הכרזת מלחמה

"הבליץ התקשורתי נגד תקיפה באיראן", נכתב בפתח המוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון", במדור "ראוי לציון" (העתק דליל של המדור "ועדת מדרוג" במוסף "הארץ", שהוא עצמו העתק שחצני ודוחה של מדור ב"ניו-יורק מגזין"), ולצדו הערת המערכת: "אתם יודעים משהו שאנחנו לא?". ובכן, עורכים יקרים, כנראה שכן: עיתוני ישראל מכריזים היום באופן כמעט רשמי על יציאה למלחמה עם איראן.

"בכיר ישראלי: החרב האיראנית על צווארנו חדה יותר מהמצב ב-1967", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", השאובה מראיון במדור הקבוע(!) שניתן לעיתונאי ארי שביט כדי לראיין אנשים על אודות סוגיית הגרעין האיראני והבעיה היהודית. כמדומני שזו הפעם הראשונה או השנייה שאחד הבכירים האנונימיים המעניקים מתובנותיהם למדור "החזית המזרחית" מביע דווקא תמיכה ברעיון התקיפה הישראלית באיראן. ברם, מאחר שהבכיר האלמוני ("מקבל החלטות", כדבר כותרת הטור, היושב תדיר בצלו של פסנתר כנף שחור) הוא שר הביטחון אהוד ברק, כפי ששביט, ממקורבי ברק, טורח לרמוז באופן נלעג, אין כאן חידוש גדול במערך הכוחות בצמרת הישראלית ביחס לתקיפה באיראן, כפי שמשרטטים אותו העיתונאים בשנים האחרונות.

"רק עיוור או מיתמם לא יראה שבהסתברות גבוהה, ברירת המחדל היא איראן גרעינית", אומר שר הביטחון (האם חבש פאה נוכרית בזמן הריאיון?) לשביט בדבר האפשרות להשאיר את ההתמודדות עם איראן לאמריקאים. כבר בפסקה השנייה על שער "הארץ" משווה "מקבל ההחלטות" את המצב באיראן לזה של גרמניה ב-1936, וחושף סימביוזה רעיונית בינו לבין ראש הממשלה, בניגוד לפרשנותו של בן כספית ב"מעריב" בשבוע שעבר על מחלוקת בין השניים (ב"ידיעות", נחום ברנע מדייק: "בנושאים אחרים שנוגעים לביטחון ולתפקוד הממשלה יש ביניהם מתח, שהולך ומחריף"). "37% מהציבור: אם יהיה לאיראן נשק גרעיני תיתכן שואה שנייה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". על שער המוסף לשבת של "מעריב" מודפס באותיות ענק המספר "40%" ומתחתיו הכיתוב באותיות אדומות: "בעד תקיפה באיראן".

"רק 35% מעדיפים להשאיר את המשימה לארה"ב", נכתב בכותרת המשנה. אתמול התהדר "הארץ" בכותרתו הראשית (ההזויה, למקרא הידיעה עצמה) בממצא של סקר שלפיו "רוב הישראלים מחזיקים בדעות שמאליות". נדמה שלא צריך סקר כדי לקבוע שוב כי סקרים חוזים בעיקר את דעותיהם של מזמיניהם. אם כן, נמצאה סימביוזה רעיונית גם בין "מעריב" (שנערך עדיין על-ידי מי שהיה דובר של נתניהו) לבין ראש הממשלה (גם הוא, שמו נתניהו).

"נתניהו וברק נחושים לתקוף באיראן בסתיו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "זה הסתיו עם הענן", נכתב בכותרת הפיוטית של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אם הדבר תלוי בנתניהו וברק, מתקפה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן תתבצע כבר בחודשי הסתיו הקרוב, עוד לפני הבחירות בארצות-הברית".

ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מוקפת המרכאות היא "איראן הגבירה משמעותית את קצב ההתקדמות לפצצה". הציטוט נלקח, לפי העיתון, מדו"ח אמריקאי "מדאיג" שהוגש לנשיא אובמה ו"מקרב את הערכת המודיעין האמריקאית לזו הישראלית". על דבר הדו"ח כבר פורסם אתמול בעיתונים, והבחירה של עורכי "ישראל היום" למקם את הדיווח במיקום הבולט שבו הם ממקמים אותו מעידה על חשיבותו בעיני מקבלי ההחלטות בתל-אביב ובקיסריה (הפער בין אותה חשיבות לבין האטיות שבה הגיעו בעיתון לדווח על הדו"ח אכן נלעג). בעיתון מגייסים גם היסטוריון ידוע: בני מוריס כותב טור המביע תמיכה נחרצת בהפצצה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן (בעיתון מוצאים מקום גם לעוד טור דמגוגי נלעג של מבקר התקשורת דרור אידר, המוקדש כולו לתמיכה בהפצצת בניין המערכת של "ידיעות אחרונות").

לצד הדהוד הכרזת המלחמה של שר הביטחון ושל ראש הממשלה, מציעים היום העיתונים שאינם "ישראל היום" את דעתם ההפוכה של אנשי הביצוע: "סקר מאגר-מוחות עבור 'מעריב' קובע: רוב הציבור היהודי סומך על שיקול דעתם של נתניהו וברק ומסכים לתקיפה באיראן גם במחיר נפילת טילים בגוש דן, אך דורש שהדרג הבטחוני-מקצועי יתמוך במהלך כזה", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "מעריב". "ברק כינס את האלופים לדיונים בחדרו ונתקל בהתנגדות עזה לפעולה. אחר-כך ניסה לרכך אותם בווילה של המוסד בגלילות. זה לא עזר: כל הדרג המקצועי התנגד לתקיפה ללא תמיכת ארה"ב והוטרד מה יקרה לעורף הישראלי ביום שאחרי", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות".

"השניים", כותב ברנע על ברק ונתניהו, "זכו להרבה מחמאות בשל הדרך שבה שיכנעו את העולם להכביד את הלחץ על איראן, ובלבד שישראל לא תצא לפעולה. ברק ראה בלחץ תוצר לוואי, אבל בניגוד למה שחשבו רבים, הוא התכוון באמת. והוא עדיין מתכוון: התיאורים שלו כתחמן-על מעוררים בו בעיקר חיוך. וכמוהו נתניהו: השניים רוצים פעולה".

(בסוגריים: "ברק: ההנהגה האיראנית איננה רציונלית", נאום פומבי ב-26 באפריל השנה. "האיראנים הרבה יותר רציונליים ממה שנהוג לתאר אותם", ברק, כפי שהוא מצוטט היום על-ידי נחום ברנע).

אגב, הכותרת הראשית של "מקור ראשון" היא "מצרים קידמה טנקים וכלי רכב משוריינים לצפון סיני" ("הצבא המצרי הודיע על סיום המבצע נגד תשתיות הטרור בחצי האי, אך אזרחים מדווחים על תנועה נמשכת של כלים צבאיים לעומק השטח"). אולי באמת יש משהו שהם לא יודעים.

ואולי כן, מי יודע. "67 שנים להטלת פצצת האטום הראשונה", נכתב בכותרת על שער העיתון. "במקום שבו פגעה הפצצה האטומית בנגסאקי צילצלו השבוע הפעמונים על רקע צפירת אזעקה. בטקס השלום השנתי השתתפה בפעם הראשונה משלחת אמריקאית ובה נכדו של הנשיא טרומן, שהחליט על הטלת הפצצה. לשליחת 'מקור ראשון' אמר קליפטון טרומן-דניאל: 'האיום האיראני מדאיג את העולם כולו'".

הבכיר האלמוני ששביט מראיין ב"הארץ" העריך לא מזמן ש"רק" 500 ישראלים יקפחו את חייהם כתוצאה ישירה של השלכות תקיפה ישראלית באיראן. בינתיים ב"מערכת הביטחון" היה מי שעידכן את המספר ל-300. בהירושימה ונגסאקי נהרגו לפי ההערכות הצנועות כ-150 אלף מפגיעת שתי פצצות אטום אמריקאיות. בטורו במוסף "דיוקן" נוקב חגי סגל במספר 200 אלף. "מה נחשוב בעוד 64 שנים על מחיר העימות עם איראן?", הוא שואל, "אם יקרה הבלתי ייאמן ונתקוף ראשונים, ייתכן שהוויכוח על המחיר לא יסתיים עד אז. אבל אם האיראנים יתקפו, הוויכוח יוכרע בצורה אכזרית מאוד".

ועל שער המוסף "שבת" של "מקור ראשון" מודפס שירו של ג'ון דון, "למי צילצלו הפעמונים" (בתרגומו של משה גנן): "אין האדם אי נפרד לעצמו: כל אדם/ הוא קטע יבשה, חלק מהכל כולל:/ אם קטע אדמה נשטף, אירופה פוחתת/ ממש כאילו אדמתך היא, או של חבר:/ מות כל אדם הוא הפסד שלי עצמי,/ כי אני חלק מהאנושות: ועל כן,/ לעולם אל תשלח לשאול למי/ צילצלו הפעמונים: הם צילצלו לך".

מוספי התרבות

להלן רשימת הנושאים הנידונים במוספי התרבות של "מקור ראשון" ו"הארץ", עיתונה של האליטה העכשווית ועיתונה של האליטה הבאה; ו"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", עיתונו של הציבור ההמוני ועיתונו של הציבור ההמוני.

מוסף "שבת" של "מקור ראשון" (עורך אלחנן ניר, עורך משנה שמואל פאוסט): שני סוגי נצח העומדים בפני האדם (על המחלוקת בין דתיים לחרדים); דרוש על פרשת השבוע; הערה אישית לאומית על אם החיטה; תמורות במהות הסולידריות הקהילתית, וקריאת כיוון; כתבה ומאמר לרגל מלאות 40 לפטירת הרב הנזיר, תלמידו המופלא של הרב קוק; ראיון עם הסופרת והשחקנית לשעבר אלונה קמחי; זרמים במנהיגות החרדית לאחר מותו של הרב אלישיב; סקירה ביקורתית של ספרו של הרב דוד סתיו בנושא תרבות הפנאי; מאמר של פרופ' נילי כהן על ספר חדש שעניינו מוסר צבאי בשירתו של נתן אלתרמן; מאמר המלצה על יצירתן של הלהקות Other Lives וסיגור-רוס; דיון ביחסי כלה-חמות על רקע סוגיה תלמודית קצרה; דיון בסיפור של עגנון ו"קיומה של אמת מסוג אחר"; מאמר תגובה לגיליון הקודם ("בלא 'קנאות' אין רבנות"); מדור ביקורות ספרותיות, והשבוע: "ורד צהוב" מאת ברק חמדני, "העזרה" מאת קתרין סטוקט, "משפטו ומותו של ישו הנוצרי" מאת השופט חיים כהן, "אנשים מעדיפים לטבוע בים" מאת ליאור דיין, ו"נביאים טובים על ספר יהושע" מאת אליעזר קשתיאל.

המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" (עורך רביב גולן): מדורי דאחקות וכרוניקת מופעים קצרצרים; דאחקה על האולימפיאדה, טור לירי על פסטיבל רוק וטור ביקורתי על מצבה של הטלוויזיה המסחרית, ויץ; ראיון עם פרשן ספורט על הופעתו הליצנית באולימפיאדה; ראיון עם הזמר זאב נחמה; ראיון עם השחקנית מילה קוניס; ראיון עם כוכב ריאליטי; ראיון קצר עם הזמר משה פרץ; ביקורות קצרצרות על דיסקים של עברי לידר ואיזבו וביקורות על שישה סינגלים חדשים; ביקורות קצרות על שני סרטים הוליוודיים חדשים, טבלת מידע על סרטים חדשים, טור ביקורתי על ביקורתיות של מבקרי קולנוע, רכילות, ויץ; ראיון עם מחבר ביוגרפיה של גבריאל גרסיה מארקס, ויצים, ביקורות על הספרים "שלושה בסירה אחת", "העולם בשנת 2050", "הפיזיקה של העתיד" ו"תחנה סופית אלג'יר", ביקורת שירה, טבלת רבי-המכר.

מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" (עורך, עוד מעט רבע מאה, בני ציפר): נשים בתנועת ההשכלה במאה ה-19; שיבה לגרמניה כאלטרנטיבה לציונות וסקס עם גרמניות כנקמה על השואה בטור העורך; קוצר ידו של הרב שג"ר בהתמודדות עם יחסי דתיים-חילונים; טור על התרבות היהודית בברית-המועצות במחצית המאה שעברה; שיר מתורגם מיידיש; ביקורת על תערוכת אמנות בגלריה בתל-אביב; טור על פרשת השבוע; מאמרים על ספר שירים של דוד פוגל ועל הספר "על מחול תשוקה ומוות" של תאופיל גוטייה; "סיפורונים" ותגובה ("אוריינטליזם לא פשטני").

ל"ישראל היום" אין מוסף תרבות ובידור עצמאי (עורך ברוך רון). בתוך מוסף סוף-השבוע הכללי מתפרסמים ראיונות עם שחקנית אמריקאית, רקדן חירש ויום החתול הבינלאומי, לצד ביקורות קולנוע על שני סרטים הוליוודיים חדשים.

החברה האזרחית

במוסף "7 ימים" ממשיכים לסקר באופן ביקורתי את המוסד לביטוח לאומי. נעם ברקן ושחר גינוסר כותבים על האופן הבעייתי שבו מטפל המוסד בנפגעות תקיפה מינית הפונות אליו בבקשת סיוע.

"פניציה מהגליל בקשיים; החובות: כ-320 מיליון שקל", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "החברה מעסיקה כ-400 עובדים, רובם הגדול מחיפה וממגזרי המיעוטים בצפון, ופועלת באזור התעשייה ציפורית שבנצרת-עילית. היא מוחזקת בבעלות התאגיד האמריקאי גארדיין, ויו"ר הדירקטוריון הוא התעשיין הבכיר עודד טירה, שבין השנים 1999 ל-2005 כיהן כנשיא התאחדות התעשיינים. פניציה הוקמה לפני 78 שנה, התמחתה בייצור מוצרי זכוכית, ובשנים האחרונות התמקדה בייצור זכוכית שטוחה, המשמשת בין השאר לחיפוי של גורדי שחקים ומבנים מורכבים".

שני ציטוטים לא קשורים

"מנקודת מבטו של עורך צהובון, תחילתם של נישואי סלבריטאים היא בהכרח גם תחילתה של הספירה לאחור עד לגירושים הבלתי נמנעים", כותב בנג'מין ואלאס בכתבה מתורגמת ומעניינת מה"ניו-יורק מגזין" ב"7 ימים".

"בשלב מסוים אתה מבין שהבירורים שאשתך עושה אודות הגן והגננת של ילדך משמעותיים ועמוקים הרבה יותר מאלה שהיא עשתה כשהציעו לה להכיר אותך. בשלב מסוים אתה מודה להקב"ה שכך היה", כותב אריאל שנבל בטורו האישי במוסף "מוצ"ש".

ספורט

"אני אפילו לא יודע מה לעשות עם עצמי", אומר השחיין מייקל פלפס, הספורטאי שזכה ב"הכי הרבה מדליות אולימפיות" ופורש מהתחרויות, ליניב חלילי ב"7 ימים". "אתמול הלכתי לישון מאוחר אחרי יום שלם של חוסר מנוחה, אבל היום התעוררתי מוקדם מדי ולא ידעתי איך לבלות את היום. לפני הכל, אני רוצה רק ליהנות". בהמשך הוא מצהיר כי ברצונו "להשקיע בשיפור יכולת המשחק שלי בגולף".

"זריקת עידוד לנבחרת הלוזרים שלנו, כי גם ללוזרים שהם מייצגים מגיע ייצוג הולם", נכתב בכותרת המשנה לטור של יהונתן גפן במוסף "סופשבוע" של "מעריב".

ענייני תקשורת

"דרמה במסדרונות רוממה: חבר הוועד המנהל של רשות השידור, יואב הורוביץ, ניגש אמש (ד') ליועצת המשפטית של הרשות, עו"ד חנה מצקביץ', ואמר לה: 'את תפסיקי עם המלחמות שלך, אחרת אני עוד אטפל בך'. זמן קצר לאחר מכן התעלפה מצקביץ' במשרדה ופונתה לבית-החולים שערי-צדק באמבולנס", מדווח רועי ברק ב"גלובס". הורוביץ היה בעבר מנהל הקמפיין של בנימין נתניהו.

"עופר עיני מושל בהסתדרות בראש סיעה עצמאית בשם עוגן. בתחילת דצמבר יצאה הסיעה לסוף-שבוע כיפי במלון בים המלח. תחקירן ששלחנו למקום צילם את התמונות הללו. לאחר שעזב, עלה היו"ר למה שהפך לשיא הערב. עיני שר מעל הבמה שירי אהבה, תוך שהוא מקדיש אותם בפומבי לבת זוגו, שנכחה במקום, מנכ"ל רשת עמל רווית דום. אל תזלזלו בחשיבות הרגע. אחרי זמן רב שהיחסים היו עמוק בהריון, אחרי הכחשות רמות ואיומי תביעה, עיני הודה בכך שדום היא לא סתם מקורבת. זה נשמע כמו סיפור רכילות, אבל זה ממש לא". כך נפתח התחקיר של "המקור" על יו"ר ההסתדרות ועל התפקיד הבכיר שהעניק למי שאחר-כך נודע שהיא בת זוגו (שניהם היו נשואים בעבר), על התאמתה לתפקיד ועל התגובות של מי שנאלצו לעבוד מולה ואיתה.

התחקיר עצמו לא הועלה לאתר "נענע10", כשם שתחקירים על עיני נגנזו גם בכלי תקשורת אחרים. מה שהופך את הכותרת "תעברו לדום", המתנוססת היום בראש מוסף "עסקים" של "מעריב" ("עו"ד רוית דום, מנכ"לית רשת עמל, מדברת על האתגר שבהובלת 100 בתי-ספר, חזון הפיכת תלמידי הפריפריה למנוע הצמיחה של המשק והזוגיות עם עופר עיני") למתאימה במיוחד.

במוסף סוף-השבוע של "ידיעות אחרונות" כתבות השער הן ראיונות עם הספורטאים הישראלים שהשתתפו באולימפיאדה. במוסף סוף-השבוע של "מעריב" כתבת השער היא ראיון עם שדרן ספורט מוקיון של הערוץ הראשון ("עם כל הכבוד למייקל פלפס, השליט הבלתי מעורער של הבריכה האולימפית הוא משה גרטל", חורקת כותרת המשנה).

במדורו ב"ישראל השבוע" כותב דן מרגלית: "כ-20 שנים הרגילו הספורטאים את הציבור כי בתמורה להשקעה בינונית הם עולים על בימת הזוכים ו'התקווה' מנוגנת. השנה לא". אם כן, שוב הוכח כי יש מי שמסוגלים לשמוע את ההמנון הלאומי לפי רצונם, גם אם זה אינו מתנגן: במציאות "התקווה" נוגנה מעל הפודיום האולימפי רק פעם אחת בהיסטוריה, משום שרק זכייה במדליית זהב גוררת איתה השמעה פומבית של ההמנון.

מסתמן: עופר נמרודי ונוחי דנקנר לא ימצאו גז, מדווח "גלובס". נו, לפחות העסקים המשותפים האחרים שלהם משגשגים.

לינוי בר-גפן מצטרפת לטלוויזיה החברתית ומתראיינת לליאת רון ב"גלובס".

במסגרת הטור הקבוע שלו במוסף "7 ימים" (שהיום הוא מתחנחן כל-כך עד שאפשר לבסס רק עליו ערב הקראה במרכז גמילה לאנשי פיננסים בכירים), מאפיין יאיר לפיד, שוב, את דמותו ככל-אדם (דהיינו: ישראלי), וכותב בין היתר: "בפייסבוק כתבתי שהסרט האהוב עלי הוא 'בלתי נשכח' של קלינט איסטווד, אבל זוגתי-שתחיה יודעת שיש לי גם חולשה סודית לקומדיות רומנטיות. אז נכון שאדם שראה פעמיים את 'אין כמו אלבמה' עם ריס ויתרספון ראוי לעונש כלשהו, אבל מוות? זה לא קצת קיצוני?". כמי שמצליח תמיד לספק את הסאטירה הפרועה ביותר על עצמו, לפיד לא מאכזב גם הפעם: שמו של הסרט הבלתי נשכח שהוא הכי אוהב הוא כמובן "בלתי נסלח".

"לא רק עם בן זוג, אלא בכלל בחיים – לפעמים נכפות עלינו כמה אלטרנטיבות ממש מגעילות", נכתב בטור השבועי של לילך סיגן במוסף "סופשבוע" של "מעריב". מה שנכון. שבת שלום.