מאחורי כל כוכב חכם ושנון מסתתר תחקירן מתוסכל. את שמו לא תמצאו בכותרות, רק במאמץ גדול תבחינו בו ברשימת הקרדיטים שרצה במהירות גדולה בסיום התוכנית. אבל בלעדיו אין תוכנית. התחקירן הוא המאתר נושאים מעניינים או זוויות יוצאות דופן, הוא החופר מתחת לפני השטח, הוא הקורא את חומר הרקע ואת כל הספרים המגיעים לשולחן המערכת, הוא המטלפן למרואיינים וחולב אותם שעות ארוכות לקראת ראיון שמסתכם בסופו של דבר בדקות ספורות, או שהוא חוסך למערכת התבזויות ובזבוזים אם הוא מביע את דעתו, שאין סיפור ומוטב לעבור לנושא אחר. הכוכב אינו נדרש לקרוא ספר שהוא מדבר עליו. הוא מסתפק בדרך–כלל בתקציר ובהצעות לשאלות, מוטב על לא יותר משני עמודים. שלא יתעייף חלילה. ואילו התחקירן נדרש להוציא את המראיין מהבוץ בעזרת האוזנייה הגואלת, כמו הלחשן המוסתר בקדמת הבימה ומחלץ שחקנים מרגעי מצוקה. שעות על שעות של עבודה, בדרך–כלל בסד של לחצים בלתי אפשריים מצד המערכת. ברשימת התכונות הנדרשות מתחקירן נמצא את היכולת לתת את הנשמה, והעדר מוחלט של אגו, כדי שלא יכסה חלילה על הכוכב שמול המצלמה. עבודה מרתקת, המאלצת את העוסק בה ללמוד נושאים רבים ומגוונים במהירות וביסודיות, אך מתסכלת מאוד, משום שבסופו של דבר חלקו במוצר הסופי קטן לעומת זה של הבמאי או השדר, והוא אינו חתום עליה.

על התסכולים המקצועיים נוספים היחס והתגמול. לא מדובר רק בקרדיט העלוב, אלא גם, ובעיקר, בתנאי ההעסקה והשכר. הניצול המחפיר המאפיין את שוק התקשורת בשנתיים האחרונות, בין היתר עקב המיתון ומצבו העגום של ערוץ 10 וחובותיו למפיקים, בא לידי ביטוי, מטבע הדברים, באחת החוליות החלשות ביותר במערכת: התחקירנים הנחשבים לחוטבי העצים ושואבי המים של הענף. כפי שהגדיר זאת אחד מהם: "ברוב התוכניות בטלוויזיה המפיקים הגדולים מקבלים שכר אסטרונומי, ואילו תחקירן מתחיל מקבל 300 דולר לתוכנית. כך נוצרים מעמדות בלתי נסבלים. הטלנטים מרוויחים ים של כסף, ומי שעושה את העבודה השחורה עובד בשכר רעב".

עשרות תחקירנים רואיינו לצורך כתבה זו, ובפיהם סיפורים דומים, אך רובם העדיפו להישאר בעילום שם. הם חששו לצאת נגד גופי התקשורת שמעסיקים אותם. רק מעטים הסכימו לדבר בשמם, בייחוד כאלה שנואשו והחליטו להחליף מקצוע. אחד מהם הוא אייל מלמה, בן 35, לשעבר תחקירן בתוכנית הבוקר של גבי גזית. בתפקידו האחרון שימש רכז המערכת של התוכנית "דוקומדיה", עד שהחליט לנטוש את המקצוע ולעבור לצדו השני של המתרס. "לאחר שנים ארוכות כתחקירן בטלוויזיה פניתי לנהל משרד יחסי ציבור", הוא מספר. "עברתי תחום בעיקר בגלל הניצול, תנאי ההעסקה וחוסר הוודאות הטוטאלי של המקצוע. כאב לילדים, שמפרנס משפחה, לא יכולתי עוד להרשות זאת לעצמי. כשהייתי בן 27, סטודנט רווק שנשלף מן המכללה, זה התאים לי. המקצוע נראה נוצץ וכיפי. אבל זה השתנה כעבור עונה של תוכנית, כשמודיעים לך שהעונה הסתיימה או התוכנית ירדה, ואתה מוצא את עצמך בלי תעסוקה".

מרבית התחקירנים עובדים כפרילנסרים, ושכרם נע בין 4,500 ל–8,000 שקלים ברוטו לחודש. "אין חופשות, ימי מחלה או ביטוח לאומי", מספר מלמה. שיטת תגמול חלופית היא תשלום גלובלי בדולרים על–פי פרויקט, בשער נמוך של הדולר. אך למרות הגדרתם כפרילנסרים, נדרשים התחקירנים במקרים רבים להתייצב במערכת בשעות עבודה קבועות, כאילו היו שכירים לכל דבר. בימי צילומים עובדים מהבוקר עד חצות, ומכאן שחישוב השכר על–פי שעות מעלה שמדובר בפחות משכר מינימום. אפילו את החזרי ההוצאות על טלפונים מהבית ונסיעות במכונית או במוניות, בתום יום צילומים ארוך ומפרך, לא תמיד מקבלים.

איור: עמוס אלנבוגן

חוסר הפרופורציה בין עומס העבודה לשכר מביא לשחיקה גדולה. מירה אסאו, בת 32, עבדה כתחקירנית שלוש שנים, בין היתר בתוכנית "בולדוג" ובסרטים דוקומנטריים, ובתוכנית הבוקר של מרב מיכאלי. גם היא החליטה לאחרונה לנטוש את המקצוע. "השוק קשה וכולם נכוו יותר מפעם אחת. נתנו לי את ההרגשה שאני צריכה להגיד תודה שנותנים לי לעבוד. זו היתה התקופה החשוכה בחיי. בתוכנית של מרב מיכאלי האווירה היתה של לחץ אטומי. אבל איש לא מתלונן, כי ברגע שתתמרמרי, אף אחד לא ייקח אותך לעבודה".

התחקירנים משמשים לא אחת הש"ג של ההפקה, ואם זו נופלת בשלבי הפיילוט, הם אינם מקבלים שכר כלל. סיכוייו של פיילוט להגיע לשידור אינם גבוהים ועומדים על כשלושים אחוזים. עודד רוזן עבד ארבע שנים כתחקירן בטלוויזיה החינוכית ובערוץ הראשון, עד שהחליט גם הוא לנטוש: "תקופת ההקמה של תוכנית היא צרה ידועה. אנשים קורעים את התחת חודש–חודשיים, וכשהפיילוט נכשל, הם מגלים שתרמו חודשיים של עבודה מחייהם בתמורה זעומה, או ללא תמורה כלל. אני מכה על חטא - גם אני עבדתי שלושה שבועות חינם בעונה הראשונה של יהורם גאון. אמרו לי את זה מראש. ואני מטומטם שהסכמתי לכך. זה היה אחד החודשים הקשים בחיי. הדרישה היתה ברורה - אתה פחות או יותר רכוש ההפקה. אפילו בטירונות לא היה לי כל–כך קשה. הם מצאו את הפראיירים שחיפשו, ושלא קיבלו תמורה כספית על תקופת ההקמה. אנשים עובדים חינם, אמנם בהסכמתם, אך הם אינם מודעים לזכויותיהם".

אחת הרעות החולות היא מסכת הייסורים שתחקירן נאלץ לעבור עד שהוא זוכה לקבל את שכרו. מוסר התשלומים במגזר הזה ירוד, ומצפים מהתחקירן שישלים עם המצב. מלמה: "משלמים את המשכורת שוטף פלוס שלושים, שישים או תשעים יום. ברשות–השידור משלמים לך מתי שהם רוצים. אין מועד קבוע. לא ידעתי מתי המשכורת נכנסת לבנק. בחודש מאי קיבלתי שכר על סוף חודש אוגוסט. הרבה אחרי ששילמתי את המע"מ על החשבונית שהוצאתי. בערוץ 2 יש חברות הפקה פרטיות, אין תנאי העסקה של עובד ומעביד, אין חוזה. אתה לא יכול לתבוע אותם. אם לא נוח לך, אל תעבוד. הבעיה היא, שהרבה אנשים רצים למקצוע הזה כמו עדר. מדובר בניצול עד כדי עבדות".

כאשר תוכנית יורדת מהמסך, טרודים התחקירנים במרדף אחר העבודה הבאה. "באיזשהו מקום אנחנו סוג של זונות", מספר תחקירן שעדיין עובד בתחום. "הולכים לאן שמשלמים לנו. מתניידים בין הפקה של שלושה חודשים פה לסרט הבא, ונאלצים להתפשר על תוכניות זבל. לצד העניין הרב בתחום, אם אין לך גב כלכלי, לא תשרוד". הוא עצמו היה מובטל כחצי שנה. "בקיץ נסעתי לפרו ולבוליביה. הייתי בטוח שכשאשוב, יהיה פרוס לפני השטיח האדום. באופן בררני סירבתי לכמה הצעות עבודה. עבר חודש ועוד חודש, נכנסתי למעמד של מובטל. לא נעים. שלחתי קורות חיים כדי להגיע לראיונות עבודה. אפילו לא חזרו אלי. שיא הזלזול. חצי שנה הייתי בבית והתסכול היה גדול. התחקירנות מעניינת אותי, רק משום כך עדיין לא ברחתי. הטובים ברחו והשאירו את התחום לפחות טובים. התעשייה הזאת מורכבת ברובה בעיקר מילדודס שרואים בה שלב לפרנסה עד שיסיימו את הלימודים". ואחר מוסיף, "אם תתעקש על חוזה, יגידו לך ’תודה רבה, נמצא פראייר אחר שיעשה את העבודה’. אף אחד לא מצייץ - כל בוגר של בית–ספר לתקשורת שמח למצוא עבודה בתחום, והניצול חוגג". הנכונות להיות מנוצלים מוסברת בכך שהתחקירנים רואים בעבודה תפקיד זוהר שיפתח לפניהם דלתות בבוא הזמן. מדובר, בדרך–כלל, בצעירים בתחילת דרכם, שחולמים להתחכך באבק הכוכבים. עבורם התחקירנות היא סטאז’ שמאפשר להם דריסת רגל ראשונית בטלוויזיה. אך ההיצע הגובר על הביקוש מאפשר לערוצים ולחברות ההפקה לנצל את העובדים הזוטרים האלה. לאיכות ולעומק התחקירים ורצינותם אין מדד ואין תגמול. רכזת מערכת בתוכנית בערוץ 2 סבורה כי "אף אחד לא מצפה שאנשים יתמקצעו בתחקירנות. אולי כי מדובר בכוח עבודה זול. לא מתייחסים ברצינות למקצוע. התחושה היא שמדובר במשהו זמני. לתחקירן לא תמיד ברור איך לתמחר את עצמו ומהו נפח העבודה".

מעמדם הבלתי ברור של התחקירנים מקשה גם על עבודתם בצוות ההפקה. "פעמים רבות אין תיאום ציפיות בין הבמאי, המפיק והתחקירן לגבי עומס העבודה ומה נדרש ממך לעשות תמורת הסכום שמשלמים לך", מספר ערן טורבינר, תחקירן של סרטים דוקומנטריים. "בארץ לא מקובל לסגור את שאלת המעמד בחוזה כתוב. מדובר בתחום עם המון אגו. לכן כה חיוני שיהיה חוזה". טורבינר מודה כי נשחק: "כשסיימתי את הלימודים, ב–97’, עבדתי בתוכנית בערוץ 1. שילמו לי 3,400 שקלים על משרה מלאה, עם נסיעות בארץ על חשבוני. בזמנו חשבתי שאני הכי בר מזל על שזכיתי בעבודה הזאת. זה היה בית–ספר בשבילי. אחר–כך עשיתי תחקיר לסרט תיעודי. גייסו אותי לחודשיים, אך בפועל שקעתי בתחקיר שנמשך חמישה חודשים. המפיק והבמאי התחננו לפני החשב של הערוץ שישלם לי על שלושה חודשים נוספים, אבל הוא החליט שהתחקיר מוגבל לתקציב של חודשיים. הם הרגישו לא בנוח לראות אותי עובד כל–כך הרבה, לכן הצטרפו בעצמם לתחקיר". גם כשפנה לעבוד בחברת הפקה פרטית למען ערוץ 2, גילה שהמצב שם אינו טוב יותר. "ב–2001 עבדתי בחברת הפקה עצמאית. הסכמנו בעל–פה על תחקיר. סגרו איתי על חודשיים עבודה אינטנסיבית תמורת 12,000 שקלים. עם תחילת העבודה ראיתי שאני לא מסתדר עם הבמאי. בתום החודשיים הודעתי לו שאני עוזב. הוא התנער ואמר, שהסכום שסגרנו עליו הוא עד סוף התחקיר. פנינו לבוררות, הבורר פישר בין הגרסאות, ועל שני חודשי עבודה, מהאינטנסיביות ביותר שעשיתי בחיי, קיבלתי רק 10,000 שקלים. כיום עייפתי מתחקירים ואני מתמקד בבימוי".

טורבינר אינו היחיד שנאלץ לפנות לערכאות משפטיות כדי לקבל את המגיע לו. תחקירנית שעובדת חמש שנים בתחום מספרת: "כשהתחלתי בתוכנית הבוקר של ערוץ 1, חשבתי שרק שם המצב כל–כך גרוע, היחס כל–כך משפיל, מבזה, עם משכורות רעב. עברתי לערוץ 2 וחשבתי שאלקק יותר דבש, אבל התבדיתי. גם חברות הפקה פרטיות מנצלות אותך באותה שיטה. כשהגעתי לעיסוק הזה התייחסתי לתחקירנות הטלוויזיה בכובד ראש. לאכזבתי גיליתי, שתחקירן הוא הדבר הנקלה והבזוי ביותר, למרות שתחקיר צריך להיות בנוי על הדגשים הנכונים של כל אייטם, ותחקירן זקוק לידע בכל תחום. מצאתי שטחיות וחוסר הערכה. פוגעים במוטיבציה שלו. מתייחסים אליו כאל קבלן טלפונים, שנאלץ לבצע גם עבודות של מפיק ומזכירת מערכת. והתוצאה היא תוכניות רדודות ומגישים שמעדיפים לוותר בכלל על תחקירים". היא מספרת גם על צעקות מעורכי תוכניות המבקשים להוכיח מי הבוס. הם דורשים מהתחקירנים לעשות הכול, להביא רעיונות, לחשוב על נושאים וללמוד אותם לעומק, אך לבסוף לוקחים לעצמם את הקרדיט. בישיבות מערכת מעדיפים התחקירנים לשתוק, מפחד שיצעקו עליהם. כפי שניסח זאת אחד התחקירנים: "אנחנו, שאוהבים לסקר גופים אחרים, כשזה נוגע לגוף עצמו שחוקר את הדברים - הכל פרוץ. כשזה נוגע לנו, אנחנו מתכופפים. בתעשייה הזאת יודעים שאין להם דאגה, כי בבית אף אחד לא יתמרד".

אייל מלמה מנתח את מצבו העגום של המקצוע, שהיה אמור להיחשב חשוב ויוקרתי: "אף אחד לא רוצה להסתכסך עם התקשורת. מי יעז להגיד משהו נגד מנהל ערוץ 2, שמעסיק אנשים בתנאי עבדות? זה מביא לסוג של זילות המקצוע - מי שנשאר מסתפק בשכר נמוך. התחלופה גבוהה, כי מביאים בזול אנשים חדשים וחסרי ניסיון מבתי–הספר לתקשורת. בסופו של דבר, רואים את רמת התחקירנות שאינה מדהימה מבחינה מקצועית. אני פסימי לגבי העתיד. במיוחד בתוכניות שתחקירנים איכותיים נדרשים להן, כדוגמת תוכניות האקטואליה והעיתונות". למלמה יש פתרון: "רק אם תחקירנים יתאגדו ויכריחו את אנשי תעשיית הטלוויזיה לשלם להם שכר הוגן בתנאים הוגנים, רק אז תהיה אולי תזוזה".

מדוע בכל זאת הם ממשיכים? "מדובר בחלום חיי, ואני אוהבת את מה שאני עושה", מספרת אחת מהם. "אמנם סבלתי מהיחס המשפיל, אבל הייתי חזקה מספיק לדעת שזה מה שאני אוהבת ויודעת לעשות הכי טוב". 

גילי דרוב–היישטיין היא סטודנטית לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטת תל–אביב

גיליון 50, מאי 2004