החזות הממלכתית והשקולה שממלא מקום ראש הממשלה, אהוד אולמרט, לובש בימים אלה בשיח שהוא מנהל עם העיתונות היא תפנית נוספת ביחסי הזיגזג ארוכי השנים שלו עם כלי התקשורת. בעצת יועציו מנסה אולמרט למתן את הדימוי התוקפני והעוין שיצר לעצמו בשורה של תביעות דיבה, התפרצויות זעם וכינויי גנאי כלפי עיתונאים שהעזו למתוח עליו ביקורת. אולמרט החדש ממצב את עצמו כמנהיג ומדינאי שאינו מוטרד מקטנות כגון מה כתבו עליו בעיתון, ושואף לשכוח ולהשכיח את אולמרט הישן, זה המתקוטט עם עיתונאים. אך סיפור יחסי האהבה–שנאה של אולמרט עם התקשורת התחיל עוד הרבה קודם לכן, ולפני שהגיעו שני הצדדים לבית־המשפט שררה ביניהם דווקא הרמוניה מופלאה.
אולמרט החל את דרכו הפרלמנטרית בשנת 1973 כחבר כנסת צעיר, רק בן 28, מטעם הליכוד, במסגרת "המרכז החופשי", סיעתו של שמואל תמיר. עוד לפני כן היה עוזרו הצמוד והנאמן של תמיר, ובמסגרת זו למד ממנו גם את רזי הקשר עם עיתונאים. באותן שנים היה גם דוברו הפעלתן והנמרץ של תמיר, והִרבה להציף את מערכות העיתונים במכתבים שבהם שטח את משנתו של תמיר ודיבר בשבחו. מאוחר יותר נפרדו דרכיהם ואולמרט הפך ליריב מושבע של פטרונו לשעבר. יחד עם זאת הוא אימץ את התכסיסנות שאפיינה את יחסיו של תמיר עם התקשורת, ואף העלה אותה לדרגת תחכום חדשה.
צילום: פלאש 90
במהלך כהונתו בבית־המחוקקים בשנות השבעים, קנה לו אולמרט את אהדת התקשורת בעקבות שורה של מאבקים חברתיים מתוקשרים היטב שניהל מעל בימת הכנסת נגד השחיתות בענף הכדורגל, הפשע המאורגן וההסתאבות המוסרית במפא"י. באותם ימים הצטייר אולמרט כלוחם דל אמצעים למען חברה נקייה מפשע ומשחיתות חברתית. "אהוד אולמרט פיתח את יחסי הגומלין הקיימים בין הפוליטיקאי לעיתונאי למערכת מסועפת של תן וקח אשר לא היתה בצורה זו עד שנכנס לפוליטיקה", כתב עליו תום שגב ב"הארץ" ב־1979. "חלק ניכר מבין ממצאי החקירות שבהן קשר במשך השנים את שמו, ובהן חקירות שניהל בזמנו בשביל שמואל תמיר, ביסס על מידע שקיבל מעיתונאים; חלק ניכר ממה שפרסמו עיתונאים במסגרת חקירות משלהם – ביססו על חומר שהוא קיבל ממקורותיו והעביר להם". כך הזינו שני הצדדים זה את זה: העיתונאים סייעו לאולמרט לקדם את מאבקיו ולבצר את תדמיתו החיובית, ואולמרט סיפק להם את הכותרות העסיסיות בתחומי הספורט, הפלילים והפוליטיקה.
אלא שבשנות השמונים החל משהו להשתבש בסיפור האהבה הזה. בשנת 77' פתח אולמרט את משרד עורכי־הדין הפרטי שלו, בשנת 81' ניכר שהמשרד משגשג ומצליח. הפריצה הכלכלית הפכה את אולמרט מח"כ צעיר שמתגורר בדירות שכורות, נוסע בטרמפים ונועל סנדלים תנ"כיות, לאיש אמיד המעשן סיגרים, נוהג בשברולט מנקרת עיניים ומקים את ביתו המרווח בשכונת יוקרה ירושלמית. העיתונאים התקשו לוותר על הגיבור בעל הדימוי העממי והחלו לחטט בעסקאות שלו, בשכר הטרחה שהוא גובה מלקוחותיו, בנסיעות התכופות שלו לחו"ל, בהיעדרויותיו מהכנסת, בניגודי האינטרסים שהיו לכאורה בין כהונתו כחבר כנסת לעבודתו כעורך־דין, בהתמסדותו ובהתברגנותו.
מרגלית: לא הסתרתי
בעת התפוצצות פרשת קו 300, בשנת 84', קומם עליו אולמרט חלק מהעיתונאים משום שתמך בראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ותקף את היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר. בשנת 88' נתקל בכותרות לא מחמיאות לאחר שנחקר במשטרה בעקבות קשריו הכספיים עם יו"ר הנהלת בנק צפון אמריקה, יהושע הלפרין, שהואשם בגניבת עשרים מיליון דולר מכספי הבנק. "אהוד אולמרט נמצא על הכוונת", כתבה עינת ברקוביץ' בשבועון "העיר" באותה שנה, "והוא יודע את זה בכל חוש מחושיו למודי התקשורת".
אולמרט זעם על הסיקור השלילי, ויחסו אל העיתונאים השתנה מן הקצה אל הקצה. "בתחילת דרכו הפרלמנטרית, אולמרט היה להוט אחרי הפרסום ומוכן לעשות הרבה כדי להשפיע על מה שכותבים עליו", אומר חיים שיבי, שסיקר את הכנסת ל"ידיעות אחרונות" במשך 15 שנה והיה גם שליח העיתון בוושינגטון. "אחר־כך התחיל להתרחק מעיתונאים. הוא הרגיש שיש כאלה שנצמדים אליו כדי להשחיר ולהכפיש אותו, ובתגובה פיתח סגנון מתחשבן, מתנקם ואנטיפתי כלפי חלקים בתקשורת". יחד עם זאת הידק אולמרט את יחסי החברות שלו עם אנשי תקשורת בכירים, כגון דן מרגלית, טומי לפיד, אמנון דנקנר ויצחק לבני. החבורה הזו, כולל בנות זוג ובני משפחה, נוהגת לבלות במסעדות, בבתים ובחופשות משותפות. עם עיתונאים נוספים, כמו שמעון שיפר ונחום ברנע, מקיים אולמרט קשר סדיר וקבוע.
שנות השישים: מחזר אחרי העיתונות: אולמרט בראשית דרכו הפוליטית (צילומים: ארכיון "מעריב", עוזי קרן, מוטי קמחי, רויטרס)
מצב העניינים אף הורע לאחר שאולמרט נבחר לראש עיריית ירושלים בשנת 93'. העיתונות המקומית בעיר, הידועה כנשכנית ולוחמנית במיוחד, מיהרה להעניק לו סיקור צמוד ומתמיד. "כל העיר", מקומון רשת שוקן, למשל, קיים מעקב דקדקני אחר נסיעותיו לחו"ל, האשים אותו בשורה של מחדלים ומעשי שחיתות, ואף קרא להתפטרותו לאחר אסון ורסאי. "אולמרט הרגיש שהמקומונים חוגגים על חשבונו, שמסלפים את דבריו", מסביר שיבי. "הוא גם טען שהכותבים הצעירים מטפסים על גבו כדי להתפרסם". שיא נוסף נרשם כאשר הוגש נגד אולמרט כתב־אישום בפרשת החשבוניות הפיקטיביות, בחשד שהיה מעורב בקבלת תרומות לא חוקיות לסיעת הליכוד בעת שכיהן כגזבר במערכת הבחירות של 88'. הוא זוכה מכל האישומים ב־97'.
באותה תקופה החל אולמרט להפגין יחס מזלזל, מתריס ומתנשא כלפי עיתונאים ולנקוט טון של איום מוסווה מול שאלות קשות ודברי ביקורת. הוא נהג בשחצנות במראייניו ברדיו ובטלוויזיה והִרבה לגעור בהם, לקטוע אותם ולהטיח בהם מלות גנאי. במסגרת המערכה שניהל נגד "כל העיר" הוא אף הטיל חרם מודעות על העיתון. הוא גם הרבה בהגשת תביעות דיבה נגד עיתונאים. "אולמרט רצה להבהיר שמי שפוגע בשמו הטוב יצטרך לשלם הרבה כסף", אומר שיבי. "כמשפטן הוא היה מודע לכוח ההרתעה של האיום בתביעת דיבה". בחודש ינואר האחרון ביקש אולמרט מבית־המשפט למחוק את תביעת הדיבה שהגיש נגד כתב "ידיעות אחרונות", מרדכי גילת, בעקבות כתבת תחקיר שפרסם גילת בשנת 2003 על פרשת האי היווני וקשריו של הקבלן דוד אפל עם אריאל שרון ואהוד אולמרט. פרקליטו של אולמרט מסר בשמו כי "בנסיבות שנוצרו אין לי כל עניין או זמן להמשיך בתביעה".
שנות השמונים: מהדק את הקשרים איתה (צילומים: ארכיון "מעריב", עוזי קרן, מוטי קמחי, רויטרס)
כפוליטיקאי בעל חושים חדים היה אולמרט מודע לפיחות שחל במעמדה של התקשורת בעיני ציבור הבוחרים שלו. בשנות השבעים הוא קידם את מעמדו כח"כ צעיר בעזרת תקשורת אוהדת; בשנות התשעים הציג עמדה תוקפנית, כוחנית ועוינת כלפי העיתונות, באופן שהצטייר בקרב חלקים בציבור כאומץ לב ורדיפת צדק. ההתכתשות ההדדית הזו הפכה את שני הצדדים לאויבים מרים. עיתונאים רבים, מכל הדרגים ומכל אמצעי התקשורת, נוטרים לו טינה עד היום כיוון שנהג בהם בבוז והטיח בהם עלבונות.
כאמור, מינויו הבלתי צפוי של אולמרט לתפקיד ראש הממשלה בפועל משנה שוב את פני הדברים. מעמדו המשודרג דורש ממנו לנהוג באחריות ובזהירות רבה יותר באמצעי התקשורת ולהימנע מקטטות עם עיתונאים. בנוסף, המצב החדש מחדד את הדילמות האתיות העומדות בפני חבריו העיתונאים. כך, למשל, הפך דן מרגלית בשבועות האחרונים למרואיין מבוקש בתוכניות האקטואליה ברדיו, לא רק בשל היותו עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי דעתן, אלא גם בשל קרבתו לאולמרט. באמצע חודש פברואר האחרון שוחח השדרן רזי ברקאי בתוכניתו "מה בוער" בגלי־צה"ל עם מרגלית, ושאל אותו אם הוא סבור, בהכירו את ילדיו של אולמרט ואת רעייתו עליזה, שממלא מקום ראש הממשלה שינה את עמדותיו המדיניות בהשפעת בני משפחתו. מרגלית הגיב בכעס והטיח בברקאי: "לא תהפוך אותי לרכלן של משפחת אולמרט". זאת למרות שלפני השידור סוכם עם מרגלית שהשתתפותו בתוכנית תהיה על תקן עיתונאי וידיד המשפחה. ימים אחדים לאחר מכן, בעקבות אירועי הפינוי מעמונה, רואיין מרגלית שוב ב"מה בוער", הפעם על־ידי רביב דרוקר, אשר הציג את מרגלית למאזינים כמי שמכיר את אולמרט שנים ארוכות.
שנות התשעים: מפתח עוינות כלפיה (צילומים: ארכיון "מעריב", עוזי קרן, מוטי קמחי, רויטרס)
"באופן טבעי, לעיתונאי שהוא חבר של אולמרט, מכיר אותו ויודע עליו דברים, יש יתרון על פני אחרים, ואנחנו רוצים לשמוע אותו ומקשיבים לו ביתר תשומת לב", מסביר גורם בכיר בהפקת התוכנית. "ברור שלמרגלית, בתור חבר קרוב של אולמרט, יש נגישות עליונה אליו, שמציבה אותו בעמדה של עדיפות משמעותית על פני מתחריו בכלי התקשורת האחרים", מוסיף כתב פוליטי בכיר. ב"מה בוער" סבורים שאין בכך בעיה, כל עוד יש גילוי נאות. אף על פי כן, לטשטוש בין איש התקשורת לבין החבר הטוב, שנוצר דרך קבע בראיונות האלה, יש פן בעייתי. בראש ובראשונה, ציבור המאזינים עשוי להתקשות באבחנה בין שני הכובעים השונים של מרגלית. בנוסף, מרגלית עלול להפוך לעיתונאי חצר, מעין דובר ופרשן "מטעם" בנוסח אורי דן.
מאז המינוי לתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה, נאלצו אולמרט וחבריו העיתונאים לוותר על מסורת הבילוי בימי שישי בקפה "בזל" בתל־אביב ובמסעדות באבו־גוש, והם מסתפקים במקום זאת במפגשים בבתים הפרטיים. במשך השבוע החבר אולמרט עסוק יותר, זמין ונגיש פחות. בעבר, הוא ניהל את מערכת יחסיו הסבוכה עם התקשורת ללא מערך של יועצי תקשורת ואנשי יחסי־ציבור, כשהוא סומך על חושיו ועל נסיונו המצטבר. היום עליו להסכין למציאות חדשה: בהמלצת יועציו הפסיק את הקשר השוטף עם העיתונאים הבכירים, שהתרגלו להתקשר אליו בחופשיות ולקבל ממנו עדכונים תכופים. שמעון שיפר סיפר בטורו הפוליטי ב"ידיעות אחרונות" כיצד ניסה להשיג את אולמרט במספר הטלפון הסלולרי הקבוע שלו, ונענה על־ידי עובדת בלשכת ממלא מקום ראש הממשלה. דנקנר מאשר שכללי המשחק השתנו. "אני מכבד את הכללים החדשים, ומשתדל להתקשר לאולמרט בדרכים המקובלות, דרך הלשכה", הוא מספר. "המצב הזה יכול בהחלט להשפיע לרעה על החברות, אבל אני מקווה שהיא תשרוד".
2006: שומר מרחק (צילומים: ארכיון "מעריב", עוזי קרן, מוטי קמחי, רויטרס)
מרגלית: לא הסתרתי
תגובת דן מרגלית: "אני לא מתראיין אף פעם כחבר של אולמרט, אלא רק כעיתונאי. יחד עם זאת, מעולם לא הסתרתי את חברותי רבת השנים עם אולמרט, ואפילו חזרתי והזכרתי אותה למען השקיפות המלאה. לחברות שלי עם אולמרט אין כל השפעה על עבודתי כעיתונאי. במשך כל השנים סיקרתי בביקורתיות את פעילותו של אולמרט כפוליטיקאי, כפי שאפשר להיווכח מקריאה בטורים ובכתבות שלי. הוא אפילו טען נגדי שאני מראיין אותו בטלוויזיה בחריפות יתר, דווקא משום שהוא חבר שלי. אי־אפשר לצפות ממני לסיים את החברות רק מפני שאולמרט התמנה לממלא מקום ראש הממשלה".
לשכת אולמרט: תענו בעצמכם
מלשכתו של ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט נמסר בתגובה: "הואיל ולמר אולמרט יש חברים שהם 'אנשי תקשורת בכירים' המועסקים ב'העין השביעית', אנו מציעים שתעני בעצמך על השאלה איך משפיע הקשר החברי ההדוק בין אולמרט לבין אנשי תקשורת בכירים, כמו מרגלית ודנקנר, על סיקור קמפיין הבחירות של אולמרט ושל מפלגת 'קדימה' בתקשורת. אולמרט השתלח בעבר בעיתונאים רבים וכינה את חלקם 'שקרנים', כי הם שיקרו".
גיליון 61, מרץ 2006