ערוכים למלחמה
"לא ערוכים למלחמה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ביום ראשון הזה, יום נוסף לכותרות ראשיות הדשות בסוגיית התקיפה הישראלית באיראן. גם הכותרות הראשיות של כל העיתונים האחרים עוסקות באיראן. זו אינה הפעם הראשונה, וגם לא העשירית, שקדחת איראן פוגעת בעיתונים, אולם נדמה כי זו החמורה מכולן. "איראן בדרך להרכבת ראש גרעיני על טיל", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "איראן התקדמה בפיתוח ראשי נפץ גרעיניים", נכתב בזו של "הארץ". אולם בעוד שאין כותרת הטוענת כי האיראנים נמצאים "בישורת האחרונה" לקראת הרכבת פצצה גרעינית, תחושת הבהילות העולה מהתקשורת מאז שישי האחרון מציעה כי העיתונאים נמצאים בישורת האחרונה לקראת תקיפה ישראלית באיראן.
אמנם, בשניים מהעיתונים הישראליים המרכזיים, "הארץ" ויותר ממנו "ידיעות אחרונות", מדובר בישורת אחרונה של תקיפה עיתונאית נגד רעיון התקיפה הישראלית באיראן. כך כותרת המשנה של "הארץ" מוסרת כי "כנגד האיומים מירושלים, מבהיר הממשל: יש עוד זמן לסנקציות"; ואילו כותרות המשנה של "ידיעות אחרונות" טוענות כי מוכנותו של חיל האוויר אינה מספיקה, כי אזרחי ישראל אינם מצוידים דיים במקלטים ובערכות מגן, כי בתי-החולים אינם ממוגנים, ואף מגייסים מתנגד חדש לתקיפה: נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, המצוטט כאומר: "תקיפה ישראלית באיראן תוביל למשבר כלכלי קשה".
שמונת העמודים הראשונים של קונטרס החדשות ב"ידיעות אחרונות" מוקדשים לסוגיית איראן ול"פרויקט מיוחד", ששאב אליו את חלק הארי של מערכת החדשות: יוסי יהושוע, תלם יהב, ראובן וייס, ליאור אל-חי, מתי סיבר, איתן גליקמן, ירון דורון, ירון קלנר, עמיר בן-דוד, בני ברק ותמר טרבלסי-חדד. אלו מגישים לקורא מסר ברור בדבר אי-מוכנותו של "העורף" למלחמת טילים, תחת כותרות כגון "לחצי מהתושבים כלל אין מסכות", "לא נוכל לטפל בשריפות רבות", "המיגון יושלם רק ב-2015" ו"מעט מדי מקלטים, ללא תחזוקה ראויה". יהושוע, בידיעה הפותחת את העיתון, מתמצת את כל היכול להיכשל בנוגע להיבטים הצבאיים הישירים של תקיפה באיראן.
אורלי אזולאי מספקת גיבוי של האגף האמריקאי, הדוחה את הצהרות המלחמה הישראליות ("יש עוד זמן" היא הכותרת), וטלי בן-עובדיה, פובליציסטית בית בהתהוות (למה, בעצם?), ממונה על אגף ההתלהמות (ההתנהלות של נתניהו וברק היא "קרקס") בטור מפוטפט שכמובן מאשים את הצמד הנ"ל בפטפטנות ודורש דרישה מסוכנת: שהרמטכ"ל וראש המוסד יביעו את עמדתם בסוגיה באופן גלוי ופומבי. נדמה לי שכשמדברים על הצורך בשינוי שיטת הממשל, לא מתכוונים לשינוי הזה.
אבל בכיסא הטייס של להק התקיפה של "ידיעות" יושבים תותחים כבדים יותר מבן-עובדיה. שמעון שיפר קובע כי "הכישלון הגדול ביותר של נתניהו בקדנציה הנוכחית" הוא אובדן התמיכה האמריקאית בתקיפה באיראן. עוד מאשים שיפר כי נתניהו מנכר גם את ראשי מערכת הביטחון (שאותם האשים כי התנגדותם לתקיפה היא "כסת"ח") ומתעלם מהשרים, שאמורים להחליט יחד עימו על תקיפה. לבסוף הוא לועג לברק ולנתניהו על כך שהם מתייחסים ל"מאות הרוגים והרס מרכזי אוכלוסייה" שיבואו בעקבות תקיפה באיראן כ"תקופה לא קלה" בלבד. הכותרת היא "חטא היוהרה", של נתניהו כמובן.
גם ב"הארץ" מקדישים היום מקום נרחב לדיון, שולל, בתקיפה הישראלית באיראן. "דמגוגיה מסוכנת" היא כותרת מאמר המערכת, הקובע כי נתניהו וברק שינו את האסטרטגיה הפנימית: אחרי שנכשלו בניסיון לשכנע את השרים שיידרשו להחליט בעניין התקיפה ואת ראשי מערכת הביטחון שיידרשו לבצעה ולטפל בהשלכותיה, הם פונים למתקפה שכנועית על דעת הקהל. לפי המאמר, אין ויכוח כי צריך לעצור את הגרעין האיראני, אולם יש ויכוח על העיתוי, וזה טרם הגיע. לפי המאמר, ראש הממשלה ושר הביטחון מספקים לציבור (כלומר לתקשורת, מאחר שהשניים אינם מרבים לדבר לציבור בקולם) נתונים שגויים במזיד על רמת המוכנות של הפצצה האיראנית.
שלושה מבין ארבעת המאמרים הנוספים בעמוד הדעות (הראשון) מוקדשים למתקפה בדרגות שונות של התלהמות (אמיר אורן; גדעון לוי, הכותב על "המחרחרים"; ויורם קניוק, המכנה את נתניהו "מיוחם משגעון גדלות ואיראן לו כמו שד שצריך להיכנס בו כדי למות ולכבוש את ההר"). מאמר אחד המופיע בתחתית העמוד מביע עמדה שונה. חתום עליו יהודה בן-מאיר:
"זה זמן רב מתנהל ויכוח ציבורי ער בעניין תקיפה אפשרית של מתקני הגרעין האיראני", הוא כותב. "קיומו של ויכוח ציבורי לגיטימי [...] ואולם, בתקופה האחרונה אנו עדים למסע רחב ממדים בתקשורת נגד תקיפה ישראלית. גם זה לכאורה לגיטימי, אם כי העיתוי, ההיקף, התזמון והנימה המעט היסטרית מעוררים לא מעט תהיות. אלא שבימים האחרונים הוויכוח החל לרדת מהפסים והתגנבו לתוכו תכנים וסגנון שמקומם לא יכירם במדינה דמוקרטית.
"מותר להתווכח אם צריך או לא צריך לנקוט פעולה צבאית, מה העיתוי הנכון שלה ומה מידת התיאום הדרושה עם ארצות-הברית. אבל הוויכוח בימים האחרונים החל ללבוש אופי מסוכן. מעל דפי עיתון נכבד זה היו מי שקראו במפורש לסירוב פקודה ודרשו מהרמטכ"ל להימנע מלבצע הוראה מפורשת של ממשלת ישראל. אחד המציעים, באדיבותו הרבה, אף ניסח בעבור הרמטכ"ל את מכתב ההתפטרות. מעניין אם אותם אנשים היו מציעים הצעה דומה אם היה מדובר בהחלטת ממשלה על פינוי יישובים ביהודה ושומרון במסגרת הסדר קבע. האמירות האלה גובלות בקריאה לפוטש צבאי וחותרות תחת יסודות הדמוקרטיה הישראלית. אני תמיד נדהם מחדש למראה אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם והעט האנטי-דמוקרטי בידם".
זו ביקורת ראויה ונוקבת על כמה ממתנגדי התקיפה באיראן בעיתונות, והיא מתפרסמת בעיתון המתנגד, במוצהר, לתקיפה כזו. בעיתונים אחרים, בעלי עמדה אחרת, הביקורת ראויה פחות ונקובה יותר.
לא ערוכים למלחמה
ב"מקור ראשון" כתב בשבוע שעבר אורי אליצור, העורך בפועל של העיתון ומי שהיה ראש לשכתו של בנימין נתניהו בקדנציה הקודמת שלו כראש ממשלה, כי כל הפרסומים בעיתונות הישראלית בדבר התנגדות מקצועית למתקפה באיראן, מקורם בתדרוכים של אנשיו של הנשיא האמריקאי אובמה: כך התנגדותם של ראשי מערכת הביטחון לשעבר כמו אפרים הלוי, יובל דיסקין, מאיר דגן ואהרון זאבי-פרקש (היו עוד כמה וכמה, אבל אליצור מזכיר רק את אלו), כך התנגדותם של "מומחים שונים" שאליצור אינו נוקב בשמותיהם וכך גם התנגדותם, לכאורה, של ראשי מערכת הביטחון בהווה: מפקד הצבא וראשי השירותים החשאיים.
יש, כמובן, תדרוכים אמריקאיים של עיתונאים ישראלים, במיוחד כאלה הלהוטים להיות מתודרכים, מסיבות אידיאולוגיות ואחרות. זו פרקטיקה לא נדירה וגם לא כזו שהעיתונאים מתאמצים להסתיר. רק ביום שישי האחרון הודה נחום ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות" כי הכותרת הראשית של העיתון מיום חמישי האחרון ("סעודיה: ניירט מטוסי ישראל בדרך לאיראן") מקורה ב"מקורות אמריקאיים" שמטרתם היתה "לשכנע את ישראל לא למהר ולפעול" (על הידיעה ההיא היה חתום שמעון שיפר), ואילו סימה קדמון כתבה כי "מה שאין עליו מחלוקת זה שהאמריקאים עושים כל מה שניתן כדי שתקיפה כזאת לא תתרחש" (מה ששנוי במחלוקת, היא מקדימה, היא השאלה אם נתניהו אכן החליט לתקוף).
אלא שמכאן ועד תליית כל הפרסומים בתקשורת הישראלית ב"תדרוכים אמריקאיים" והאשמת התקשורת הישראלית (חוץ מ"מקור ראשון" ו"ישראל היום", כנראה) שהם "סוכנים של הבית הלבן" הדרך ארוכה; תלוי מעליה שלט מהדהד הקורא "קונספירציה" והיא מפותלת כל-כך שמתחשק לשאול באיזה תדרוך בדיוק היא נולדה.
הרי לפי התיאוריה הזו, אנשים נחושים ובעלי אגו כמו דגן, דיסקין ועוד לא מעט אחרים, שהתבטאו בתקיפות ובאופן גלוי, מופעלים כולם כבובות על ידי חוט על-ידי איזה בלינקן זה או אחר. לפי התיאוריה הזו, האמריקאים מצליחים בכוחות מסתוריים להשתיק את כל ה"לשעברים" שתומכים בכל לב במתקפה באיראן. לפי התיאוריה הזו, ראשי מערכת הביטחון בהווה נמנעים משימוש באחת מהדרכים הרבות הפתוחות בפניהם כדי להזים את הפרסומים בדבר התנגדותם לתקיפה רק משום שהם חוששים מזעמו של ברק אובמה.
ואגב, ביום שהתפרסם טורו של אליצור (בגרסתו המלאה. הטור המקוצר התפרסם במהדורה הווירטואלית של יום חמישי), כתב עורך "הארץ" אלוף בן במאמר (שהתפרסם בבלוג באתר "הארץ" ומופיע היום כמאמר הראשי בעמוד השער) כי ארה"ב ואירופה דווקא נמנעות מלצאת במתקפה דיפלומטית הכוללת, בין השאר, תדרוכים לתקשורת הישראלית, ותלה זאת בהסבר האפשרי כי מנהיגי העולם המערבי סבורים שנתניהו מבלף (בן כספית מעלה השערה דומה היום ב"מעריב").
"מה, באמת חוץ מנתניהו ועוד שישה שרים אין אף אחד שתומך בתקיפת המתקנים האיראניים?", כתב אליצור ביום שישי ב"מקור ראשון". "כל הדרג המקצועי מתנגד לפעולה, מהרמטכ"ל בני גנץ, עבור למפקד חיל האוויר אמיר אשל, ראש אמ"ן אביב כוכבי ושאר אלופי המטה הכללי, ראש המוסד תמיר פרדו, ראש השב"כ יורם כהן, ומעבר להם, הרוב בשמיניית השרים", ענה לו ברנע באותו יום ב"ידיעות אחרונות".
הפער בין שני הציטוטים הללו מסכם את ההבדל העיקרי בין שתיים מהגישות לסוגיית התקיפה באיראן בתקשורת הישראלית: הצד המתנגד לתקיפה מכתת את רגליו ומביא עוד ועוד מידע ומקורות התומכים בעמדתו; הצד התומך בתקיפה יושב בכורסתו ומטיח בצד השני: מדוע אינכם מביאים גם מידע התומך בעמדתי? אם "חוץ מנתניהו ועוד שישה שרים" יש עוד בכירים רבים בהנהגה המדינית והבטחונית הסבורים כי תקיפה של מתקני הגרעין באיראן היא דבר בעתו, מדוע ב"מקור ראשון" לא מעניקים להם, מדי יום, את הכותרת הראשית?
"נתניהו תקף את מזכ"ל האו"ם: 'מקומך אינו בטהרן", נכתב היום בכותרת הראשית של העיתון ("ראש הממשלה שוחח אתמול עם באן קי מון, לנוכח הדיווחים על השתתפותו בכינוס המדינות הבלתי מזדהות: 'איני רואה כל סיבה לביקור במדינה ששלטונה שם לו למטרה להשמיד את ישראל'. קי מון לא הגיב"); לא מידע שצריך בשבילו את "מקור ראשון", או בכלל עיתון.
המאמר הראשי, של העורך הבכיר ומי שהיה עורכו בפועל של "מקור ראשון", אמנון לורד, מציע גרסה קונספירטיבית עוד יותר (בלשון המעטה) מזו של העורך הנוכחי: הביקורים התכופים של בכירים אמריקאים בעת האחרונה לא היו לצורך תדרוך של המתנגדים לתקיפה בתקשורת הישראלית כפי שכתב אליצור (האם ב-2012 צריך לעלות על מטוס ולחצות את האוקיאנוס כדי לתדרך עיתונאי? אתמהה), אלא לצורך תיאום עמדות עם נתניהו וברק לצורך תקיפה באיראן בעידודה ובתמיכתה של ארה"ב. לפי לורד, אובמה דווקא מעניק לנתניהו רוח גבית לתקיפה באיראן משום שזו תעזור לו (בניגוד לכל מה שנכתב ונאמר בנושא) בבחירות המתקרבות בארה"ב. כבר נכתב כאן בעבר שנראה כי הגליונות הווירטואליים של ימות השבוע של "מקור ראשון" (עיתון ראוי ביותר בסופי-השבוע) יוצאים לאוויר האינטרנט ללא יד עורך. כעת נראה שהבעיה היא-היא יד העורך.
גם ב"ישראל היום" מקדישים מקום לדיון בסוגיית התקיפה הישראלית באיראן. "נערכים לשעת חירום: פיקוד העורף יתרגל שליחת מסרונים לאזרחים", נכתב בכותרת הגג לראשית, מענה ל"פרויקט" של "ידיעות" (הסטיקר החדש: "סמסים נגד טילים"?). "הנתונים ברורים: איראן מתקדמת במהירות לפצצה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה הראשית בכפולה הפותחת. ויש גם הפתעה: בחינמון הצליחו למצוא לשעבריסט אחד התומך בתקיפה ישראלית באיראן, ראש המוסד לשעבר שבתי שביט. כלומר, לא ממש הצליחו למצוא: הוא דיבר בחדשות ערוץ 2, ולא במפורש תומך: הוא סבור שאסור לסמוך על האמריקאים.
הדיווח של שלמה צזנה ויוני הרש דל קלוריות ומכיל רק מידע מועט, כנהוג בעיתון, אבל מזכיר גם את ההתנגדות האמריקאית לנתניהו. למעשה הדיווח של "ישראל היום" על דבריו של נגיד בנק ישראל ("נערכים למשבר כלכלי קשה") מדויק הרבה יותר מזה הדמגוגי של "ידיעות אחרונות". בסופו של הדיווח, באופן חסר החן המסורתי, מנגחים הכתבים את "ידיעות אחרונות" ונחום ברנע וקובעים כי הפגישה בין שר הביטחון אהוד ברק לבין ראשי מערכת הביטחון, שבה נכשל הראשון בשכנוע של האחרונים בנחיצותה של תקיפה ישראלית באיראן, התקיימה לפני שלוש שנים, עת הרמטכ"ל היה בכלל גבי אשכנזי. אם הפרכה הזו נכונה, הרי שהיא אכן מטילה צל על הקביעות הנחרצות של ברנע ו"ידיעות" בדבר התנגדות הדרג הבטחוני המקצועי הנוכחי. למי להאמין, לעיתונאי נחום ברנע או לעיתונאי שלמה צזנה? למזלם של הקוראים, הדילמה הזו נחסכת מהם: גם כאן מסתמך "ישראל היום" על דיווח בחדשות ערוץ 2.
במדור הפובליציסטיקה קורא דן מרגלית להעדיף "עובדות" על פני "התלהמות" ומעלה צרור שאלות המפקפקות בקביעות של פרשנים המתנגדים לתקיפה. "דעתי טרם גובשה", הוא חותם. אל דאגה, דן, המפציצים יחכו. אבל עם כל הכבוד לפרשן הבכיר של העיתון, דווקא כתב המשטרה מקבל חצי עמוד לשטיחת דעותיו: איציק סבן, שמאז שעבר מ"ידיעות" ל"ישראל היום" לא זכורים סקופים מהדהדים שסיפק בתחום סיקורו, מצטיין בתחום אחר, החשוב כנראה עוד יותר לקברניטי העיתון: מתקפה על "ידיעות אחרונות". "הדיווחים על איראן: על חצאי אמיתות ושקרים", נכתב בכותרת העילגת, מעל עוד סקירה של מהדורת חדשות ערוץ 2. מי אמר שעיתונות הדפוס דועכת מפני זו המקוונת? הנה נמצא לנו אגרגטור חדשות מודפס.
המבולבלים
יש, כמובן, גם בעלי גישה שלישית, אלה שאין להם עמדה ברורה. בעוד ש"ידיעות אחרונות" והעיתונים האידיאולוגיים ("הארץ", "מקור ראשון") והתעמולתיים ("ישראל היום") מגישים לקורא עמדה מערכתית ברורה (גם אם, בכמה מהעיתונים, ניתן מקום זה או אחר לאופוזיציה רעיונית), הרי ש"מעריב", ערער בערבה שכמותו, מגיש לקוראים חדשות ללא קו מערכתי. היום, למשל, הכותרת הראשית היא "הבית-הלבן: יש עוד זמן לסנקציות", מתחת לכותרת הגג "איראן בדרך לפצצה: קרב מסרים בין ארה"ב לישראל".
"ההתבטאויות בישראל שלפיהן תקיפה חד-צדדית קרובה מתמיד הובילו את דובר הבית-הלבן להבהיר: 'נדע אם וכאשר איראן תעשה צעד פורץ דרך'. בינתיים מתבהר המחיר הכלכלי הכבד ביום שלאחר המתקפה. ופיקוד העורף יקיים השבוע תרגיל נוסף", נכתב בכותרת המשנה. "אמן הקריקטורות הישראלי נגד הנשיא האמריקאי", נכתב מתחת לה, בהפניה לדיווח של צח יוקד על חזרתו של הקריקטוריסט הוותיק רענן לוריא לשולחן האיור, כדי לצאת "למתקפה על ברק אובמה".
במצב רגיל (כלומר, בעיתונות הנשענת על ערכים של המאה ה-20, ולא על אלו של המאה ה-19), עמדה כזו, "אובייקטיבית" או "ניטרלית", המגישה עובדות כהווייתן, היתה העמדה העדיפה וזו שראוי היה להלל, אלא שבמצב הדברים הנוכחי, של צנזורה פנימית קשוחה ב"מעריב", מורשת של בלגן והווה של מחסור חמור בכוח-אדם, חוסר העמדה המערכתית הברורה בסוגיית התקיפה באיראן מיתרגם לעתים למחזות עיתונאיים מביכים, כמו זה של יום שישי שעבר.
כך התפרסם שלשום ב"מוספשבת" של העיתון סקר שהדגים כיצד הציבור הישראלי מתנגד לתוכניות של ראש הממשלה ושר הביטחון לתקוף באיראן: רוב הנשאלים ענו שהעורף לא מוכן להתמודדות עם מתקפת טילים, שהנשיא אובמה יעמוד בהתחייבותו למנוע מאיראן פיתוח נשק גרעיני, שישראל צריכה "להשאיר את העבודה" לאמריקאים גם אם האיראנים נמצאים בישורת האחרונה להשגת נשק גרעיני, שהם לא סומכים על שיקול דעתם של ראש הממשלה ושר הביטחון בנושא האיראני ושאין זה לגיטימי שהדרג המדיני יחליט על תקיפה באיראן אם הדרג המקצועי יתנגד. על השאלה המניפולטיבית: "אם בידי איראן תהיה פצצה גרעינית, האם במקרה כזה תיתכן או לא תיתכן שואה שנייה", רוב הנשאלים בחרו שלא לענות.
למרות זאת, עורך "מעריב" ניר חפץ, דוברו לשעבר של ראש הממשלה נתניהו, בחר לפרסם את הכותרת הראשית "37% מהציבור: אם יהיה לאיראן נשק גרעיני, תיתכן שואה שנייה", וסגנו, שי גולדן, פירסם מאמר (שזכה להפניה בולטת מהשער) שבו קבע כי "תוצאות הסקר מלמדות כי הציבור הישראלי, על אף 'בליץ קריג' תקשורתי של עיתונאים ופרשנים ובכירים במערכת הביטחון לשעבר, אימץ את המסרים של נתניהו ודחה את אלה של המתנגדים לתקיפה [...] תוצאות הסקר מהוות למעשה 'אור ירוק' לנתניהו להביא לאישור הקבינט תוכנית מבצעית לתקיפה באיראן".
קריאה ביקורתית של גליון יום שישי של "מעריב" היתה יכולה להוביל למסקנה כי "מעריב" אימץ את הקו הלוחמני של נתניהו (על אף שלחשוב שסגן העורך גולדן רגיש לעמדות אידיאולוגיות זה כמו לטעון ששבשבת מתעניינת בדעותיה של הרוח). כך למשל כותב היום ב"הארץ" אמיר אורן (בלי להזכיר את "מעריב") כי "אהוד ברק ובנימין נתניהו נאחזו בשבוע שעבר בקדחת התדרכת – מאמץ תעמולתי נרחב לשווק את התקיפה לעיתונות ובאמצעותה לדעת הקהל; לספק את הספקנים ולשכנע את המשוכנעים. אלה אותות מצוקה. נתניהו וברק נכשלו בהשגת תמיכתה של העלית המקצועית והפוליטית. הם מנסים להשתמש בתקשורת כדי לייצר תגובה ציבורית אוהדת, שתבוא לביטוי בסקרים שנתניהו מכור להם ושיוצגו כדרישה עממית לצאת למלחמה".
ייתכן כמובן שזה המצב, שנוחי דנקנר התגייס, שניר חפץ נעמד דום וששי גולדן נחפז להצדיע, אולם גם בלי הכותרת היום, המדווחת על העמדה ההפוכה, סביר יותר להניח שב"מעריב", שתחת ההנהלה הנוכחית רגיש הרבה יותר לדיווח על נושאים כלכליים ולא מדיניים, ראו הזדמנות לכותרת ש"תעשה קצת רעש" וש"ידברו עליה מחר", במין התרסה אמנון דנקנרית מטופשת המתעלמת ממשקלו הסגולי הנוכחי של העיתון (ומעצם המידע המתפרסם בעמודים הפנימיים). אפשר להניח שהיום פשוט נתנו לדרג המקצועי ב"מעריב" לעבוד, בלי שמקבלי ההחלטות יעמדו מעל לראשו ויאותתו בפנסים לקהל לא קיים.
עוד בחדשות
העיתונים מדווחים על דו"ח של אמנסטי שלפיו חיילי צה"ל נכנסו לשטח מצרים כדי לעצור מהגרי עבודה מלהיכנס לשטח ישראל. ב"ידיעות אחרונות" הדיווח נעשה לפי "פרסומים זרים". ב"הארץ" הדיווח הבולט ביותר. הדיווח מופיע גם ב"ישראל היום".
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מודיעה כי "פריון העבודה בישראל נמוך ב-30% מבמדינות המפותחות". הכותרת מעל לראשית על שער "הארץ" היא "הביטוח הלאומי מתכנן להקשיח את התנאים למתן קצבאות לחולים כרוניים".