שחברי הקבוצה השנייה הולכים ומתמעטים. במשך הזמן השתרש גם חוסר אמון בין המו"לים והעורכים לבין נציגי הציבור. ענת באלינט, אולי העיתונאית היחידה שעוקבת בקפידה אחר הפוליטיקה הפנימית של המועצה, פרסמה בפברואר אשתקד ב"הארץ" על ישיבה שחידדה את המתחים בין הצדדים. שפירא־ליבאי זעמה אז על פרסום ב"מעריב" שבו קראו גורמים אנונימיים בנשיאות להדיחה. "את מתנהגת כמו הגננת שלי", אמר לה דנקנר בתגובה. בחבר נשיאות אחר, האלוף רפאל ורדי, הטיח עורך "מעריב": "אתה בן־אדם זקן ואני לא אפגע בבן־אדם זקן, גם אם הוא זקן ממרה".
לאחר הישיבה ההיא שקלו נציגי ציבור להתפטר קולקטיבית, וביניהם גם שפירא־ליבאי. "חברי אמרו לי שאני לא יכולה לעשות את זה כי זה חסר אחריות להשאיר את המועצה בלי מישהו שינווט את הפעילות", מסבירה שפירא־ליבאי בדיעבד. המתנגד החריף ביותר של שפירא־ליבאי הוא בר־מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל־אביב וחבר בנשיאות המועצה. מבחינתו, מרבית בעיותיה של המועצה נגרמות בשל התנהגותה של ממלאת המקום. לדעתו היא אינה יעילה בניהול ישיבות ומגלה טרחנות בלתי מבוטלת.
באמצע 2004 התקיימה ישיבת נשיאות, ובה מסר סגן עורך "מעריב", אבי בטלהיים, הודעה שקבעה שבתוך חודש חייבים למצוא מועמד מוסכם; אם לא כן תתפרק המועצה. בשנה החולפת ניסתה ועדת האיתור להגיע להסכמה על מועמד. "אין שם שלא עלה", אומר חבר נשיאות בנימה של ייאוש.
תחום מרכזי בפעילות המועצה הוא בדיקת תלונות על עבירות אתיות באמצעות בתי־הדין שלה. כיום קשה לאתר דיינים שיסכימו להקדיש זמן לעניין, אומרים במועצה. "ואם עמוס שוקן אמר שאין לו כוח למועצת העיתונות זו סיבה לדאגה", מציינים שם. "הכל נעשה בחוסר חשק". בעיה נוספת קשורה לבחירת נציגי הציבור במועצה. אלה אמורים להיבחר כל שלוש שנים. לפני שנתיים היו אמורות להתקיים בחירות והמאבקים נסובים על הנוהל ועל רשימת שמות מוסכמת. לדעת בר־מוחא, השיטה הנקוטה היא של "חבר מביא חבר". כלומר נציגי הציבור מגבשים רשימה של נציגי הציבור שאמורים להיבחר לכהונה הבאה, וכך נשמרת ההומוגניות הלא רצויה, לדעתו. כך או כך, נציגי ציבור מכהנים החלו להתייאש ולהפחית את פעילותם באופן משמעותי. התופעה המדאיגה העיקרית בימים אלה היא עניין הולך ופוחת בפעילות המועצה, עד כדי שיתוקה.
"בעיות מועצת העיתונות אינן ייחודיות לישראל, וכל המועצות בעולם סובלות מאותן תסמונות. מועצת העיתונות האמריקאית בשנות השבעים נכשלה, כי כלי תקשורת גדולים לא רצו פיקוח כחלק מהעיתונות החופשית. דווקא בישראל השיטה היא הפחות גרועה שאני מכיר", מרגיע פרופ' יחיאל לימור, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על מועצת העיתונות. "המצב הוא מוזר ויש לכאורה סתירה: תקשורת צריכה להיות משוחררת, והנה אתה מטיל על עצמך פיקוח ועוד מממן את זה. מצד אחד, מדוע צריכים אילי התקשורת גוף שיפקח עליהם. ומצד שני, הם מעדיפים פיקוח פנימי על פיקוח חיצוני בדמות חקיקה שתגביל את העיתונות. עם כל הביקורת, המועצה עדיין עושה עבודה טובה". לדידו של לימור, הראיה לעבודתה הטובה היא המאמץ הגדול של עורכי־הדין, המייצגים את העיתונים, להימנע מבירור תלונות במועצה ופרסום ההחלטות של בתי־הדין לאתיקה. "אתיקה פירושה אמינות, וזה מקדם מסחרי כלכלי", הוא ממשיך.
לימור, ראש בית־הספר לתקשורת במכללת ספיר וחבר נשיאות המועצה, מנסה לשכך את התלהמות המבקרים כלפי המועצה. לדבריו, גם לפני כהונתו של הנשיא חיים צדוק ז"ל לא הצליחו במשך שנתיים לאתר מועמד מתאים. "ייתכן שזה טבע הדברים, שקשה למצוא איש ציבור שיהיה מוסכם על כולם", אומר לימור.
חלק מחברי מועצת העיתונות אכן חושבים ששפירא־ליבאי אינה מתאימה לתפקיד, אולם בעת ובעונה אחת יודעים שזו אינה הבעיה האמיתית. "אין כיום מועצת עיתונות, והבעיה האמיתית היא מבנית. הגוף נשלט כלכלית על־ידי כלי התקשורת. הם לא רוצים שהגוף יהיה חזק מדי. לא רוצים אדם חזק כמו קרמניצר", מסבירים מקורות מתוך המועצה. "לחלק מהמו"לים גם נמאס ממשפטנים. המטרה היא להביא מישהו עם עמדה חלשה יותר. שיעשה פחות בעיות".
עוצמת המשבר באה לידי ביטוי בכך שכאשר שפירא־ליבאי יזמה שינוי בתקנון האתיקה, כדי לבלום תיקון בחקיקה הנוגעת לפרסום שמות חשודים, הגיעו רק 11 חברי מליאה, בשעה שהתקנון מחייב נוכחות של לפחות שליש מהחברים.
עקרונית, ועדת האיתור עדיין מנסה לאתר מועמד מתאים מבין אזרחי ישראל; בפועל, חבורה זו לא התכנסה כבר כמה חודשים. "פעם זה התנגד לשם מסוים, ופעם אחר התנגד לשם אחר", מסבירים חברים בנשיאות. נציגי הציבור חשים שהעיתונאים, וכן המו"לים והעורכים, מעוניינים בנשיא שיילחם למען חופש העיתונות אך יאכוף פחות את כללי האתיקה. "זו הסיבה שלא מעוניינים בשופטים עליונים", אומרים גורמים בנשיאות המועצה. בבורסת השמות עלה כבר כל שם אפשרי. בין השאר הוזכרו שמותיהם של יו"ר הכנסת לשעבר שבח וייס, עו"ד אלי זוהר ושופט בית־המשפט העליון (בדימוס) תיאודור אור. מועמדותו של עו"ד דורי קלגסבלד עלתה בהסכמה, אך לבסוף המועמד עצמו נסוג.
שפירא־ליבאי דוחה בתוקף את הטענות שהיא מעכבת את הבחירה בנשיא. "אני כל הזמן אומרת להם, תבחרו נשיא. זה לא בידי ואני לא יכולה לעשות יותר מזה", היא אומרת. בנוסף, דיווחה על כך שפנתה בעבר לפרופ' שלמה אבינרי, וזה השיב שיש לו מחויבויות בחו"ל שיקשו עליו לכהן בתפקיד. נשיא בית־המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר יכול לספור לפחות שתי פניות אליו בשנים האחרונות. "אנשים במעמד ציבורי רם לא יסתכנו בהתנגדות למועמדותם", מסבירה שפירא־ליבאי.
הצדדים הנצים מסכימים שהאווירה במועצה אינה טובה, ובגוף וולונטרי יש לכך השפעה מכרעת על כושר תפקודו. נציגי הציבור טוענים שהמו"לים פסלו כמעט כל הצעה של ועדת האיתור. "למעשה", אומר לימור, "המו"לים רוצים מועצה חזקה כלפי חוץ וחלשה כלפי פנים".
חולשת המועצה ניבטת היטב מעיון בסעיף 15 ב' לתקנון האתיקה המקצועית: "מו"ל של עיתון או בעליו יפרסמו בעיתון, אחת לשנה, גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו". טרם נמצא גילוי מסוג זה באחד מכלי התקשורת, הכתובה או האלקטרונית.
עמית בן־ארויה הוא כתב ב"הארץ TheMarker" וסטודנט למשפטים
מקורות המימון
נשיאות מועצת העיתונות מתפלגת באופן הבא: עורכים ומו"לים (30%), נציגי אגודות העיתונאים (30%), ונציגי ציבור (40%). 80 אחוז מתקציב המועצה ממומן על־ידי העיתונים, ו־20 אחוז מגיע מאגודת העיתונאים. התקציב השנתי הוא 410 אלף שקל.
אגודת העיתונאים בתל־אביב לא שילמה דמי חבר לפחות שנה, ומצד שני, מועצת העיתונות אינה משלמת שכר דירה על שלושת החדרים שהיא שוכרת מהאגודה בבית־סוקולוב (800 דולר בחודש). היחידים שמקבלים משכורת במועצה הם המזכ"ל אבי וינברג, לשעבר ראש דסק בכלי תקשורת שונים, ומזכירה.
דבר העורכים
מפניות "העין השביעית" לחלק מהעורכים היושבים בנשיאות מועצת העיתונות עולה, שמצבה אינו נמצא בראש מעייניהם. עורך "ידיעות אחרונות", רפי גינת, מסר שאינו מתראיין. עורך "מעריב", אמנון דנקנר, הבהיר שהוא עסוק במוספי החג והפנה אותנו לסגנו, אבי בטלהיים, שסירב לדון בפומבי בענייני המועצה. עורך בכיר אמר, "זה ממש לא בראש שלי עכשיו".
שלום קיטל, המנכ"ל והעורך הראשי של חדשות ערוץ 2, נשמע כמי שהתעייף מהמאבקים הפוליטיים וחוסר התפקוד של המועצה. "אני מעדיף פרקטיקה על פוליטיקה, שבה כל סקטור משמיץ סקטור אחר. אני מעדיף להשקיע את האנרגיה בדברים אחרים. המשכיל בעת ההיא — יידום", הגיב.
גיליון 59, נובמבר 2005