אסון ברחובות

"זה בלתי נתפס, זה בלתי נתפס", מצטטים יניב קובוביץ וגילי כהן בידיעה המרכזית של "הארץ" את אביבית שאער, מורה באולפנה, שבעלה גיא וחמשת ילדיה, איתמר (2), שירה (3), אמיתי (6), אביתר (7) ואליאב (11), נשרפו אתמול למוות בביתם שברחובות. העיתונים בדרך כלל אינם מוטרדים מכך שטרגדיה מזעזעת היא בלתי ניתנת לתפיסה, ומדווחים עליה בצעקניות וולגרית ומציצנות נצלנית, כאילו אם יכו בפטיש הסנסציה על ראשי הקוראים יוכלו אלה לתפוס את ממדיו של אסון משפחתי נורא.

כל העיתונים, למעט "הארץ", מקדישים היום את הכותרות הראשיות שלהם לאסון, אולם ממדיו הבלתי נתפסים של האירוע נראים כמשפיעים על סגנון הסיקור: הצעקה הטבלואידית מוגשת בווליום נמוך. "אב וחמשת ילדיו נספו בשריפת ביתם ברחובות" ("הארץ"), "אב ו-5 ילדיו נספו בשריפה" ("מעריב") ו"האב ניסה להציל את 5 ילדיו ונספה איתם" ("ידיעות אחרונות").

בעמודים הפנימיים סף הסחטנות הרגשית עולה מעט. ב"ידיעות אחרונות" לא מתאפקים ומדפיסים תצלום תקריב גדול של קרובת משפחה שפניה מכורכמות בצער. ב"מעריב" מחליטים להצמיד לאוסף מקרי של שריפות שאירעו לאחרונה את הכותרת "חורף של אסונות". אולם בסך-הכל מצליחים העיתונים לדווח על הטרגדיה באופן אנושי. ייתכן שהאיפוק היחסי נובע מכך שלא מדובר במעשה פשע או מחדל נוראי (בין השורות עולה כי ייתכן שהמבנה שנשרף לא היה בטיחותי דיו), אלא בתאונה עיוורת – אירוע שאין בו נבלים לבד מהגורל. אולם התשובה הסבירה יותר היא שהדיווחים נדפסו מאוחר בלילה, עם סגירת הגליונות, ולטבלואידים לא היה די זמן לחולל את ריקוד המוות הרגיל שלהם.

רק ב"ישראל היום" נדפסת הכותרת הראשית "5 ילדים נשרפו למוות במיטותיהם", כותרת מזוויעה, מחללת את כבוד המתים. כותרת המשנה על השער מונה את הנספים ומסתיימת, אחרי עצירה דרמטית, במלים "אביבית נותרה לבד". כאילו מדובר בניסוח טיזר לכריכת רומן למשרתות. "פחות משבועיים לפני חג הפסח, אסון נורא הרס משפחה שלמה", נפתחת הידיעה המרכזית. הקשר בין השריפה אתמול ברחובות ובין חג הפסח קיים, כמובן, רק בדמיונו של מחבר פרוזה גרועה. בוודאי שאין שום קשר עיתונאי כזה.

גם כותרת הגג על השער וגם הכותרת השמנה הנמתחת לרוחב הכפולה הפותחת של "ישראל היום" מדווחות על "משפחה שלמה" שנספתה. כפי שגם ב"ישראל היום" יודעים, "אביבית נותרה לבד" וממילא לא משפחה "שלמה" נספתה. זה אינו אייטם למדור "התיקונים", אלא עדות על המצב הנפשי של העורכים ב"ישראל היום": הם אינם מדווחים על אירוע שקרה במציאות, אלא מחברים ספרות זולה.

כש"ישראל היום" החל לצאת, התנגדו עורכיו בתוקף לכך שיכנו אותו "חינמון" והתעקשו שמדובר ב"עיתון המחולק בחינם" או נוסח מעין זה. עילתם היתה כי התואר "חינמון" אינו מתאר רק את אופי ההתקשרות הממונית בין העיתון ללקוחותיו, אלא יש בו גם קביעה שיפוטית – שלילית – באשר לערכו של העיתון.

עורכי "ישראל היום" ניסו אז להילחם בגורל שהנחילה לו משמעות שמו, ויצרו עיתון שהיה אולי שטחי, קצרני, שמרני ומשעמם, אך גם כזה שאינו צהוב, סנסציוני, מעליב ובהמי כמו החינמון המתחרה מבית "ידיעות אחרונות" ("24  דקות"). ההימור הצליח והקרב הוכרע: החינמון של "ידיעות אחרונות" נסגר לאחר כשנה. באופן ביזארי, המוכר מספרי ההיסטוריה, המנצחים ירשו את שער המפסידים ואימצו את תפיסת עולמם. "ישראל היום", לאט, מגושם, אבל בטוח, מאמץ את התפיסה שהנחתה בזמנו את ההוגים של "24 דקות".

עוד כותרת ראשית

"פוטין יבוא לבקר בישראל לאחר שיושבע לנשיא" היא הכותרת הראשית של "הארץ". "הביקור, ביוזמת מוסקבה, ייערך ביוני הקרוב ויהיה אחד הראשונים של פוטין מחוץ לרוסיה לאחר חזרתו לתפקיד", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של ברק רביד.

מה צפוי מחר

היום נערכות הבחירות המקדימות במפלגת קדימה, שעל ראשותה מתמודדים חברי-הכנסת ציפי לבני (היו"ר המכהנת) ושאול מופז. כל העיתונים מקדישים לכך מקום בולט בשער. "לבני או מופז" היא הכותרת היבשה על שער "ידיעות אחרונות". "היום: חברי קדימה יכריעו מי ינהיג את התנועה – ציפי לבני או שאול מופז", נכתב בכותרת המשנה. תמצית טור פרשנות של סימה קדמון מצביעה על כך ש"אחרי פרסום התוצאות, המפלגה הזאת לא תישאר מה שהיתה", שכן סביר להניח שהמתמודד המפסיד יעזוב את המפלגה.

"קדימה בוחרת" היא הכותרת הסתמית על שער "מעריב", המלווה בכותרת משנה סתמית: "ציפי לבני או שאול מופז? 95 אלף מתפקדים יכריעו היום מי יהיה יושב-ראש המפלגה ומה יהיה עתידה". המסגור של "מעריב" זועק את מה שאומר הטקסט ב"הארץ": "מצ'עמם" היא כותרת טורו של יוסי ורטר, המודפס על שער העיתון מתחת לכותרת הגדולה יותר: "היום: ההכרעה בקרב על ראשות קדימה". אפילו ב"ישראל היום" הכותרת על השער אינה בוטה, מוטה או מעליבה במיוחד. כנראה באמת מדובר באירוע משעמם.

בעלי הבית

"מו"מ לילי למנוע שביתה ברכבת", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". טור הפרשנות, של דן מרגלית, חובט ביו"ר ועד העובדים גילה אדרעי ובעומד בראש ההסתדרות עופר עיני. "חשש: העיצומים ברכבת יעכבו את ההצטיידות בקרונות חדישים", נכתב ברצועה בתחתית שער מוסף "עסקים" (יעל דראל), מסר המגיע מן הסתם לא מכיוונו של ועד העובדים.

הערה קטנה על מקורות עיתונאיים

"גידול של 50% בביקוש של יהודי צרפת לדירות בישראל", נכתב בכותרת הראשית לרוחב שער "עסקים", מוסף "מעריב". "לקראת פסח מדווחים משווקי דירות על גידול של כ-50% בביקוש של תושבי צרפת בעקבות התגברות החשש מגלי אנטישמיות". "בעקבות הרצח בטולוז" היא כותרת הגג. הכתבת, שלומית צור, מבססת את הקביעה שבכותרת על הערכות שמוסרים לה יזמים וקבלנים המשווקים דירות לקהל של יהודי צרפת. אני מנחש שאלה ישמחו להעיד על גידול בביקוש גם כשתמוגר האנטישמיות מן העולם.

ענייני תקשורת

שער "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדש לציון 40 שנה לסרט "הסנדק". זה נושא ראוי, שהטיפול בו היה יכול להיות חאפרי פחות אם ב"ידיעות אחרונות" היו טורחים להחזיק דסק המסקר ברצינות את עולם הקולנוע, או לפחות מבקר קולנוע רציני. כשאלה אינם בנמצא, אוספים במוסף מן היקב ומן הגורן ומחברים שעטנז פרשני הכולל עורך-דין, תסריטאי, מבקר ואשת עבריין. כאן גם נגמרת החאפריות היכולה להיות חיננית ומתחילה פשיטת רגל מוסרית.

אהובה אלפרון היתה אשתו של יעקב אלפרון לאורך שנותיו כעבריין אלים שהורשע בסחיטת כספים ומעשי בריונות והוגדר על-ידי המשטרה כראש ארגון פשע (ונרצח בפיצוץ מטען נפץ שהונח ברכבו). שני ילדיה של אלפרון המשיכו את עוולות אביהם ומרצים עונשי מאסר בגין סחיטה באיומים. עיתונות אחראית – עזבו עיתונות אחראית, סתם כל בן-אדם הגון – היתה מקיאה מקרבה דמויות כאלו, לא מגייסת אותן כפרשניות. השנה מלאו 70 שנה לסרט "קזבלנקה". יש לקוות שב"ידיעות" יציינו זאת בלי להזמין טור ממשתף-פעולה צרפתי.