התקפת טילים בעלי ראשי נפץ כימיים וביולוגיים, בריחת תושבים לחו”ל, רעידת אדמה במזרח התיכון, מגיפת אבעבועות שחורות, הפסדים של מיליארדי שקלים לשוק הישראלי - אלה רק חלק קטן מהקטסטרופות שניבאו הכותרות בעיתונים “ידיעות אחרונות” ו”מעריב” בחודשים שקדמו לפתיחת המתקפה האמריקאית על עיראק. לחוויית הקריאה בגליונות העיתונים מארבעת החודשים האחרונים אפשר בקלות להעניק את אחת מאותן כותרות קצרות וקולעות האהובות כל-כך על העורכים ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב”, כמו למשל “מסע הפחדה”, או לחלופין “מופע אימים”. לדידם של הקוראים הנאמנים, ששרדו וזכו לראות את פרוץ המלחמה ואת תוצאותיה, החשש מישיבה בחדר האטום תוך האזנה לקולות הנפץ מבחוץ נדמה בוודאי למשחק ילדים לעומת החשיפה היומיומית לעיתון. העורכים, מצד שני, בוודאי תוהים כיצד ימלאו את עמודי העיתון ללא האיום בשימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, פינוי תושבים מאזור גוש דן, תקלות במסכות האב”כ ופספוסים של טילי הפטריוט וה”חץ”.

מי שמסתובב כבר זמן מה בתחושה העמומה, ש”התקשורת הגזימה” בעיסוקה האובססיבי במתקפה הצפויה על עיראק, לא טועה, לפחות בכל הנוגע לעיתונות הכתובה. נכון שתפקידה של העיתונות הוא להתריע ולהזהיר את הציבור מפני מחדלים וסכנות, ונכון שאיש לא יכול היה לדעת שהמלחמה תסתיים בלי שנעשה שימוש במסכות המגן ובחדרים האטומים, אך לא רק חכמים שלאחר מעשה הרגישו שמגמת ההיסטריה בתקשורת עוברת כל גבול. המספרים מדברים בעד עצמם: מתחילת חודש דצמבר ועד תום האולטימטום האמריקאי ב-17 במרץ כמעט שלא חלף יום ללא ידיעה כלשהי בעמודי החדשות של שני העיתונים בדבר הסכנות שהמלחמה המתקרבת צופנת לישראל. 46 משערי “ידיעות אחרונות” ו-30 משערי “מעריב” - כולל כותרות ראשיות והפניות שער בולטות - הוקדשו לצחצוחי החרבות, וגם המוספים גויסו למערכה: בתקופה הנידונה כיכב האיום העיראקי על גבי 14 שערים של המוסף היומי של “ידיעות אחרונות”, “24 שעות”, ו- 6 שערים של המוסף השבועי, “המוסף לשבת”. ב”מעריב” הוקדשו לנושא 8 משערי המוסף היומי, “מעריב היום”, ו-5 משערי המוסף השבועי. כתבות שער נוספות פורסמו גם במוספי הכלכלה, העסקים, הנדל”ן והמחשבים.

העיסוק בעיראק נדחק לעמודים האחוריים רק כאשר אירועים דרמטיים - כגון פיגועי הטרור, התרסקותה של מעבורת החלל “קולומביה”, רציחתה של הילדה הודיה קדם, גילויי השחיתות במערכת הבחירות, הרכבת הקואליציה והתוכנית הכלכלית - מיקדו את תשומת הלב הציבורית.

איור: אפרת בלוססקי

המספרים אמנם מדברים בעד עצמם, אך הם רק חלק מהתמונה. הטון המאיים והאפוקליפטי שאיפיין את הדיווחים ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב” נשקף לא במספרים, אלא גם בתוכן. הקריאה בעיתונים מעוררת את הרושם שאין שמץ של מקריות באופן שבו נוסחו הכותרות, הובלטו צירופי מלים מסוימים ונבחרו מושאי הצילום לתמונות. המסקנה המתבקשת היא שמלאכת העריכה המחושבת כוננה ביודעין כדי לעורר חרדה בקוראים. כך, למשל, הובלטו תחזיות שחורות באותיות שמנות, במיוחד אם כללו את הצירופים “נשק כימי” או “בלתי קונבנציונלי” ו”השמדה המונית”, בעוד שהמסרים המרגיעים נדחקו לכותרות המשניות. ב-25 בדצמבר, לדוגמה, הופיעה בכפולה הפותחת של “ידיעות אחרונות” הכותרת “שרון: סדאם הבריח נשק כימי לסוריה”, בעוד שבכותרת המשנה נכתב כי “ראש אמ”ן מרגיע: סבירות נמוכה שעיראק תתקוף את ישראל בנשק לא קונבנציונלי”. ועוד כותרת, הפעם מה-2 בינואר: "’לסדאם יש 30-20 טילים’", ובאותיות הקטנות: “כך מעריך קצין בכיר בצה”ל, המרגיע: ’האיום לישראל קטן מאוד’". ב”מעריב” הכריזה ב-27 בדצמבר הכותרת לטורו השבועי של בן כספית במוסף: “מופז: צריך להגיד לציבור את האמת, קיימת סבירות שייפול כאן טיל ביולוגי או כימי”, בעוד שבגוף הטקסט מצוטט גם המשפט הבא מפיו של מופז: “אפילו אם מדובר בחומר כימי מיושן שיתפוגג תוך שעתיים”.

העיתונים אף הרבו לפרסם שפע של תחזיות מצמררות מפורטות בדבר פינוי תושבים, טיפול בנפגעים וירידה למקלטים, שמקורן בתוכניות היערכות של הרשויות השונות למקרה של מתקפה. כך למשל הופיעו ב-3 בינואר בשער “ידיעות אחרונות”, תחת הלוגו “האם העורף מוכן למלחמה”, הכותרות הבאות: “משרד התשתיות נערך לזיהום מי השתייה” ו”בבתי-החולים מתכוננים גם לקליטת כמות חסרת תקדים של נפגעים”, וב-1 בינואר: “פיקוד העורף הכין תוכנית לפינוי המוני”. ב”מעריב” נכתב ב-3 בפברואר כי “נהגי ’אגד’ אומנו לנהוג עם מסכות מגן”, וב-12 בפברואר בישרה הכותרת כי “בריחת התושבים הגדולה - כך נערכות חברות התעופה”. את הגישה הזו לא ניתן להגדיר אחרת מאשר מניפולציה מקוממת ברגשות הציבור, שכן הקוראים התמימים לא תמיד מודעים לכך שתפקידן של הרשויות הוא להיערך לקראת התסריט הגרוע ביותר, גם אם הסיכויים שיתרחש הם נמוכים מאוד, ומפלס החרדה שלהם עולה בהתאם.

בנוסף, תחת האצטלה של שירות לציבור, נהג “ידיעות אחרונות” להגיש אחת לכמה ימים מדריך להכנת החדר האטום או המקלט ולהצטיידות לקראת ימי החירום (שמונה פעמים בארבעה חודשים!), וכן מדריך לשימוש בערכות המגן, מפה של אזורי האזעקה ורשימת התחנות לחלוקת ערכות מגן, הוראות להורים כיצד להרגיע את הילדים, עצות לקשישים כיצד להתמודד עם מצב החירום, שאלות ותשובות בנוגע לחיסון נגד אבעבועות שחורות, ואפילו מדריך לפיצוי מיידי ממס-הכנסה במקרה של נפילת טיל. אין עוררין על כך שמדובר במידע חשוב, אך אופן הצגתו - עם הלוגו “מסמך” ובליווי תמונות של טילים נופלים וקשישים וילדים חבושי מסכות אב”כ - מעורר את החשד שלא רק טובת הציבור עמדה לנגד אנשי “ידיעות אחרונות”, אלא גם הפיתוי לנצל עד תום כל הזדמנות לשוב ולאזכר את צירופי המלים הטעונים “חדר אטום”, “התקפת טילים” ו”נשק כימי וביולוגי”, כדי לחלץ תגובה רגשית עזה מהקוראים. “מעריב” התקשה לעמוד בקצב ההפחדות התזזיתי של “ידיעות אחרונות”, אך קוראיו לא נותרו מקופחים: לצד ההוראות להכנת החדר האטום והמקלט, הודפסה בין דפיו רשימת שאלות ותשובות בנוגע לחיסון נגד אבעבועות שחורות, תחת הכותרת המרנינה “איום המוות השחור”.

ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב” אף גילו עניין מוגבר בהיערכות מוסדות החינוך למלחמה הצפויה. תרגילי ההתגוננות בבתי-הספר וחוברות הדרכה מיוחדות לגננות ולמורים זכו לסיקור נרחב נלהב במיוחד, בליווי כותרות כגון: “ילדים במלחמה”, “ילדים בלחץ”, “אפילו בכיתה א’ יסבירו על מתקפה כימית”, “התקפות טילים יבטלו לימודים”, “מה אומרים לילד המבוהל”, “איך ננשום אם זה מפלסטיק?", ו”קטנטנים מוגנים”. לצד הידיעות הופיעו בכל הזדמנות תמונות של ילדים וגננות חבושים במסכות אב”כ, וצילומים של פעוטות ותינוקות בתוך ערכות ה”שמרטף” וה”ברדס”. לילדים, כידוע, יש יכולת מופלאה להרטיט אפילו את הקשוח שבלבבות - עובדה אשר בוודאי שיחקה תפקיד בשיקולי העריכה של מקבלי ההחלטות בעיתונים. ב”מעריב” אף פרסמו כמה ידיעות על ערכת מגן חדשה שפותחה להגנת חיות המחמד, בליווי תמונות מכמירות לב של כלבים עטופים בניילון.

ההתנהלות של “ידיעות אחרונות” ו”מעריב” בחודשים שקדמו למלחמה הגיעה לשיאים של אבסורד בנסיונם לחזות את התאריך המדויק של פרוץ המלחמה. מישהו בשני העיתונים מוכרח בדחיפות לחזור ולשנן את מוסר ההשכל של הסיפור העממי בדבר הנער שנהג לפרקים לזעוק “זאב” ולזרוע בהלה בקרב בני כפרו. שוב ושוב היו העיתונים מבשרים על תאריך יעד כלשהו למתקפה, לרוב כציטוט מפי גורם בכיר עלום שם בוושינגטון או בישראל, מגבירים את קצב הידיעות ואת הטון הממלכתי שלהן לקראת התאריך, ואז נותנים למועד לחלוף בקול ענות חלושה, וחוזר חלילה. ב-15 בדצמבר, למשל, נקבע ב”ידיעות אחרונות” כי “בצבא האמריקאי מעריכים: המתקפה בעיראק - באמצע ינואר”. ארבעה ימים לאחר מכן נאמר שוב כי “בארה”ב מעריכים כי המתקפה תחל במחצית השנייה של ינואר”. “מעריב” מאשר באותו יום: “התקיפה - אולי כבר בינואר”, אך למחרת כבר נסוג: “תאריך היעד החדש למלחמה: פברואר”. ב-23 בדצמבר משתכנעים גם ב”ידיעות אחרונות”: “בכיר בירושלים: המתקפה בתחילת פברואר”. יומיים לאחר מכן מכריזה הכותרת הראשית בשער העיתון: “המתקפה בתחילת פברואר”. ב- 12 בינואר מסכם “מעריב”: “מלחמה בעיראק - לא לפני פברואר”, ויומיים לאחר מכן מודיעים שני העיתונים: “המתקפה עלולה להידחות למועד לא ידוע” (“מעריב”) ו”המלחמה מתרחקת” (“ידיעות אחרונות”). “מעריב” לא מתאפק ומודיע כעבור חמישה ימים: “בישראל מעריכים כי המלחמה תפרוץ תוך שבועות ספורים”. יומיים לאחר מכן מבהירים ב”ידיעות אחרונות”: “תאריך אפשרי: ה-15 בפברואר”, ומפגינים עקביות מפתיעה ב-26 בינואר: “ארה”ב לישראל: מוכנים לתקוף מה-15 בפברואר”, ושוב ב-31 בינואר: “בוש: להתכונן לתקוף החל מה-15 בפברואר”. אך ככל שהמועד מתקרב הופכות ההערכות מעורפלות יותר: ב-2 בפברואר מכריזה הכותרת ב”ידיעות אחרונות” באורח בלתי מחייב: “הכרעה בתוך שבועות”, וב-6 בחודש מתהפך הגלגל: “בוש ובלייר כבר סיכמו על התאריך שבו תפרוץ המלחמה: סמוך ל-15 במרץ”. ב”מעריב” לא מוותרים עדיין, ומודיעים למחרת: “הערכה: ארה”ב תקדים את המתקפה - משבוע הבא”, אך מקבלים את הדין כעבור יומיים ומכריזים בדרמטיות: “3.3.03 - זכרו את התאריך: הערכה: אז תחל המלחמה”. ב-14 בפברואר מודיע “ידיעות אחרונות” על דחייה נוספת: “צה”ל מעריך: המתקפה לא תחל בימים הקרובים, הסיכוי למלחמה רק מעוד שבוע”. כעבור יומיים עדים הקוראים לרגע נדיר של אחדות בין שני העיתונים: “המלחמה: אולי בעוד שבועיים - תאריך היעד הצפוי למתקפה: ה-2 במרץ” קובעים ב”ידיעות אחרונות”, וב”מעריב” באותו יום: “דחייה של שבועיים”. ב”ידיעות אחרונות” עדיין לא מתייאשים ומבשרים ב-23 בפברואר: “המתקפה בעיראק - בתחילת מרץ, כך סבורים במערכת הביטחון”, וב-6 במרץ: “יום חמישי ה-13 הוא המועד המשוער לפתיחת המתקפה האמריקאית בעיראק על-פי מקורות בפנטגון”. ב-9 במרץ מודיעים שני העיתונים על תאריך היעד החדש: ה-17 במרץ. למרבה המזל, בוש דבק הפעם במועד האולטימטום וגאל את כולנו מבורסת ההימורים האינסופית של שני העיתונים וממפלס החרדות שהיא העלתה.

מדוע מפציצים העיתונים את קהל הקוראים במבול של תסריטי אימה, חזיונות של אחרית הימים וניחושים תלושים? מומחים לתקשורת סבורים כי השיקול העומד מאחורי הטון החוזה שחורות והמאיים הוא כלכלי גרידא. היכולת לסחוט תגובה רגשית מרבית מהקורא, בין אם מדובר בזעזוע, בפחד או בהתלהמות פטריוטית, מיתרגמת מיד לעלייה ברייטינג ומגבירה את קצב המכירות. הצלחתם העיקרית של העורכים ב”ידיעות אחרונות” וב”מעריב” טמונה, לשיטתם, ביכולתם ללכוד את תשומת לבו של הקורא באמצעות טלטלה אמוציונלית עזה, בין אם מדובר בניצחון של נבחרת ישראל בכדורגל ובין אם באיום במלחמה גרעינית. אז מה אם זהו בדיוק המוטו של העיתונות הצהובה? אז מה אם התוצאה עשויה להיות הרסנית?מי שיש לו עצבים חלשים, שלא יקרא עיתונים.

דווקא משום כך יש מידה לא מבוטלת של אירוניה בעובדה שתוצאות הסקרים שפרסם “ידיעות אחרונות” בתקופה הנדונה הצביעו על אדישות כמעט מוחלטת של הציבור הישראלי כלפי המלחמה המתקרבת. ב-27 בדצמבר קבע הסקר שערך העיתון, בשיתוף עם מכון “דחף” של מינה צמח, כי “המלחמה לא מפחידה”: בניגוד לתחזיות, איש מהנשאלים לא הזמין צימר בחדר מרוחק, רק אחוז אחד הזמין כרטיסי טיסה, 14% בלבד סברו שעיראק תתקוף בנשק לא קונבנציונלי, ולא יותר מ-13% טרחו להכין חדר אטום. ב-7 בפברואר הצהירו 93% מהנשאלים שאין בכוונתם לעזוב את הבית בעת מתקפה, 41% לא הכינו חדר אטום, ורק 12% סברו שיש סיכוי גבוה לנפילת טילים באזור מגוריהם. שבוע לאחר מכן גילה סקר נוסף כי “המשבר הכלכלי מפחיד הרבה יותר”: 32% מהנשאלים לא חוששים ממלחמה, אך שני שלישים סבורים שהמשק הישראלי צועד לקראת קריסה. אף על פי כן, לא עיתון כ”ידיעות אחרונות” יניח לנתונים לבלבל אותו. למחרת פרסום הסקר הראשון כבר בישרה הכותרת: “מפלס החרדה עולה”.

תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב

גיליון 44, מאי 2003