"ראשית כל, כקורא שתמיד קרא 'העיר' היה לי עצוב. עצוב לראות את 'העיר' הולך ונעלם. לראות ולשמוע את הסוף שלו. לא כך ציפיתי שהוא ייגמר. והנה ברגע שקוברים אותו, הכל עובר בקול ענות חלושה. זו תבוסתנות. לך תילחם, תעשה משהו. ואתה עומד בצד בשקט, מחייך חיוך סרקסטי. מקבל את העולם הזה.
"תמיד יש בנו הדבר הילדותי התמים שאתה מאמין שאתה יכול להזיז דברים. וזהו הבסיס לכל מי שמגיע לעולם התקשורת. ופתאום אתה רואה שאתה אינך יכול להזיז ביצה בבית שלך. אתה לא יכול לעשות כלום. מנחיתים לך. אתה נזכר: כן, זה עסק פרטי. כמו קבוצת הכדורגל שלך. הכל זה עסקים פרטיים וצריך לקבל את זה בסוף. אתה מפנים את הכוח של מי שמביא את הכסף.
"אחרי ששוקן סיים לדבר הוא בדק אם מישהו רוצה לשאול משהו. נשאלו שאלות אינפורמטיביות וזהו. זה הבעל–בית. אין הרבה מה לעשות. זו הפנמה של סירוס עצמי. אין לך מה לשאול. נעלם לך הזיק. והרי באים לכתוב לא בשביל הכסף. ואיך יכול להיות שהוא מפסיד? אנשים הרי עובדים בהתנדבות" (ליאור "עכברי" רדושיצקי, כתב).
ביום רביעי, 6 באפריל, סגר עורך "העיר" איתן מרקוביץ את הגיליון האחרון שלו. בסביבות שלוש אחר–הצהריים רוקנו אנשי המערכת בחגיגיות שני בקבוקי יין. בחדר העורך עוד קוננו כמה כותבים על סוף עידן העיתונות הכתובה תוך שהם מתבוננים בחיוך מריר בשער העיתון שעומד לצאת למחרת לדוכנים.
בשער הופיע הברווז מוכה הגורל של דודו גבע ז"ל, ומתחתיו כותרת: "עדיין אופטימי" על רקע אדמדם. הכותרת "העיר" נמרחה בצבעי שחור–לבן ולא על הרקע האדום המסורתי. עיצוב השער, שהגה סגן העורך אסף גפן, אינו מוביל את הקורא לכל כתבה או ידיעה בעיתון עצמו. זו היתה מעין שירת ברבור אמיצה. המו"ל, עמוס שוקן, אסף כמה ימים קודם לכן את העובדים והסביר שמעתה ואילך יחולק העיתון חינם ומתכונתו תשתנה באופן קיצוני תוך כדי קיצוצים כואבים.
עלעול בגיליון חושף כותרות שאף הן חלק מתכתובת הגרדומים בין בעל המאה לבעלי הדעה: "חתום בנשיקה"; "לשרוף את המועדון"; "האמת? הייאוש אף פעם לא נעשה יותר נוח". העורכים הגדילו לעשות והטביעו את יגונם בכותרת משנה בעמוד 30 באופן הבא: "'העיר' לא לבד: המעבר הצפוי של 'האוזן השלישית' משינקין לרחוב המלך ג'ורג' הוא סופה של תקופה בתל–אביב. מה יהיה? יהיה הרבה צרכנות".
שיא ההומור העצמי ניצב בשאלות הידע הכללי "מגבילית המוחות" של עמית יריב. שתי השאלות הראשונות הן מבחני זיהוי של דמויות. בתמונת השחור–לבן הישנה רואים אדם קצוץ שיער עם משקפיים גדולים המציצים מבעד לעיתון "העיר". תשובה נכונה: עמוס שוקן. התמונה השנייה היא של מיסטר בארנס, הלוא הוא הבוס הנרגן מהסדרה "משפחת סימפסון". שוקן, ליברל נצחי המקפיד על הפרדה בין עבודת המו"ל לעבודת הדסק, בלע את הגלולות. אולי אף העלה עווית חיוך בשל היצירתיות של עובדיו המתוסכלים.
גם שבוע לאחר מכן (14.4.04) המשיכו עורכי "העיר" לבטא את מצב רוחם מעל דפי המקומון. כל ההפניות בשער אומרות סוף: "סוף סופי סופני"; "הגבר האחרון בעיר"; "סופה של תקופה" (ראיון עם חנוך מרמרי, עורך "העיר" הראשון ועורך "הארץ" לשעבר); "לגמור בשיר מזמור". הכותרת של ביקורת האוכל היא "הסעודה האחרונה". גם במדור "מכתבים" הקצו מקום לשני מכתבים הנוגעים לשינויים בעיתון.
"ציפורה היתה אומרת משהו על עיתונאים מפוטרים ונורמות קלוקלות, אבל יש גבול גם להומור העצמי שלה", נאמר אגב קטע רכילותי על פיטוריו של העיתונאי מאיר עוזיאל מ"מעריב". כמו לקרוא תיגר על החשש מחיסול התרבות בעיתון, התמסר לה הגיליון האחרון ביתר שאת: ראיון ענק בן שבעה עמודים עם הזמר ברי סחרוף, ארבעה עמודי מוסיקה, שני עמודי קולנוע, שני עמודים של ביקורת ספרים, עמוד אמנות ועמוד תיאטרון. ואולי גולת הכותרת: סיפור קצר של אתגר קרת שכותרתו "קארמה רעה". המלים האחרונות בעיתון האחרון טרום התמורות שייכות לרכילאית: "השבוע אין בדיחה. השבוע ציפורה עצובה".
"לשוקן יש זכות לשנות, אבל הדרך היא המגעילה ביותר שאני נתקלתי בה. אנשים רומו. ישבנו לילות על העיצוב מחדש של העיתון. לפני שלושה שבועות (במהלך חודש מרץ; עב"א) עוצבו המדורים מחדש, הקרדיטים וכו'. הכל נראה אחרת. עשינו שלושה פיילוטים, יצרנו שינוי, כשבעצם יוסי קליין ישב במרתפים של 'הארץ' והכין את פורמט ההשתלטות על העיתון. בשבת (2.4.05) התקשרה המפיקה והזמינה את כולם לפגישה במערכת ביום ראשון. איתן (מרקוביץ) דיבר בקול שבור ולא הרים עיניים מהרצפה. הוא אמר שהתקבלה החלטה לשנות את העיתון והוא לא מוכן להיות חלק מזה. אחר–כך שוקן הגיע ודיבר על עיתון יותר צרכני ועממי. אלון הדר אמר לשוקן, אנו מרגישים פתטים. זה באמת כואב כי נבנה כאן צוות. שינוי הקונספט הוא מכת מוות לאנשים. בודדים ימשיכו בעיתון שהדגשים בו הם צרכנות. אנשים רוצים להתקדם. לא הולך להיות פה שמח ואנחנו עדיין מבולבלים. באיזשהו שלב ההלם מפנה מקום לסרקאזם. אף אחד לא ספר אותך. היית כמו פיון על הלוח וברגע שצריך להקריב אותך תמורת עוד כמה אלפי שקלים אז הוקרבת. ומה יקרה אם המודל הזה יצליח? גם 'כל העיר' ו'כלבו' ילכו בכיוון הזה?" (רביב שכטר, עורך הספורט. לשעבר: "כל העיר").
איור: דוד פולונסקי
שוקן החליט לנסות ולשפר את טור ההכנסות מרשת המקומונים שלו: לפני שלוש שנים הוא רכש את המקומון הוותיק "השקמה" (חולון, בת–ים, ראשון–לציון ונס–ציונה) שמצליח להתקיים בכבוד. בחודש מרץ השנה הוא סגר את המקומון "שתי ערים" שהופץ בחולון ובת–ים. במקביל איחד את המערכות של "ערים" (ראשון–לציון, נס–ציונה ורחובות) ו"השקמה" והפקיד אותן בידי אייל שביט שיערוך את שני המקומונים. "הד הקריות" נבלע ב"כלבו", שהוא המקומון המצליח ביותר בחיפה. יש לציין שמרקוביץ, שנכנס לתפקיד באוגוסט 2004, צמצם את תקציב "העיר" מ–505 אלף שקל בחודש ל–430 אלף שקל.
"זה כמו שאתה מפלרטט עם בחורה. היא עושה לך עיניים ומתווה לך דרך. ואתה כבר מנגן לה סרנדות בלילה ומבין שזה הכיוון הנכון. אבל ברגע האמת מתברר שיש לה חבר. כך היה גם כאן. כשאיתן (מרקוביץ) גייס אותנו, היתה פה משימה לעשות עיתון טוב. היה ברור שצריך לחשוב על התכנים והעיצוב. יצרנו פינות חדשות, טורים חדשים ואפילו מוסף חודשי מיוחד לכותבים צעירים ('הזירה'). אז עבדנו בשוטף על הוצאת עיתון ועבדנו גם על פורמט חדש. הכל היה במקביל. מדור התרבות שהיה מורכב ממדורי ביקורת הפך ליותר תוכני. מעגל הכותבים התרחב. היה רצון לדבר עם תל–אביב. האמנו שזה הכיוון הנכון והרגשנו סוג של אנרגיה חדשה, התלהבנו וידענו שזו רק תחילת הדרך. היתה תחושה שהרשת מקבלת בברכה את השינויים. היה לנו סוג של חזון. עם הזמן נוצרה גם אווירה נדירה, חד–פעמית, שאני בספק אם נוכל לשחזרה במקום העבודה הבא שלנו" (אלון הדר, כתב מגזין. לשעבר: "כל העיר").
"כולם רוצים להוריד תרבות ומגזין. וזה לא ילך. אתה בסוף תפסיד. היום זה קורה ב'העיר' ומחר זה יקרה במקומות אחרים. ההסתכלות שלי אינה חד–צדדית ששוקן הוא האיש הרע. אני לא מצפה ממנו להיות פילנתרופ טוטאלי. אבל בכל זאת: 'העיר' הוא סמל ויש לו חשיבות. לא סתם תרבות בנויה על סמלים. היה לנו המדור של 'דודו בוסי בסימטאות', שבו הבאנו כותב מעולה שנגע בתופעות והרחיב עליהן בשעשוע תוך הנאה אינטלקטואלית. זה צריך להיות הקו. אני חושב שנפלנו קורבן לתפיסה כללית מוטעית. בגלל האינטרנט והטלוויזיה יש ניסיון להפוך את העיתונות ליותר קליפית וקצרה ופחות עמוקה. כלומר, לרדוף אחרי הזנב של האינטרנט. לדעתי, העיתונות צריכה להפוך לכתב–עת סיפורי. הצורך של בני–אדם לקרוא לא יימוג. לעומת זה, הצורך בחדשות או בכותרות וסיקור של הרגע עובר לאתרי האינטרנט. אבל כשתרצה לקרוא סיפור מעניין על ההתנתקות או ברמה המקומית על העירייה, אז דווקא לעיתון המודפס יהיה מקום. בעיתונות יש משהו כמו אמנות שצריך לתקצב אותה. העיתונות הפכה היום לסוג של מכולת. ממש מוזר שבשנות החמישים, בעידן של עיתונות לא פתוחה, היה לך מגוון רחב יותר. ויכול להיות שהביקורת מוקדמת. אנחנו מדברים מתוך הנחה ש'העיר' נסגר ואולי הם ימציאו את הנוסחה הנכונה. אנו הולכים להלוויה מבלי לוודא שהגופה שם" (אבי שילון, עורך החדשות. לשעבר: כתב מגזין ב"מעריב" ועורך תרבות ב"גלובס").
"הסבירו לי שיש ישיבה עם שוקן ומצאתי לנכון להיות עסוק באותו זמן. הייתי במספיק ישיבות עם מו"לים שבאים להסביר מהלך חדש וקשה. את השירים על מחירי הנייר שמעתי מספיק. משום מה הם אינם מהירים בלהסביר שמחיר המודעות עולה. אמרתי לשוקן לפני כמה חודשים, שהמקומונים הם המפעל הרשום על שמו. וחבל שהוא קצת מאבד עניין, מרפה ולא מתרכז בלהפוך אותם לדבר מעניין. זהו מהלך של קריסה. זה סופו של עידן. מה עמוס שוקן רוצה זו חידה גדולה. הניהול כבר כושל זמן רב. מרקוביץ היה מינוי של מנהלים והם לא טובים בבחירת עורכים. ברשת שוקן היה מקובל שעמוס מתייעץ עם אנשי התוכן ובשנים האחרונות הוא פיתח מסלול עצמאי של בעל–בית. מרקוביץ גר ברחובות ולא חשב שצריך להבין את תל–אביב. בזמן קצר הוא הנמיך את העניינים. בתקופה של אמנון רבי אולי 'העיר' סבל מכל מיני בעיות, אך נותר עם דיגניטי וזה היה הכוח של 'העיר'. ויש קהל למי שרוצה לקרוא עברית קצת יותר טובה. 'העיר' היה בן–דודו העצבני של 'הארץ', וזה לא הגיוני שאין מקום לעיתון הזה. השיטה של קיצוץ מתמיד היא לא טובה. עורך נמדד בעיתון טוב ולא בכמות קיצוצים. העולם משתנה. לי היו שנים יפות ב'העיר' וגם עכשיו. כשחזרתי, היתה לי תחושה שאשאר שם לנצח עד הפנסיה. כנראה שזה לא ככה" (גל אוחובסקי, מבקר מוסיקה ופובליציסט. לשעבר: עורך "העיר" בשנים 92-'90' וכותב ב"מעריב").
"אישית זו אכזבה נוראית, כי עשינו דברים טובים. עלינו על כיוון נכון שהוא להחזיר את 'העיר' למסורת של עיתון תרבותי מתוחכם. קיבלנו תגובות חיוביות מכל הכיוונים, כולל המו"ל שאהב את העיתון. הרגשנו שאנו בתחילתו של תהליך ויוצאים לדרך חדשה, נכונה וטובה. זה בא לי בבום. אנשים עבדו ימים כלילות על הפורמט החדש. עמוס (שוקן) היה צריך להחליט לאיזה כיוון הולך העיתון. באותו שבוע, במהלך חודש מרץ, כשכבר הוצאנו את הפורמט החדש, הבנתי שיש פורמטים חדשים נוספים - של יוסי קליין. המנכ"ל ישראל גולדשטיין אמר לי. שוקן לא היה אז במשחק. ניסיתי להילחם מול עמוס ולשנות את רוע הגזירה. היה לי ברור שאני לא יכול להמשיך בקיצוץ דרסטי כי חודש קודם ביצעתי קיצוץ דרסטי לא פחות - 25 אחוז. אמרתי, אני לא אוכל לבצע קיצוץ. בניתי את עצמי לשנה שלמה עם התקציב שלי. לא יכולתי לבוא ולעשות עוד קיצוץ כשאני מביא אנשים על סמך המלה שלי. יוסי קליין אמר בישיבה עם העובדים, 'המספרים ניצחו'. אני לא יודע למה הוא התכוון. אני מניח שלקיצוץ. ניסיתי להגיד להם שזו טעות ליצור שימושון, עיתון צרכני עם אייטמים קצרים, שאלונים ורכילות מורחבת לכל תחום ותחום. חשבתי שגם אם צריך לעשות קיצוץ, עדיין זו טעות ללכת לכיוון הזה ולא לשמר את רוח 'העיר'. גם לפי קבוצות המיקוד לפני חודשיים התברר שהמותג של 'העיר' הוא חזק. למה הוא עשה את זה? אני לא ממש יודע. זו לא בשורה טובה לעיתונות. 'העיר' יהיה אולי יותר כלכלי אבל פחות חשוב ציבורית. חבל" (איתן מרקוביץ, עורך. לשעבר: עיתון "חדשות", עורך "כלבו", "כל העיר" ו"ראשון").
אמנון רבי, העורך לשעבר של "העיר", וישראל גודלשטיין, מנכ"ל רשת שוקן בהווה, העדיפו שלא להתראיין. עמוס שוקן: "כשתתחילו לכתוב על הבעיות הרציניות בעיתונות ולא על רכילות, אני אגיב". העורך הנכנס יוסי קליין מעוניין שהמוצר החדש ידבר בעד עצמו. בראיון לערוץ 10 ("לונדון וקירשנבאום", 4.4.05) הסביר שוקן שהסקרים בין הקוראים הובילו לצורך בשינוי. ועוד אמר: "יש הרבה דברים שאפשר לקבל באינטרנט וזה מסבך את חיי העורכים והמו"לים, וזה אולי מחייב אותם להגדיר מחדש את המוצרים שהם נותנים לקהל הקוראים שלהם כדי להיות רלבנטים".
עמית בן–ארויה הוא עיתונאי וסטודנט למשפטים
גיליון 56, מאי 2005