הפיגוע בציר פילדלפי, שבו נהרגו חמישה חיילים, לוחמים מהצוות לחשיפת מנהרות, תפס את העיתונאים מוכנים לגמרי: הכתבים הצבאיים היו ברצועת עזה עם ניידות שידור ערוכות לדווח על הנגמ"ש שהתפוצץ יום קודם לכן בשכונת זייתון - אירוע שבו נהרגו שישה לוחמים מפלוגת ההנדסה של גבעתי. פיצוץ הנגמ"ש השני, יממה וחצי אחרי האירוע בזייתון, הפך מיד לסיפור ענק: בשעה שלוחמים מחפשים בעפר את חלקי הגופות של חבריהם והפלסטינים מפרסמים צילומי זוועה שמזעזעים את החברה בישראל, בא עוד אירוע כזה - נגמ"ש מתפוצץ, הרוגים, חלקי גופות בשטח. כל זה קרה בשעת ערב, כששלושת ערוצי הטלוויזיה מצויים לקראת שידור מהדורת החדשות או במהלכה. הכתבים כמעט לא התלבטו. בתוך דקות כולם היו באוויר - חרף דרישת דובר צה"ל להמתין, ולמרות ההסכם הג’נטלמני שהושג בזמנו בין דובר צה"ל לוועדת העורכים, שיש להשהות את הפרסום על חיילים שנפגעו עד למסירת הודעה רשמית של הדובר, לאחר שההודעות נמסרו למשפחות.
עם זאת, הכתבים תמרנו בניסוחיהם בשידור מהשטח, כי איש מהם לא רצה להיות זה שהמשפחות יבינו ממנו שיקיריהן נפגעו. הם ניסו לשדר את מרב המידע מבלי לומר דבר מפורש. הם דיווחו על פיצוץ ליד נגמ"ש בציר פילדלפי ודיברו על "אירוע קשה עם נפגעים". הם לא אמרו שיש חיילים הרוגים, אבל מי לא הבין? ינון מגל שידר בערוץ 10 ש"נוצר כאן מצב דומה לזה שהיה אתמול בזייתון, שמציב את צה"ל בפני בעיות דומות". הכתבים התפתלו בלשונם, כל אחד משך את חבריו עוד צעד קדימה.
רוני דניאל הסביר בדיעבד: "ישבתי באולפן ודיברנו על זייתון כשהתקבל הדיווח על הנגמ"ש השני. לא אמרנו ’הרוגים’, אמרנו ’אירוע קשה’. פשוט כי אי–אפשר להתעלם מתקרית כה חמורה. כך מתחילה תגובת שרשרת, כשבאוזנייה אומרים לי, בעוד אני נזהר, שבערוץ אחר אמרו ’כך וכך’. אז אתה הולך עוד צעד קדימה וכך כל אחד גורר את השני".
הדיווחים מיד לאחר האירועים בעזה הם דוגמה מובהקת לשפת הרמזים שפיתחו העיתונאים בשנים האחרונות במקביל לשחיקה בהסכם הג’נטלמני שהושג עם דובר צה"ל.
איור: גיא מורד
בלקסיקון הזה יש כמה רמזים בולטים: אם, למשל, מדווחים בתחילת המהדורה על "חילופי אש כבדים" וההודעה לא מסתיימת בנוסח המרגיע: "אין נפגעים לכוחותינו", סימן שיש נפגעים. כשאומרים "אירוע קשה" יש בדרך–כלל הרוג אחד או יותר. כשמדווחים על "ישראלים" (ולא "אזרחים ישראלים") שנפגעו, מדובר בחיילים.
כולם מסתייגים מהמצב הזה: דוברת צה"ל רות ירון מצפה מהעיתונאים פשוט להתאפק שעתיים–שלוש, ולא לשדר דבר כדי לאפשר לצה"ל להגיע למשפחות הנפגעות ולפרסם הודעה רשמית ראשונית. היא מצפה מהם גם "לא להתחכם ברמיזות ובשפה הזאת שנוצרה שבה אומרים ולא אומרים". הכתבים רחוקים מלהתלהב מהשידורים האלה, שנכפים עליהם מכורח הנסיבות, אך אינם מכירים דרך אחרת לשדר חדשות ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט.
אלון בן–דוד: "כעיתונאי יש לי בעיה עם רגעי ההתפתלות האלה, כשאתה מחזיק מידע ולא מדווח. יש כאן בעיה בתחום המחויבות שלי לצופים. אם יש אירוע ואני לא מדווח, אני חוטא לתפקידי. בלבנון היתה סביבה נשלטת. בשטחים המידע מסתובב בסביבה רחבה דרך מקורות פלסטיניים, לרשתות זרות ולאינטרנט. הרי לא ניתן לבודד את החברה הישראלית מאינפורמציה".
לדעת דוברת צה"ל, המפתח להשגת מטרתה, למנוע פרסום מוקדם, הוא אתרי האינטרנט, שמהירות הדיווח שלהם מאיימת על הרדיו והטלוויזיה וסוחפת אותם אחריה. ירון מבחינה בין התקשורת "הרצינית והאחראית" לבין אלה שמתעלמים מהסכם ג’נטלמני - אתרי אינטרנט שמחפשים דרכים עוקפות להצליח ולהתבלט. היא שואפת לרסן אותם באמצעות שכנוע - להסביר למפעיליהם שלאורך זמן אי–אפשר לפעול ללא עכבות שכדי להצליח הם זקוקים לאמון הציבור, וישיגו אותו אם ינהגו "באחריות, ואז גם יזכו ליותר שיתוף פעולה מצה"ל" (פגישות רקע, סיורים, ראיונות).
אלא שלא רק אתרים באינטרנט מודיעים בזמן אמת על אירועים שיש בהם חיילים נפגעים. היום ניתן להזמין בתשלום שירותי SMS שמעבירים לטלפון הנייד מידע על אירועים בטחוניים. בכתבה של שגיא בשן בערוץ 2, שתיעדה את הלילה שבו התפוצץ הנגמ"ש הראשון, בזייתון, קיבל חייל הודעת SMS מהבית, וכך נודע לו על אירוע עם הרוגים בפלוגה שלו. נראה כי מידת השליטה של מערכת הביטחון, וגם של התקשורת, בתפוצת המידע הולכת ופוחתת. בארץ קטנה, בעידן הסלולארי, ההורים המודאגים והאזרחים הסקרנים ימצאו תמיד דרכים להגיע למידע ומהר.
דוגמה קיצונית: באירועים במחנה הפליטים ג’נין, באפריל 2002, כיבדו כלי התקשורת את ההבנות ונצרו את המידע על הקרב שבו נהרגו 13 חיילי מילואים - אולם בארץ פשטו גלים של שמועות על אירועים בטחוניים חמורים. גם דוברת צה"ל מסכימה שיש מקרים חריגים כדוגמת אסון המסוקים, שבהם לא ניתן לקיים את ההבנות ולמנוע פריצה לשידור. היא מאמינה בדו–שיח בריא עם כלי התקשורת, כדי שהורי חיילים לא ישמעו על גורל בנם בתקשורת, וכדי לחסוך חרדה ממאות ואלפי משפחות. רות ירון מאמינה בהבנה ולא בכפייה, אבל אומרת כי במקרים יוצאי דופן, דובר צה"ל "סוגר חשבונות" עם מי שמפר באופן פוגע ובוטה את הכללים. לדבריה, באותם מקרים ספורים שאירעו, המסר עבר, והסנקציה (העדר שיתוף פעולה מצד דובר צה"ל) הוכחה כיעילה.
הכתבים הצבאיים מסכימים כי ההסכם הג’נטלמני נשחק עד דק וכי המגמה הזו נמשכת. יואב לימור: "מדובר בתהליך בלתי הפיך וצה"ל מצדו חייב להסתגל למצב ולשכלל מאוד את נוהלי ההודעה למשפחות החיילים". רוני דניאל: "גם בצה"ל מבינים היום שבאירועים דרמטיים אי–אפשר לשמור סודות. העניין הזה עם ההבנות יילך וישחק הלאה, עד שנדווח בדיוק כמו באירועים עם אזרחים".
דוברת צה"ל אינה מזהה תהליך של שחיקה ומאמינה שהעיתונאים יבינו כי האחריות והרצינות משתלמות לאורך זמן. היא מאמינה גם שהציבור מעדיף תקשורת אחראית ושופט אותה גם על רקע זה. זה נכון, אבל אותו ציבור שמבקר את "חוסר האחריות" של התקשורת נצמד באותה העת למסך, דורש מידע ומהר. לפיכך מחירה של צנזורה עצמית הוא איבוד הרלבנטיות ואפילו הטעיית הצופים והמאזינים.
הפעלת צנזורה עצמית בדיווחים ישירים על תקריות בזירות צבאיות אינה קיימת בשידורים מפיגועים באתרים אזרחיים, גם אם הנפגעים הם חיילים. כשמתפוצץ אוטובוס במרכז ירושלים או בטרמפיאדה בצריפין אין כל צנזורה, והכתבים נדרשים למסור במהירות את כל הפרטים - איזה קו אוטובוס, מי היה במקום (תלמידים, מאיזה בית–ספר וכו’). גם כשאזרחים ישראלים נרצחים בפיגועים בשטחים, כל המידע - למעט שמות - נמסר לשידור מיד. והרי לכל אלה משפחות חרדות. יתר על כן, כשחיילים נפגעים לא רק במחסומים ובנגמ"שים אלא גם בדיסקוטקים, בבתי–קפה ובתחנות הסעה, מיטשטש ההבדל בינם לבין הקורבנות האזרחיים, ובמציאות כזאת הצנזורה החלה על דיווחים מתקריות צבאיות לא תוכל להחזיק מעמד לאורך ימים.
גיא קוטב הוא כתב שטחים בקול–ישראל
גיליון 51, יולי 2004