בין אדם לקרנף

קרנף ממוצע, בדיוק כמו אדם, ישן כשמונה שעות ביממה. בשאר הזמן הוא אוכל, שותה, משוטט בחוסר מעש ומבלה עם בני מינו. דרישותיו מהעולם מצומצמות, והוא ידוע כברייה עצלה למדי. הטרנספורמציה מאדם לקרנף אולי נדמית דרמטית. בפועל, היא מחייבת שינויים מינוריים מאוד באורח החיים.

בין משקיף לשותף

גורמים רבים בימין משוכנעים שהמהפך כבר הושלם; שעיתונאי ישראל שמנו וצימחו קרניים, מתפלשים להנאתם במימי ההתנתקות ומסתירים תחת גופם בוצה עכורה של שחיתות וסיאוב מבית היוצר של משפחת שרון לדורותיה. גם אנשי תקשורת לא מעטים, לא כולם אנשי ימין דווקא, סבורים כך. "התמיכה בתוכנית ההתנתקות העבירה את התקשורת הישראלית על עקרונותיה", ניסח קלמן ליבסקינד את טענות התביעה ("מעריב", 6.3.2005). "מאז החליט שרון ללכת בכל הכוח על תוכנית ההתנתקות, תפסה העיתונות כיסא ליד שולחן הממשלה, כשותפה מלאה לתהליך. אין שאלות, אין תמיהות, אין ביקורת. שרון לא נדרש על–ידינו ברצינות להסביר דבר".

איור: בתיה קולטון

בין תוכן לצורה

עם העובדות קשה להתווכח, אבל קל מאוד להציגן באופן מניפולטיבי כך שישרתו טענות הפוכות לגמרי. אחת הבעיות הגדולות עם טענות מהסוג שמעלה ליבסקינד, ושאותן משמיעים כל החודשים האחרונים אנשי הימין, היא שהן מנוסחות בדרך–כלל באופן מכליל ומוחלט. זהו ניסוח שקל מאוד להפריך אותו וקל מאוד גם להציגו כתיאוריית קונספירציה הזויה. התקשורת הישראלית - ואפילו בהנחה שהיה גוף לכיד ואחיד כזה - לא התכנסה בחדרי חדרים וסיכמה על תוכנית פעולה משותפת לסיכול ההתנגדות להתנתקות ולהתעלמות מהשחיתות. גם כיום לא קשה למצוא ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות ביקורות קשות על התנהלות משפחת שרון. הימצאותן של ביקורות אלה מקשה לכאורה לבסס טענה כללית. אולם בחינה מדוקדקת יותר, שלצדה פרשנות זהירה יותר, מלמדת כי בגרסה מצומצמת יותר של הטענות יש לא מעט אמת. הנפח, העוצמה, הרטוריקה המתלהמת ובמיוחד אורך החיים התקשורתי שאפיינו את סיקורן של פרשות שחיתות קודמות, כגון פרשת בר–און-חברון או אפילו פרשת האי היווני בתחילת דרכה, נעדרים לחלוטין מן הסיקור העכשווי. "זה לא שאין כתבות על השחיתות", אומר קובי אריאלי (ערוץ 10 ו"מעריב"). "אתה רואה בעיתון כתבות, אבל הטון סלחני והריתמוס מאוד אמפתי ותהליך הגוויעה הרבה יותר מואץ. אם לפני כמה שנים פרשת שחיתות של הימין היתה מחזיקה בכותרות ארבעה–חמישה ימים, היום זה יום, יום וחצי. ברור שהסיבה לכך היא אידיאולוגית. התקבלה מעין החלטה שבשתיקה שהנושא המדיני הוא היום בראש סדר העדיפויות, ולכן כולם שותקים".

"זו שאלה של אווירה כללית", מוסיף שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של "זמן מעריב". "בשיחות בין עיתונאים אתה מרגיש שכולם נושכים שפתיים ומוכנים לעצום עין רק כדי לראות את ישראל יוצאת מעזה. זו אווירה כללית שהופכת לאמת מוסכמת, וזו מיתרגמת להתנהלות מערכתית שבאה לידי ביטוי בכל חלקי העיתון. גם היום מסקרים את השחיתות, אבל השאלה היא איך מסקרים. מה הפרופורציות? איך מתבצע המעקב? מה האינטנסיביות של הכותרות? איך נראית ההתייחסות במאמרים הפובליציסטיים? אלה הדברים שצורמים, כי מתקבל הרושם שההתנתקות הזו מכשירה את כל השרצים".

בין כתבים לעורכים

מעטים הם העיתונאים המודים בגלוי כי בבסיס אופן סיקורם את תוכנית ההתנתקות עומדת הטיה אידיאולוגית. מצד שני, מעטים הם גם העיתונאים שאינם מזהים הטיה כזאת אצל עיתונאים רבים אחרים, פרט, כמובן, להם עצמם. "אי–אפשר להגיד שאני או מישהו מהכתבים המשפטיים האחרים לא עושה את העבודה כמו שצריך", אומר אחד הכתבים. "כל הפרטים הרלבנטיים על השחיתויות מתפרסמים. אם לא נותנים לזה את המשקל הראוי, זו כבר לא אחריות שלנו". כתב אחר טוען כי ההתייחסות המינורית היא תולדה של מדיניות העריכה, המנסה לזהות את הלכי הרוח בציבור. "אנחנו לא כאלה גדולים כמו שעושים אותנו", הוא מסביר. "אילו הציבור היה מתעניין בשחיתות, זה היה הנושא המרכזי, אבל לאנשים יש תפיסה שכולם מושחתים ושכרגע קורים דברים יותר מעניינים, אם כי גם את זה צריך לקחת בעירבון מוגבל - גם ההתנתקות מעניינת בסופו של דבר חלק מועט מהציבור, מעבר לפרטים הבסיסיים. העורכים מזהים את המצב הזה, ולכן הם נותנים לסיפורי השחיתות את המקום שמגיע להם. לא מתעלמים מהם, אבל גם לא מתחילים להתלהם ולקרוא להפלת הממשלה כל שני וחמישי. מה גם שצריך לזכור שלפחות בפרשה האחרונה אין בסופו של דבר שום דבר פלילי שמערב את שרון עצמו".

בין עיתונאי לאזרח

החלוקה בין עיתונאים, המדברים בגלוי בזכותה של השפעת דעתם האישית בעד ההתנתקות על תפקודם המקצועי, לבין אלה השוללים השפעה כזאת מכל וכל, מעניינת בעיקר בשל התפיסות האידיאולוגיות המקצועיות השונות המזינות אותה. מצד אחד ניצבים אלה התופסים את העבודה העיתונאית ככפופה למחויבויותיהם האזרחיות, לתפיסותיהם הערכיות ולטובת המדינה (כפי שהם תופסים אותה, כמובן). "צריך לומר את האמת, רוב העיתונאים הם אזרחים לפני שהם עיתונאים", אומר פרשן פוליטי בכיר. "בוודאי שזה נכון במקרה הנוכחי, שבו באמת יש הרגשה שהגיע כבר הזמן לצאת מהמקום הארור הזה". כתב פוליטי אחר מוסיף: "רוב העיתונאים באמת תומכים בהתנתקות, ומאחר שברור שרק שרון יכול להוביל את המהלך הזה, הם מוכנים לבלוע כמעט הכל כדי שזה יקרה. קל מאוד גם למצוא לזה צידוקים, כי אין מה לעשות, בחיים צריכים להיות סדרי עדיפויות".

מן הצד האחר ניצבים אלה התופסים, לפחות במוצהר, את העבודה העיתונאית כפרופסיה בעלת כללים מקצועיים ברורים שלא ניתן להכפיפם לשום אידיאולוגיה חיצונית. עיתונאי, על–פי תפיסה זו, זהה לחלוטין לשרברב: יש לו כללי עבודה מוחלטים ומחויבות אך ורק ליושרה המקצועית שלו. "לגיטימי לחלוטין שיש בתקשורת אנשים שתומכים בהתנתקות", מסביר קלמן ליבסקינד. "כל עוד הם מפרסמים את זה במדור דעות - אין עם זה בעיה. אבל ברגע שעיתונאי מתחיל לעשות שיקולים של פוליטיקאי ולהחליט מה לפרסם לפי הדעות שלו זה סוף המקצוע. לפוליטיקאי מותר להגיד שמאחר שההתנתקות יותר חשובה, אז פחות חשוב אם שרון מושחת. אבל שעיתונאי יעשה את השיקולים האלה?". שלום ירושלמי מוסיף: "אתה לא יכול בגלל תמיכה פוליטית לשנות את כל העבודה שלך. אם שר מאוד פופולרי ישדוד בנק, אז תעלים את המידע הזה כי אתה תומך בו? ההתנתקות הפכה לחזות הכל, ותמורתה אנחנו מוחקים את הזהות שלנו. התקשורת הישראלית מוותרת על חלקים ניכרים מפרקי הייעוד שלה לטובת המהלך". ודן מרגלית מסכם: "גם אני תומך בהתנתקות וגם אני מסכים שהיא יותר חשובה מהכל, אבל צריך לזכור שהיא לא חשובה לבד".

מה שמעניין במיוחד בחלוקה הזאת הוא היפוך התפקידים שחל בין העיתונאים בהשוואה להתנהלותם הרגילה. הכפפתה המוצהרת של העבודה העיתונאית לשיקולים "פטריוטיים" היתה מזוהה עד היום עם אנשי תקשורת מן הימין. הטענה כי אסור לתת לאידיאולוגיה להשפיע על העבודה היתה מזוהה עם עיתונאי השמאל. המציאות כיום הפוכה, ובשני הצדדים ממהרים להצביע על צביעותו של הצד הנגדי. אין מניעה, אגב, להניח ששניהם צודקים: הדבקות הפתאומית של לפחות חלק מהעיתונאים הימנים במודל האובייקטיבי הטהור מעוררת בעיקר גיחוך. ההתפתלויות של לפחות חלק מעיתונאי השמאל מגושמות לא פחות. "אני באמת מקווה שאלה שמעלים עכשיו את סוגיית השחיתות של שרון עושים את זה כי הם מודאגים מהשחיתות ולא כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלהם", מעיר בציניות דן מרגלית. "הכי מעצבנים הם אותם עיתונאים לוחמי צדק קבועים, שפתאום יש אצלם סלחנות מוחלטת לעבירות של משפחת שרון", אומר קובי אריאלי. "זה מעמיד את השמאל בישראל באור פתטי". משה גורלי ניסח את הדברים ב"מעריב" (8.3.2005) באופן הקולע ביותר: "האבסורד מועצם בעצם חילוף התפקידים: שוללי ההתנתקות - חלקם רומסי שלטון החוק ברגל גסה - הופכים לפתע לטהרני שלטון החוק, ולעומתם, מחייבי ההתנתקות - חלקם נוטרים קנאים לשלטון החוק - הופכים סלחנים להפרתו בעיניהם".

בין התרעה להתססה

לצד ההסברים האידיאולוגיים, חלק מהעיתונאים מציעים גם אפשרויות אחרות שיש לתת עליהן את הדעת. סימה קדמון, לדוגמה, מאמינה שלא צריך להעניק לעיתונאים קרדיט רב מדי. "לא הכל הוא תוצאה של אידיאולוגיה. חלק מזה פשוט נובע מהמוגבלות והחד–ממדיות שלנו העיתונאים, שלא יכולים להתעסק עם יותר מדי נושאים בו–זמנית. יש תחושה שקורה משהו בתהליך המדיני, ולכן זה עומד על ראש סדר–היום ונוטים להעלים עין מדברים אחרים. ברגע שתיגמר כל ההתנתקות, יחזרו לעסוק בדברים האחרים". כתב אחר מספר כי כשהעלה בפני עורכיו את הסיקור החלבי מדי, לטעמו, של פרשות השחיתות, נענה בידי אחד העורכים כי בלתי אפשרי להילחם ביותר מחזית אחת בו–בזמן.

קובי אריאלי סבור כי בלי משים, התקשורת בכלל מסייעת למתנגדי ההתנתקות. "הסיקור של תנועת המחאה הוא מופרז לחלוטין, והסיקור הזה הוא שמפיח בה רוח חיים. יכול להיות שהסיבה לכך היא שהעיתונאים רוצים להראות שהמתנחלים מסוכנים, אבל בסופו של דבר המטרה היחידה של המתנגדים היא שההתנתקות לא תרד מהכותרות, ואת זה הם מצליחים לעשות יופי, בזכות התקשורת. לכן אם מישהו מייחס לתקשורת קונספירציה נגד הימין זה פשוט שטויות".

בין הזדהות לתחרות

כשנחשפה בזמנו פרשת אבישי רביב, צוטט אמנון אברמוביץ' כאומר שאילו ידע כי הימין יעשה בסיפור שימוש, לא היה מפרסם אותו. כל העיתונאים שהתראיינו לכתבה זו מדגישים כי לא ידוע להם על אף מקרה מוחשי שבו עיתונאי נמנע מלפרסם מידע כלשהו בשל רצונו לא לפגוע בתוכנית ההתנתקות. במסדרונות מערכות החדשות מעדיפים לדבר על אווירה כללית שאינה אוהדת טונים גבוהים מדי בשעה זו, אולם הרוב מאמין כי כל מידע חדשותי שיגיע יפורסם, ולו בשל שיקולי תחרות ויוקרה. "אני לא מאמין שיש מישהו שלא יפרסם פרשת שחיתות בגלל ההתנתקות", אומר כתב פוליטי באחד העיתונים היומיים. "מישהו אחר הרי יפרסם את זה אחר–כך, וברגע שיתגלה שזה לא פורסם, זו תהיה פשוט התאבדות מקצועית". כתב פוליטי אחר בטוח פחות: "אין לי תשובה לשאלה אם כל עיתונאי שיקבל מידע משמעותי אכן יפרסם אותו, ואני גם לא יודע אם אנחנו מפרסמים היום את כל מה שאנחנו יודעים".

בין עיתונאי לפוליטיקאי

אחד הפרשנים הפוליטיים מציע לחשוב על התנהלות התקשורת בימים אלה כחזרה לימים עברו, שבהם כמעט כל עיתונאי החזיק בכיסו, לצד תעודת העיתונאי, גם כרטיס חבר של אחת המפלגות. "הדילמה של העיתונאי הממוצע היום היא אותה דילמה של חיים רמון או יוסי ביילין", הוא אומר, "וגם ההחלטה שלו בסופו של דבר דומה: לסתום את האף עד שתעבור ההתנתקות, ואז לחזור לנשום". נותר רק לתהות אם עד סיומו של התהליך, יגלה אותו עיתונאי מן השורה שלצד החוטם הסתום צמחו גם קרן אחת או שתיים.

גיליון 56, מאי 2005