סקר של תנועת "שלום עכשיו" שערכה חברת Market Watch בינואר 2005 - ולמרות ש"שלום עכשיו" מבהירה שהוא בוצע באופן אובייקטיבי וללא התערבות מצדה, יש לקחת אותו בעירבון מוגבל - קובע כי לצד 68% מהמתנחלים ביהודה ושומרון המתנגדים לתוכנית ההתנתקות, יש 28% התומכים בה. על השאלה כיצד צריך להגיב על התוכנית השיבו 14% מהנשאלים כי יש להיאבק בתוכנית ההתנתקות בכל האמצעים - כולל באמצעים לא חוקיים, 67% ענו כי יש להיאבק באמצעים חוקיים בלבד, ו–14% השיבו כי יש לציית לה (הסקר נערך בקרב מדגם של 1,006 מרואיינים, בני 18 ומעלה, ב–57 יישובים ביהודה ושומרון). עקבותיהם של 28% מהמתנחלים, התומכים בתוכנית ההתנתקות, כמעט לא נמצאו בתקשורת הישראלית. כמו בציורים של ג'קי במוסף "7 ימים" - הם בוודאי היו חבויים באיזשהו מקום, רק צריך היה להתאמץ כדי למצוא אותם.

אפילו בעיתונים המזוהים עם הימין ובעלונים המופצים בהתנחלויות ניתן להבחין – אף אם לעתים נדירות - שבציבור המתנחלים יש גם קולות אחרים, שהשלימו עם הפינוי, גם אם עדיין מתנגדים לו בתוקף. בעיתון הרשמי של יישובי חבל עזה, "בגוש אחד", יש - כשמו כן הוא - גם רק דעה אחת, שאותה ביטא אבנר שמעוני, ראש המועצה האזורית חוף עזה, בגליון חודש מרץ: "העמידה המרשימה שהופגנה בחבל נוכח מאורעות מלחמת אוסלו היא כאין וכאפס לעומת זו שנידרש לה נוכח מסע הצלב המכוער מצד הממשלה והתקשורת להשחרת פנינו, מסע שהמסר שלו מחלחל לצערנו ומרעיל את זרועות המשפט, הצבא והמשטרה. לשם כך נצטרך לגייס את כל כוחות הנפש שברשותנו... רק ריכוז מאמץ ממוקד תוך הירתמות לפעילות ושמירת היציבות הפנימית של כל אחד ואחת מאיתנו, בד בבד עם תפילה מוגברת, ייצרו אפשרות לניצחון...".

לעומת זאת, בגיליון מס' 5 של "עלי טל", עלון המופץ באינטרנט בקרב תושבי היישוב גני–טל שבגוש–קטיף, נכתב לאחר כינוס תושבים, שבו דנו על עניין הפיצויים, כי "אין ספק שהפתרון הטוב ביותר לכולנו יהיה, כפי שאכן החלטנו, לעבור כיישוב שלם לנקודה חלופית". לאור הדברים האלה מפתיע לגלות כי ביישוב מתגורר גם ערן שטרנברג, הדובר התקיף והדומיננטי של המועצה האזורית חוף עזה (שטרנברג אומר כי זה עלון פנימי, והדברים שנאמרו בכינוס התושבים כמוהם כשיחה בתוך המשפחה, שבה אומרים דברים שלא תמיד אומרים בחוץ).

בשומרון, יותר תושבים ביישובים המיועדים לפינוי (גנים, כדים, חומש ושאנור) מסכימים לדבר על כך בגלוי, אך התקשורת המקומית מטפלת בעניין בעדינות. אהובה שילה, עורכת "מראש ההר", מקומון המועצה האזורית שומרון, כינסה בגליון חודש ינואר שישה תושבים מכדים לצורך "שיחה אינטימית שעסקה בעיקר בתחושות האנשים נוכח איומי העקירה". בכמה מהתשובות ניכרו חריגות מהעמדה הכללית של העיתון. מ', אחד המשתתפים (בכתבה לא הופיעו השמות המלאים), אמר לה: "כשעורך–הדין שעוסק בפינוי הגיע ליישוב, 80% מהתושבים התייצבו אצלו וחתמו ככאלה המוכנים להתפנות. אני, אישית, התקוממתי נגד תופעה זו ושאלתי, 'מה בוער לכם?'. אנחנו מצטיירים כאנשים רודפי בצע". וס' אמר: "אני עדיין חי בחוסר השלמה, ולמרות זאת (באנחה כבדה) - אם הניסוי הזה יצליח אני לא מוכן לקחת על עצמי שום אחריות, זה לא מעניין אותי". בגליון חודש מרץ אמרה ד', תושבת כדים: "אני מרגישה שעשיתי למען כדים כל מה שרק אפשר. אני חושבת שגם אם, חלילה, אצטרך לעזוב את כדים, הרי שבצער רב ובכאב גדול אעשה את זה, אבל עם הראש למעלה".

הסיבה לאי פרסום השמות יכולה להיות מובנת למדי בהתחשב בנסיונם המר של התושבים שחשפו עצמם לתקשורת, אך שילמו על כך בפרנסתם. אבישי נתיב, למשל, בעל פיצרייה ברפיח–ים, מספר כי מאז שהתפרסם כתומך ההתנתקות אף אחד כמעט כבר לא מזמין ממנו פיצה, אפילו לא משולש. גם מאיר רוטנשטיין, בעל חנות למוצרי חשמל מנווה–דקלים, סובל מחרם על חנותו מאז דיבר בזכות תוכנית הפינוי. בהחלט ייתכן כי תושבים אחרים עם דעות דומות חששו מנידוי חברתי, ולא ששו "לצאת מהארון" ולהתראיין בתקשורת על תמיכתם בהתנתקות, או לפחות על נכונותם להתפנות. רוטנשטיין סיפר לפני כמה חודשים באחד הראיונות כי הוא מכיר עוד אנשים שתומכים בהתנתקות, אבל הרוב הגדול פוחד להיחשף. "אנשים בשושו כבר מתחילים לשאול אותי מה חדש, מה קורה, אם אני יודע משהו על הפיצוי. לפעמים אני מרגיש כמו ראש מינהלת ההתנתקות. הרבה רוצים לעזוב, אבל הם פוחדים מחרמות ונידויים. להערכתי, כחמישים אחוז מהתושבים כאן היו רוצים לעזוב".

לכאורה ניתן היה לצפות שמתנחל שמסכים להתפנות מביתו יהפוך למושא סיקור חם בכל תוכנית אקטואליה, אבל בפועל, המתנחלים המעטים יחסית שהתראיינו - רובם יותר מפעם אחת - הצטיירו כ"שמאלנים של המחנה", החורגים מהסטריאוטיפ האופייני של המתנחל הממוצע ומיצו את עצמם במהרה. התקשורת שוב נמשכה לקצה, אך לקצה השני: אלה הדורשים לצאת ומיד. התומכים המעטים של תנועת "שובי" בגוש ישבו בדיוק על המשבצת הזאת. נשות התנועה, שקראו לצאת לאלתר מרצועת עזה, הגיעו לרפיח–ים שבגוש–קטיף ונפגשו עם התושבים שהוזכרו קודם, ועם כמה אחרים. המפגש הסתיים בעימות: חברות התנועה וקומץ תומכיהן מגוש–קטיף מול עשרות תושבים זועמים. באתר האינטרנט שלהן לא הסתירו פעילות התנועה המתוקשרת את גאוותן: "הופענו אינספור פעמים באמצעי התקשורת השונים - ארציים, מקומיים ועולמיים. ההופעה בתקשורת היא אמצעי להסב את תשומת הלב הציבורית למסר הבלתי מתפשר שלנו - לצאת מעזה ומיד!".

איור: אפרת בלוססקי

קשה למצוא עיתונאים שיחלקו על כך: הרבה יותר מעניין לכתוב על תרחישי אימה ולשמוע מתנחלים מיליטנטים מאשר להאזין לדבריו של מתנחל שכבר יושב על המזוודות.

סוזי סבטליט, 21 שנים בגנים, אומרת שכמעט כל מי שהיא מכירה מוכן להתפנות, אך לא עושה זאת משום שהפיצויים שהמדינה מציעה אינם הוגנים ("חשוב לי להסביר לציבור את האמת. אנשים חושבים שאנחנו יוצאים מפה מיליונרים"). זמן רב היא מחכה לדבר עם עיתונאים ולשטוח את מצוקתה ומצוקת שכניה, אך הכתבים אינם מגיעים. "אנחנו לא עושים רעש, לא חוסמים כבישים, לא מבעירים צמיגים, לא מתנהגים באלימות. כנראה שמי שלא פוגע בחוק - לא נחשב. אין לנו מספיק כוח. ואני מנסה: אני מתקשרת לעיתונים מקומיים, לעיתונים גדולים. אני מתחננת, פשוט כך! והם לא רוצים לבוא. באו רק כשהיה פיגוע, רק כשהיה דם על הכביש. מתברר שככה התקשורת מתנהלת. מי שעושה רעש, ומי שנותן מכות - באים אליו. ואנחנו לא עשינו כלום".

מזל עמק, מזכירת היישוב כדים: "אני לא אסכים להתפנות נפשית, אבל פיזית אני לא אתנגד, ולתקשורת יש בעיה עם המורכבות הזאת. לתקשורת יש שבלונה להתנהגות: או שאתה קיצוני לכיוון אחד - שורף צמיגים, או שאתה קיצוני לכיוון השני - מוכן לקום וללכת עם חצוצרות. אין אמצע. נקודת התורפה שלנו היא האזרחות הטובה שלנו. פנינו המון לכלי התקשורת, וביקשנו שיבואו ויסקרו את הקשיים שלנו, אבל אין התייחסות. אם זה לא צהוב ולא אדום - זה לא עובר, אמר לי אחד העיתונאים. כנראה שהדעות שלנו מורכבות מדי בשביל התקשורת, והיא לא יכולה להתמודד עם דברים שאינם קצרים או קליטים. עשו עלינו מעט כתבות, ובהן הוציאו דברים מהקשרם כדי שזה יתאים לשבלונה של התקשורת: שחור או לבן. היו תקופות שרמת הציפיות שלי היתה גבוהה: הייתי בטוחה שתפקידה של התקשורת הוא לשדר את האמת. היום אני מבינה שהיא רוצה למכור משהו זול להמונים, בלי קשר לאיכות או לאמת".

זו אכן השאלה: האם צרכן התקשורת קיבל את כל המרכיבים הדרושים להכרת אלה העומדים מאחורי המונח "ציבור המתנחלים"? האם התקשורת המרכזית העבירה את המורכבות המשתקפת לעתים בעיתונות הימין, בשיחות הפנימיות, בעלוני היישובים?

אורי יבלונקה מ"מעריב", המסקר את יהודה ושומרון: "כנראה שהתושבים שצוטטו לא מנויים על עיתונים ולא חשופים בכלל למה שקורה בכלי התקשורת. כוונותיהם לעזוב את בתיהם סוקרו ובהרחבה, ואין בגנים וכדים תושב אחד שלא מכיר עיתונאים. בעניין ההתנתקות - אולי אפשר להתווכח על היקף הסיקור, אך אי–אפשר לחלוק על כך שכל הדעות קיבלו את ביטויין: אנשים טובים, רעים, מוכנים להתפנות, מתנגדים לפינוי - כולם סוקרו. התקשורת נמשכת לקצוות, כי זה תפקידה: להביא את החריג, את הבלתי שגרתי. מזל עמק שומרת חוק, ולכן היא בסדר. תפקידי הוא להצביע על האנשים שאינם בסדר".

ינון מגל, ערוץ 10: "המשפחות שרצו לעזוב סוקרו, אך אין ספק שכולם נערכים פה לקרב. יש מלחמה ויותר מעניין לסקר אותה. התקשורת אוהבת קונפליקטים כי זה מה שמייצר לה את הכותרות, זה יותר מעניין. התקשורת הכללית היא יותר צהובה, פחות נכנסת להתלבטויות. אין לנו זמן להיכנס לקונפליקטים עמוקים מדי".

רק לאחר שהסתיימו ההצבעות בכנסת וההתנתקות הפכה לעובדה מוגמרת - לפחות בכל הנוגע למאבק הפרלמנטרי - רק אז התברר בבהירות רבה יותר כי לא כל המתנחלים שגזירת הפינוי מרחפת מעל ראשם יילחמו נגדה בדם ואש ותמרות עשן. בראשית אפריל נפגש ראש הממשלה אריאל שרון עם משלחת של תושבים מגוש–קטיף, שהשלימו עם הפינוי, וביקשו לדון איתו בדרכים להקל על חבלי המעבר. באותו יום גם פורסם כי עשרות משפחות מיישובי רצועת עזה כבר חתמו על הסכמה לעבור למקום מגורים חלופי, וכי מינהלת ההתנתקות מעריכה כי עוד אלף משפחות, המיועדות לפינוי מגוש–קטיף ומצפון השומרון, יבקשו לעבור למקומות יישוב חלופיים במסגרות קהילתיות מגובשות.

כעבור שבוע פורסם, כי לאחר ישיבה סוערת החליטה מועצת חוף עזה, שחבריה מייצגים את כל היישובים ברצועה, לפעול להעברת מתיישבי גוש–קטיף לניצנים. ב"ידיעות אחרונות" צוטטו חברי מועצה עלומים: "המיליטנטים אינם מייצגים אלא את עצמם. אנחנו לא נוער הגבעות"; "אני מקווה שהחברים התפכחו... ראש המועצה, כאיש ציבור, צריך לעשות את מה שהציבור רוצה והיום הציבור של גוש–קטיף רוצה לניצנים". התהליך הדרמטי, שבו קיבלו עשרות משפחות - אם לא מאות - החלטה להסכים לפינוי, לא נולד בן לילה, והוא אכן לא קיבל מספיק ביטוי בתקשורת.

ניר חסון מסקר את גוש–קטיף ב"הארץ": "בתחילת דרכה של תוכנית ההתנתקות, כל העיתונאים רצו למצוא את הסדק בחומה, את המשפחות הראשונות שירצו להתפנות. ואכן היו פרסומים על כמה אנשים וקבוצות, ועל מאמצי השכנוע של תנועת 'שובי', אך עם הזמן התקשורת התעייפה. היא פנתה לגורמים הקיצוניים, שאותם היא מאוד אוהבת, אבל לא השמיעה את 'הקול האמצעי'. היתה בהחלט בעיה בייצוג הרוב הדומם של תושבי גוש–קטיף, בייצוג של האנשים שמצד אחד הולכים להפגנות, אבל מצד שני גם חושבים על היום שאחרי. אמנם הרבה אנשים פחדו לדבר, אבל היתה כאן גם עצלנות של התקשורת. לרוב הדומם אין גימיקים, אין יח"צנים ואין דוברים. בדיעבד היה אפשר לעשות יותר, לנסות ולעלות מעל שטף האירועים, ולמצוא את האנשים שקולם לא נשמע".

רן בנימיני הוא הכתב לענייני משטרה של קול–ישראל

גיליון 56, מאי 2005