קשה לכתוב על עיתון שבו אני כותב ולצאת מכך בשלום. התייחסות שלילית מדי עלולה להתפרש לא נכון או לפגוע באנשים יקרים. התייחסות כזו גם עלולה ליצור את הרושם כאילו "העין השביעית" ראוי להערכה רק משום שהוא מוכן לפרסם ביקורת על עצמו. התייחסות חיובית מדי עלולה להתפרש כניסיון להתחנף (של הכותב כלפי עורכיו), או כביטוי של יוהרה בלתי מוצדקת (של העיתון). במהלך הקריאה והכתיבה ניסיתי להניח בצד הרהורים אלה ולהיות ענייני כמיטב יכולתי; לקרוא את "העין השביעית" כאילו היה זה ניתוח "אובייקטיבי" של "ידיעות אחרונות" או "מעריב". מובן כי הדבר אינו אפשרי באופן מוחלט.

רשימת עשרת הנושאים שבהם בחרתי לדון מובאת בסדר אלפביתי ובאופן אנציקלופדי, כולל הפניות צולבות. אין בכך כדי להעיד על חשיבותם היחסית של הנושאים או על סדר הקריאה המועדף.

אובייקטיביות

אם "אובייקטיביות" נחשבת בעיני רבים לערך המכונן של העבודה העיתונאית, הרי ש"העין השביעית" מפגין כלפי ערך זה יחס אמביוולנטי למדי. זהו גם אחד הערכים העיתונאיים הבודדים שדיון סביב משמעותם התנהל באופן גלוי מעל דפי "העין השביעית" ("לא קיים עיתונאי אובייקטיבי", קבע ירון אזרחי ביולי 2002, והציע להסתפק בדרישה ל"סובייקטיביות כנה" מצד עיתונאים; בתשובתו בגיליון שלאחר מכן הזהיר מרדכי קרמניצר כי אף שאזרחי ודאי לא התכוון לכך, מושג הסובייקטיביות הכנה עלול לשמש "להענקת לגיטימציה להתנהגות עיתונאית בלתי מקצועית, חפיפניקית ורשלנית").

לפעמים מבטלים כותבי "העין השביעית" את האובייקטיביות כליל; כך, למשל, הסביר נחום ברנע במאי 2002 כי "כל מי שחי במקצוע יודע שאין חיה כזאת, עיתונאי אובייקטיבי, חף מרגש, חף מדעה, חף מנטיית לב כזאת או אחרת, ואם יש אחד שמתיימר, הוא איננו אלא זיוף, ברווז עיתונאי". במקרים אחרים, חוסר אובייקטיביות מתואר כפעולה לא אתית; כך, לדוגמה, במאמרה של שלומית טור–פז מאפריל 1997, שבו קבלה על כי "הפערים בין הכותרות למה שבא מתחתיהן מעידים גם הם על העדר אובייקטיביות, ואולי אף על מגמת הכפשה".

מצד אחד, היחס הדו–ערכי לאובייקטיביות משקף את הדומיננטיות הנמשכת של ערך זה בשיח העיתונאי. אחרי הכל, לא כל ערך זוכה לאיזכורים רבים כל–כך (ראו: ערכים עיתונאיים), ובוודאי שלא לדיון פילוסופי סביב חשיבותו; מצד שני, האמביוולנטיות משקפת גם את חוסר הבהירות של המושג, המכיל לגבי עיתונאים שונים רכיבים שונים ובמינון שונה. ניטרליות, איזון, עובדתיות, חוסר הטיה, ריחוק ממושאי הסיקור, הגינות - כולם, כך נדמה, מתכנסים במידה כזו או אחרת תחת מטריית האובייקטיביות, והיחס של כותבים שונים אליה מבטא, לפחות חלקית, את תפיסתם לגבי מידת הדומיננטיות של כל אחד מהרכיבים הללו בתוך מושג–העל המעורפל.

יחסו של "העין השביעית" לאובייקטיביות אינו ייחודי. למרות מרכזיותו בשיח העיתונאי, אופיו המעורפל של המושג הופך אותו לאחד הערכים שמידת ההסכמה של עיתונאים כלפי ישימותו וחשיבותו נמוכה יחסית. כך, לדוגמה, בסקר "העין השביעית" בקרב העיתונאים בישראל ממרץ 2003, רק 4.8% היו סבורים כי אובייקטיביות היא הערך העיתונאי החשוב ביותר, ורק 20.8% הגדירו אובייקטיביות כערך העיתונאי השני בחשיבותו; רק 42.6% טענו כי חשוב מאוד לשמור תמיד על ניטרליות בסיקור. בהשוואה לערכים כגון עובדתיות (97.1% הסכימו כי חשוב מאוד לברר את העובדות לאשורן טרם פרסומן; 89% היו סבורים כי זהו הערך העיתונאי החשוב ביותר), אלה אחוזי הסכמה נמוכים למדי. דומה אפוא כי אם אחד מתפקידיו של השיח העיתונאי ב"העין השביעית" הוא להוות מעין סיסמוגרף, העוקב אחר השיח העיתונאי ומזהה תנודות בדומיננטיות של ערכים עיתונאיים מרכזיים, חוסר ההסכמה המבוטא בעיתון סביב עקרון האובייקטיביות משקף היטב את הלכי הרוח המשתנים בעולם העיתונות. (ראו גם: עובדתיות).

אינטרנט

מגליונו הראשון ליווה "העין השביעית" את עיתונות הרשת, שלפחות בגרסתה הישראלית היתה אז בחיתוליה. היחס הראשוני - שהתמקד בגרסאות המקוונות של עיתוני דפוס ותיקים - היה ידידותי יחסית. "בסופו של דבר, גם העיתון האלקטרוני נשאר עיתון", סיכם רפי מן את התרשמותו מהעיתונים שבחן בגיליון מס' 1 (ינואר–פברואר 1996). "חלק מהעיתונים מעניינים יותר, ידידותיים, קלים לשימוש. אחרים מייגעים". עם הזמן, ועם המעבר להתמקדות בעיתוני רשת עצמאיים, ניכר ב"העין השביעית" יחס ביקורתי הולך וגובר. "הקלות הבלתי נסבלת של הפצת מידע מקוון מאפשרת למעשה לכל אחד לכתוב ככל העולה על דעתו מבלי לתת על כך את הדין", כתבה שני איבל בספטמבר 2002. בינואר 2003 דווח על דאגתה של מועצת העיתונות מ"הידרדרות אתית ברשת והפרת כללי האתיקה בעיתונות המקוונת".

המקרה המובהק ביותר אירע במאי 2000, בכתבתו של רפי מן על מהירות פרסום המידע בעיתונות המקוונת. בגוף הכתבה עצמה מוקמה הסוגיה בהקשרה הרחב: "הבעיה איננה נעוצה רק באינטרנט, אלא גם בסגנון העבודה של תחנות טלוויזיה המרבות בשידורים ישירים של חדשות. הבהילות לפרסם ולשדר - ללא תהליך יסודי של עריכה - פוגעת באיכות החדשות שמקבלים צרכני התקשורת. החיפזון גורם לכך שבמקרים רבים המידע המתפרסם איננו בדוק ואיננו מדויק, וכתוצאה ישירה מכך נשחק עוד יותר האמון שרוחש הציבור לאמצעי התקשורת". הצגה זו אינה מבדילה באופן עקרוני בין האינטרנט לבין מדיה אחרים, ומציגה את הבעייתיות כנובעת מערכים עיתונאיים (הרצון לפרסם ראשונים) המשותפים גם לכלי תקשורת לא מקוונים. כותרת המשנה של אותה כתבה מסכמת את הסוגיה באופן שונה וחד–משמעי: "עיתונות האינטרנט מפיצה דיווחים מיידיים ללא בדיקה, הממוטטים את אמון הציבור בתקשורת".

קל לפטור את ההבדל בין שתי הגרסאות בצורך בתמצות ובדרמטיזציה בכותרת, אולם דומה שאופיו של התמצות משקף רובד עמוק יותר. הרתיעה של כלי תקשורת ותיקים וממוסדים מעמיתיהם הצעירים איננה חדשה. כך בדיוק הגיבו עיתונאי הדפוס והרדיו עם כניסתן של חדשות הטלוויזיה לזירה התקשורתית. אלה נתפסו כשטחיות, לא מעמיקות, לא רציניות. רק מאורעות היסטוריים שהביאו לידי ביטוי את יתרונותיה הטכנולוגיים של הטלוויזיה בהעברת חדשות באופן מיידי, כגון רצח הנשיא קנדי, העניקו למדיום החדש את הלגיטימציה שהיה זקוק לה. האינטרנט טרם הגיע לנקודה זו, לפחות לא ב"העין השביעית". ייתכן שהדבר קשור גם בכך שמספרם של הכותבים ב"העין השביעית" שהגיעו אליו מן העיתונות המקוונת מזערי. במצב כזה, הנטייה הפסיכולוגית לחשוש מן החדש והמאיים ולהתייחס אל מאפייניו השליליים כאל תכונות אינהרנטיות למדיום (ולא כאלה הנובעות מהתנהגותם של אנשים המפעילים אותו) צפויה. נראה כי גם המודעות לכך אינה מהווה חיסון. כך, לדוגמה, כתבתי בעצמי בגליון יולי 2004: "הטעויות השכיחות (באינטרנט) הן תוצר של התפיסה שלפיה יתרונן של חדשות האינטרנט נובע ממיידיותן, ולכן מהירות הפרסום מהווה ערך עליון, שכל הערכים העיתונאיים האחרים מתבטלים בפניו". (ראו גם: שמרנות).

אתיקה

בקווים כלליים ניתן לדבר על עשר סוגיות מרכזיות הבאות לידי ביטוי מעל דפי "העין השביעית" ונוגעות לעניינים שבתחום האתיקה העיתונאית. המחויבויות האתיות של עיתונות טובה, על–פי "העין השביעית", הן: 1. דיוק בעובדות ודיווח של אמת; 2. הגינות והצגת עמדות הצדדים המעורבים בסיפור במידה שווה; 3. חוסר פניות והימנעות מסיקור מוטה; 4. אי חשיפת מקורות אנונימיים; 5. הימנעות מניגודי אינטרסים על בסיס כלכלי (כולל כניעה לשיקולים מסחריים או לאינטרסים כלכליים של המו"ל); 6. שמירה על פרטיות; 7. הימנעות משטחיות, מעיתונות צהובה ומכניעה לתרבות הרייטינג; 8. הימנעות מכניעה ללחצים פוליטיים; 9. הימנעות משימוש בסטריאוטיפים ובהכללות גזעניות ו/או מפלות; 10. הימנעות מ"פטריוטיות" יתר ומהטיה אידיאולוגית לאומית, במיוחד במצבי מלחמה ומשבר.

לא כל הסוגיות הללו זוכות להתייחסות במידה שווה. השכיחות היחסית של העיסוק בהן עשויה להעיד הן על המידה שבה כל אחת נתפסת כבעיה רלבנטית ומשמעותית במציאות הישראלית העכשווית, והן על ציפתן מעל לפני השטח של הסוגיות השונות בעת התרחשותם של מאורעות רלבנטיים (כך, לדוגמה, סביר כי העיסוק בשאלת ההטיה האידיאולוגית הלאומית יבוא לידי ביטוי ביתר שאת בזמן מלחמה).

מבדיקה מקיפה של "העין השביעית" לאורך כל שנות קיומו, עולה כי העיסוק השכיח ביותר הוא בסוגיות של דיוק בעובדות, ניגודי אינטרסים על בסיס כלכלי ושטחיות התקשורת. סוגיות אלה זוכות למספר האיזכורים הרב ביותר, והן גם מופיעות בתדירות דומה במשך כל שנות הופעתו של העיתון. מבחינה כמותית, שאלת ההטיה האידיאולוגית הלאומית זכתה למספר איזכורים דומה (ואפילו גבוה במעט), אולם כאן ניכרת בבירור עלייה דרמטית בעיסוק בסוגיה זו לאחר ספטמבר 2000. העיסוק בכניעה ללחצים פוליטיים, בסטריאוטיפים ובהכללות גזעניות ומפלות ובחוסר פניות גם הוא שכיח ואחיד למדי, אולם מספר ההתייחסויות לסוגיות אלו נמוך כמעט פי שניים מזה של ארבע הסוגיות הראשונות. ההתייחסות להגינות, לחשיפה של מקורות ולשמירה על פרטיות שכיחה הרבה פחות, ובאה לידי ביטוי בעיקר בהקשר של אירועים קונקרטיים המעלים את הנושא אל פני השטח.

גבולות

כאסטרטגיה לשונית (לאו דווקא מכוונת או מודעת), בניית גבולות (או חלוקה דיכוטומית) היא אחד האמצעים המרכזיים שבהם אנו ב"העין השביעית" עושים שימוש כדי להבחין בין עיתונות "טובה" לעיתונות "רעה". בניית הגבולות מזהה דפוסי התנהגות עיתונאית לא נאותה, מבודדת את העיתונאים שחרגו מכללי העבודה הראויה (או את דפוסי הפעולה עצמם), ולעתים גם משבחת את העיתונאים שפעלו באופן ראוי להערכה. על–ידי כך נוצרת הפרדה בין סוגים שונים של עיתונאים. כך, לדוגמה, בכתבתו של רן בנימיני ביולי 2004 סופר כי "כתב השטחים של ערוץ 10 הביא תמונות חיות בזמן אמת מרפיח בעת מבצע 'קשת בענן'. היו כתבים שעשו זאת בשלט–רחוק". באופן דומה, במאי 2003 כתב עוזי בנזימן במאמר המערכת כי "בכל מלחמה קיימת תלות מובנית בין העיתונאים למטות המנהלים את הקרבות, אך היו גם דוגמאות של מלחמות שבהן נמצאו עיתונאים אמיצים ויוזמים שסטו מהמסלולים שקבעו להם הגנרלים והביאו את סיפור ההתרחשויות ללא תיווך הרשויות".

מבחינה רטורית, בניית הגבולות מבססת את הלגיטימציה של העבודה העיתונאית על ידי כך שהיא "מסמנת" באופן ברור את אותם עיתונאים שסרחו ומגדירה אותם כיוצאים מן הכלל. העבודה הבלתי אתית שלהם אינה מובנית, לפיכך, ככשל העלול להיות מזוהה עם העיתונאות עצמה ונובע מכלליה שלה, אלא רק ככזאת הנובעת ממאפייניהם המקצועיים והאישיים הפרטיים. באופן פרדוקסלי, דווקא ההתייחסות השלילית לעיתונאים מסוימים מציירת, על דרך השלילה, את הפרופסיה העיתונאית כחיובית ביסודה. (ראו גם: עיתונות).

עובדתיות

אם בנוגע לאובייקטיביות, השיח המורכב של "העין השביעית" משקף במידה רבה את היחס האמביוולנטי למושג בקרב הקהילה העיתונאית, הרי שבנוגע לסוגיית העובדתיות התמונה מפתיעה יותר. אחרי הכל, מדובר בערך עיתונאי שהקונסנזוס סביבו - לפחות כפי שהדברים עולים מסקר העיתונאים של "העין השביעית" עצמו - רחב מאוד. ובכל זאת, וחרף העובדה שבאופן כללי גם "העין השביעית" אינו כופר בקיומן של עובדות שלא ניתן לערער עליהן, ניכרים בשיח של העיתון איזכורים לא מעטים המערערים על חד–משמעיותו של מושג העובדתיות. "לעולם אין 'העובדות מדברות בעד עצמן'", קבע ירון אזרחי (מרץ–אפריל 1996). "מי שמדבר הוא האדם, הקבוצה או המוסד, הקובעים כי אלה הן העובדות". שנתיים מאוחר יותר הוסיף על כך כי "אין תיאורי עובדות הנקיים מפרשנות ואין הפרדה חותכת בין שיקוף לשיפוט" (פברואר 1998).

במרבית המקרים, הסייגים המוצבים בפני העובדתיות המוחלטת אינם פילוסופיים, אלא מעשיים, ומוצגים כתוצר לוואי בלתי נמנע של הפרקטיקה העיתונאית. כך, בנסיונו לפענח איזו מבין שתי גרסאות של סיפור היא הנכונה, הודה יונתן טיקוצ'ינסקי כי "מאמצי הבירור העובדתי הותירו אותי במידה רבה במקום שבו התחלתי. בסופו של דבר נותרתי עם שני תיאורים סותרים של המציאות" (מאי–יוני 1996). באופן דומה אבחנה שולמית הראבן ז"ל כי "הדיוק המוחלט בדיווח העיתונאי, כמו הדיבר 'לא תחמוד', הוא בבחינת שאיפה: צריך תמיד להשתדל, לא תמיד ההצלחה מובטחת" (נובמבר–דצמבר 1996). ההתייחסות הזו מעידה על יחס בוגר, מפוכח, ריאלי; היא שונה מאוד מהנטייה הרווחת של עיתונאים להציג את עצמם כמתווכים בלתי מוטים של המציאות, "מראות" המשקפות באופן מדויק את המציאות שבחוץ ומקרינות אותה מעל דפי העיתון, על גלי האתר או על המרקע. במידה רבה, זהו אחד המקומות שבהם "העין השביעית" ממלא באופן השלם ביותר אחר שאיפתו המוצהרת, כפי שתוארה בידי עוזי בנזימן בראיון למגזין "אותות" זמן קצר לאחר היווסדו (אפריל 1996): "לגרות את ציבור העיתונאים לחשוב קצת אחרת על איך מתפקדים ביום–יום". (ראו גם: אובייקטיביות).

עיתונות

אחת התופעות הלשוניות המרתקות העולות מעיון ב"העין השביעית" היא הכבוד הרב המיוחס לטרמינולוגיה העיתונאית. בעולמם של אנשי תקשורת, לעצם המושג "עיתונות" נלווה מטען ערכי חיובי, עד כדי כך שעבודה עיתונאית לא אתית מבודדת ומורחקת לא רק מעבודה עיתונאית טובה, אלא מה"עיתונות" בכלל, על המושגים המקצועיים המזוהים עמה. כך, לדוגמה, בביקורתו על ערוץ הספורט כתב עמוס נוי (מאי 2000) כי "ערוץ 5 מתקשה אפילו לזכות בתואר 'עיתונות' - העמדה החנפנית, שלל האינטרסים הצולבים והחשש מביקורת משמעותית מטילים צל כבד על 'דיווחיו' ו'סקירותיו'". באופן דיאלקטי, מובנה כאן דימויה של "עיתונות" אמיתית: כזו שהיא לא חנפנית, חסרת פניות וביקורתית (ראו גם: אתיקה); ערוץ הספורט, שאינו כזה על–פי הכתוב, איננו סתם "עיתונות לא טובה": הוא לא "עיתונות" בכלל, ועבודתו אינה ראויה אפילו לתיאורים המשקפים את העבודה העיתונאית: לכן המושגים "דיווח" ו"סיקור" מובאים בתוך מרכאות אירוניות, כאילו הצגתם ללא ריחוק עלולה "לזהם" את הטרמינולוגיה העיתונאית כולה. (ראו גם: גבולות).

ערכים עיתונאיים

בדומה לעיסוק בסוגיות אתיות (ראו: אתיקה), ניתן לזהות גם חמישה ערכים עיתונאיים מרכזיים בשיח התקשורתי של "העין השביעית": 1. עובדתיות, או הצורך לוודא את העובדות טרם פרסומן; 2. איזון, או הצורך להציג את כל הצדדים בסיפור; 3. נייטרליות/אובייקטיביות, או הצורך לשמור על ריחוק מהנושא ומהמסוקרים; 4. מהירות הפרסום/בלעדיות, או הצורך לפרסם מידע חדש ראשון ובאופן בלעדי; 5. עצמאות, או הצורך לפעול באופן עצמאי ולא להיכנע ללחצים מכל סוג שהוא.

אף שערכים אלה דומים לעתים מבחינה מושגית לסוגיות האתיות שהוזכרו, הרי שהם נובעים ממקור אחר. ערכים אלה אינם משקפים יחס לשאלות אתיות, אלא מהווים, לגבי הקהילה המקצועית, קריטריונים להערכתה של עיתונות טובה. לעתים הם אפילו עומדים בסתירה לאתיקה: לדוגמה, הערך המקצועי של מהירות הפרסום עומד פעמים רבות בסתירה לציפייה האתית לעובדתיות ולאיזון. הניסיון להיות הגוף התקשורתי הראשון המפרסם סקופ עלול בהחלט להוביל ל"ויתורים" בכל הנוגע לבדיקת העובדות או להצגת כל נקודות המבט הרלבנטיות.

גם כאן ניתן היה לזהות הבדלים משמעותיים בדומיננטיות של הערכים השונים. מספר האיזכורים הרב ביותר היה לערכים של עובדתיות ושל ניטרליות, ולאחר מכן לערך העצמאות. מספר האיזכורים של איזון, ובמיוחד של מהירות הפרסום והבלעדיות, היה נמוך הרבה יותר.

קהל

בחזקת נוכח נפקד. העיסוק בקהל התקשורת מעל דפי "העין השביעית" מתרחש כמעט תמיד באופן ערטילאי. יש התייחסות לאמון המידרדר של הציבור בתקשורת, להשפעות המשוערות של תכנים מסוימים על הציבור או לסגידה של אמצעי התקשורת לתרבות הרייטינג, אולם זו מובאת תמיד מפי עיתונאים - אלה הכותבים ב"העין השביעית" או אלה המרואיינים בכתבות. מבחינה מסוימת, הדבר צפוי ואף סביר בעיתון המיועד בראש ובראשונה לקהילה המקצועית העיתונאית ומתמקד בה עצמה; מצד שני, טמונה בכך סכנה: אם כל הבנתו של הקהל מתבצעת באופן מתוּוך, באמצעות דמיוּנו על–ידי עיתונאים הבאים עמו במגע ממשי לעתים רחוקות מאוד, האם לא ייתכן שכל תהליך הדמיוּן הזה בטעות יסודו?

שמרנות

בעניינים מסוימים (ראו לדוגמה: אינטרנט) מפגין "העין השביעית" שמרנות רבה. באחרים (ראו לדוגמה: אובייקטיביות; עובדתיות) הוא מגלה ניצוצות חתרניים. לעתים הוא מבקש לחזור לאיזה דגם אידילי, היסטורי, אולי מיתי, שבו העיתונאי "יוצא לשטח חמוש בפנקס ובטייפ... מלקט עובדות, בודק את אמיתותן, מתמצת אותן לכתבה עיתונאית... ותורם באמצעותה להשכלת הציבור" (ספטמבר 2004). בהזדמנויות אחרות הוא מגדיר ללא ביקורת את אותם עיתונאים עצמם כ"מספרי סיפורים סובייקטיביים" (יולי 2002).

"העין השביעית" הוא עיתון דו–שכבתי: המערכת הקבועה שלו כוללת מספר מצומצם של עיתונאים בכירים, ותיקים, בעלי ניסיון רב; השכבה השנייה מורכבת משורה של עיתונאים צעירים, לרוב לא מוכרים, בעלי ניסיון מועט יחסית בתחום העיתונות. שכבה זו סובלת גם מתחלופה גבוהה למדי. לכאורה ניתן היה לצפות שמיקומם היחסי של עיתונאי "העין השביעית" על ציר השמרנות יהיה במתאם גבוה עם חלוקה זו: עיתונאים ותיקים יהיו שמרנים יותר, עיתונאים צעירים יותר יציעו גישה רעננה יותר. בפועל, בדיקת "העין השביעית" לאורך זמן מצביעה על כך שאין הבדלים מובהקים ומהותיים בין העיתונאים הוותיקים לצעירים על ציר השמרנות; לעתים התמונה אפילו הפוכה מהמצופה. אם יש מתאם כלשהו, הרי שהוא מגיע ממקור אחר: כתבות התחקיר בעיתון נוטות לגישה שמרנית יותר. הן מתמקדות באותם ממדים שניתן לאתר בעבודה עיתונאית רגילה: עובדות לא מדויקות, חוסר איזון בסיקור, הטיות אידיאולוגיות או אישיות. בכתבות פובליציסטיות יותר, הנוטות לעסוק באופן אינטרוספקטיבי ורפלקסיבי בעבודה העיתונאית עצמה, נמצא יותר מקום להרהורים על - ולערעורים של - הנחות אקסיומטיות הנתפסות בדרך–כלל כמובנות מאליהן. באופן פרדוקסלי אפוא "העין השביעית" חותר לעתים תחת עצמו. בכתבותיו הוא מבקר את העיתונות על שאינה עומדת בנורמות המקצועיות (השמרניות) המצופות. ברשימותיו הפובליציסטיות הוא כופר בחשיבותן ובישימותן של אותן נורמות ממש. 

תקשורת אלקטרונית

קיימת, אבל בקושי. בדיקה שנערכה בגליונות מהשנים 2003 ו–2004 של "העין השביעית" מעלה את התמונה הבאה: מתוך 53 כתבות בעלות אופי חדשותי או תחקירי (להבדיל מפובליציסטי), שהתמקדו במובהק בעיתונות המודפסת או בתקשורת האלקטרונית (להבדיל ממספר מועט של כתבות שדנו בנושא כלשהו תוך התייחסות למדיום הכתוב והמשודר גם יחד), 39 (73.6%) התמקדו בעיתונות המודפסת, ורק 14 (26.4%) בעיתונות המשודרת. חוסר האיזון הזה אינו משקף את התמונה המלאה. את הכתבות החדשותיות והתחקיריות ניתן לסווג גם על–פי קטגוריה נוספת: ההתבססות שלהן על טקסטים (כמו במקרה של כתבות הבוחנות את אופי הסיקור של נושא כלשהו בעיתונות), או ההתבססות שלהן על מרואיינים (כמו במקרה של כתבות הבוחנות דינמיקה פנימית בגוף תקשורת כלשהו). במהלך השנים 2003 ו–2004 (הבחירה בשנים הללו היתה מקרית; אין סיבה להניח שהתמונה בשנים אחרות היתה שונה באופן מהותי) נמצאו ב"העין השביעית" 29 כתבות מבוססות–טקסט שבחנו את העיתונות המודפסת; רק שתי כתבות כאלה נמצאו בנוגע לאמצעי התקשורת האלקטרוניים.

יש סיבה מובהקת לפער העצום הזה: ההסתכלות של "העין השביעית", בוודאי כשמדובר בבחינת אופי הסיקור של סוגיה כלשהי, היא תמיד לאחור. במציאות הארכיונית של ישראל בשנות האלפיים, קל (וזול) הרבה יותר לאתר בדיעבד עיתונים מודפסים, דרך ספריות הפתוחות לכלל הציבור וארכיוני עיתונים הפתוחים לחלקו. ארכיוני ההקלטות של תחנות הטלוויזיה והרדיו חסומים בפני מרבית הציבור, ובכלל זה כתבי "העין השביעית". תמורת תשלום (רב) ניתן להשיג לעתים הקלטות של תוכניות ספציפיות; קשה ויקר הרבה יותר לבחון סיקור טלוויזיוני או רדיופוני לאורך זמן. מעקב מסודר כזה מצריך, למעשה, חיזוי מראש של הנושא שאחריו רוצים לעקוב, ומשמעת הקלטה יקית.

הסיבות להעדר ההתייחסות לסיקור בתקשורת האלקטרונית הגיוניות; הן גם מזמינות, במידה רבה, הצעות לפתרון (האם לא הגיע הזמן שיקום מנגנון מסודר המאפשר איתור הקלטות בקלות ובמחיר סביר? התקשורת האלקטרונית בישראל ממומנת, לפחות בחלקה, מכספי ציבור, וממלאת ללא ספק תפקיד ציבורי. האם אותו ציבור אינו זכאי לקבל את האמצעים לבחון את ביצועיה בדיעבד?). אולם ההכרה במגבלות הטכניות האמיתיות אינה מבטלת את הבעייתיות הנוצרת מההטיה המובנית ב"העין השביעית". בחינת הסיקור של כמעט כל סוגיה ציבורית מוגבל, למעשה, לביטוייה בעיתונות המודפסת, כאשר הסיקור הטלוויזיוני והרדיופוני נותר חסין מפני ביקורת (שלילית או חיובית). לנוכח שיעורי החשיפה של הציבור לטלוויזיה ולרדיו, והשפעתם המשוערת, שבוודאי אינה נמוכה מזו של העיתונות המודפסת, דומה שמצב זה אינו בריא. בוודאי שהוא אינו רצוי. 

גיליון 54, ינואר 2005

תגובה: איפה טעתה "העין השביעית"?

תמר ליבס

הסקירה השיטתית שערך ארן ליביו על ביקורת העיתונות ב"העין השביעית" במשך שנות קיומו של הדו־ירחון ("העין השביעית" 54), מדגימה את הקושי הגובר לשפוט את הפרופסיה על־פי הקריטריונים המקובלים. השינוי המהיר שחל בעיתונות (האלקטרונית, והכתובה בעקבותיה) יוצר צורך להתאים את הפרמטרים של הניתוח למציאות המשתנה. הגיע הזמן להכיר בכך שהניסיון לבחון את העיתונות על־פי הקריטריונים של מקצועיות שאנחנו (הקוראים וחוקרי התקשורת) מצפים שתנהג לפיהם, הופך במהירות ללא רלבנטי ו/או לא ריאלי.

ראשית, העובדה שרובן המכריע של הכתבות ב"העין השביעית" (74%) עוסקות בעיתונות המודפסת בעייתית במיוחד בגלל הקצב המואץ שבו היא מאבדת את מעמדה כמקור העיתונאי המרכזי. הסיבות הטכניות להתייחסות המועטת למדיה המשודרים שמזכיר ליביו (נגישותם הקלה יותר של ארכיוני העיתונות ו"משמעת הקלטה יקית", שמצריכה חיזוי מראש של מה ש"יתפוס" את הציבור ברגע נתון) רחוקות מלמצות את הקשיים של הניסיון לעקוב אחרי העיתונות האלקטרונית. גם אילו היה ליביו מצליח להתארגן ולהקליט את הכיסוי הטלוויזיוני של אירועים לאורך זמן, אין כל ביטחון שיכול היה לערוך ניתוח מדוקדק של השידורים על־פי קריטריונים מסורתיים כמו איזון, אובייקטיביות או ניטרליות.

מדוע יש קושי ליישם לטלוויזיה קריטריונים המופעלים על דיווח בעיתונות? ראשית, מה שנובע מההבדל בין המדיום המודפס והמשודר הוא שבעוד שכתבה בעיתון, המבוססת על מלים בלבד, פונה אל יכולת השיפוט הקוגניטיבי של הקוראים, ועוסקת בשאלות של צדק ואחריות, כוחה של הטלוויזיה בכך שהיא ממצבת את הצופים כעדים לטרגדיה אנושית, המעלה רגשות של רחמים ו/או סלידה. בעוד שבעיתונות הכתב אחראי לסיפור מובנה ו"מאוזן", המתבונן בהיבטים השונים של הסוגיה הנידונה, בטלוויזיה, שהיא בעיקרה מדיום ויזואלי, משקלו של ה"איזון", או ה"דיוק" במלים (או voice over בכתוביות) נדחק הצדה לעומת משקלן של התמונות, הנתפסות כאותנטיות, כפיסות של מציאות בלתי מתווכת. נראה שגם כשהטקסט "מאוזן", כוחה של תמונה שיש בה כדי לרגש את הצופים (שככל שהיא נוגעת ללב יותר היא אף ממוחזרת יותר) עולה על זה של המלים. קחו, למשל, את התמונות המתעדות את מותו של הילד מוחמד א-דורה בזרועות אביו, לעומת הטקסט שלפיו זהותם של ההורגים (חיילי צה"ל או הפלסטינים) איננה ברורה. או כתבתה של אילנה דיין על "וידוא הריגה" של חיילי צה"ל, שצורפו לה תמונות של חיילים צוהלים שצולמו בהקשר אחר. עד כמה ריאלי להניח שהצופים אכן קלטו את הטקסט שעל־פיו החגיגה לא היתה חלק מהאירוע שהכתבה התמקדה בו? ומדוע צורפו התמונות אם לא כדי להעצים את המסר של הכתבה? דווקא מהדורת החדשות ה"מרכזית", הסוגה שהיתה המתאימה ביותר להיבחן בכלים שבהם מתבוננים בעיתונות הכתובה, נדחקה לשולי שעות צפיית השיא, מתוך הנחה שהיא מושכת אחוזי צפייה נמוכים, ונצפית פחות מסוגות חדישות העוסקות באקטואליה ובנויות על מרכיבים שונים של דרמה, אקטיביזם ואקשן.

במלים אחרות, בטלוויזיה הכל אישי. כמדיום של תמונות וקולות, הטלוויזיה מסיבה את תשומת לבנו למגישים ולדמויות שהיא מציגה בפנינו. לא במקרה חוקרי התקשורת מצביעים על כך שרוב הידיעות בחדשות עוסקות ב"סיפורים", לא ב"סוגיות". כלומר מפגישים אותנו עם אדם שאמור לייצג מקרה פרטי של בעיה חברתית, אך מתייחסים הרבה פחות לגורמים המבניים או המוסדיים האחראים לה. סיפור טיפוסי יוצר אמפתיה כלפי נכָה או אם חד־הורית, או נפגעת פעולת טרור שלא נעשה עמה צדק, ולעתים במהדורה הבאה הטלוויזיה מבשרת לנו בגאווה שהחשיפה הטלוויזיונית אכן גרמה לשר האחראי, או לתורם בעל לב רחב, לתקן את העוול במקרה שהוצג. פחות ברור אם החשיפה תורמת לנשים רבות הנמצאות במצב דומה. מה שברור הוא שכוחו של המדיום הטלוויזיוני במתן במה לעוול שנעשה ליחידים. ועוד ברור שכוחו של סיפור מעין זה הוא דווקא בחוסר של ריחוק, ניטרליות או איזון.

סוגה מעין־עיתונאית מסוג הפופוליטיקות למיניהן, המשמשת זירת התגוששות בין עמדות הנִצות ביניהן, עומדת אמנם בקריטריון של "איזון" בין דעות, אך הבעייתיות בה טמונה בנטיית העורכים לבחור את מייצגי הקצוות הקיצוניים והפופוליסטיים של כל אחת מהתפיסות הפוליטיות המתחרות במקום את אלה המייצגים אותה נכוחה. הסיבה - הסלקציה של המשתתפים נועדה כמובן להחריף את ההתגוששות ולשרת את הצופים כמתבוננים בקרקס - ולא כאזרחים נאורים האמורים להיחשף למגוון של עמדות. במקום מעורבות אזרחית, התוכניות האלו נוטות לגרום לציניות וסלידה מהתחום הפוליטי כולו.

תוכניות נוספות, המתיימרות לייצר סוגים שונים של עיתונאות בשעות צפיית השיא, בעייתיות עוד יותר מבחינת היכולת לבחון אותן בכלים של אתיקה עיתונאית. הללו, בשם יומרה עיתונאית, התרחקו למחוזות צהובים, ונכנעות לחלוטין לתרבות הרייטינג. אם בתוכניות האירוח באולפן עסוק המנחה בהתססת הרוחות (ובפסבדו נסיונות להרגעתן), הרי בסוגה כמו "שומר מסך" הוא משגר מתחזים בתפקיד פרובוקטורים (עם מצלמה נסתרת) המשחקים תפקידים של קורבנות כדי לצוד פושעים. מה שמוצג כתחקירנות פעלתנית (שתילת סוכנת המתחזה לילדה כדי לצוד פדופיל באינטרנט היא דוגמה מתונה יחסית), מספק הנאות מציצניות על גבול הפורנוגרפיה. דווקא בעיתונאות האקטיביסטית של "בולדוג" (מיקי רוזנטל), המעמתת את הרשויות עם העוולות שהן גורמות, יש שימוש ביתרונות הטלוויזיה כמדיום שמסוגל להגיע לשטח, לתעד ולהפתיע את השלטון בשגרת יומו.

ניתן להגן על מפיקי הסוגות העיתונאיות השונות בתקשורת האלקטרונית בטיעון הבא: דווקא משום שמפיקי כל אחת מהתוכניות מודעים לכך שהם פועלים בסביבת תקשורת תחרותית, רב־ערוצית, שהעודפות בה רבה, הם אינם חייבים לקחת על עצמם את מלוא האחריות על הסיפור החדשותי, ולכן הם מסתפקים בהארת פן כלשהו של הפרשה. הראיון, או התחקיר, או תוכנית האירוח שהם מפיקים, נתפסים כנדבך בגודש של תוכניות בסוגות שונות, המוקדשות לאותו עניין. אף אחת מהתוכניות הבודדות איננה מתיימרת למצות את המכלול. לפיכך ראיון "ללא איזון" עם אתי אלון, או אפילו עם יגאל עמיר, נתפס כלגיטימי. בסופו של יום, שפע הערוצים והסוגות הוא זה שאמור לייצר איזון, חוסר פניות, ואם תרצו, להתקרב לאמת. שפע הערוצים והסוגות החדשותיות/בידוריות הם האמורים להבטיח שהמכלול יתחבר למשהו שמתקרב לתמונה השלמה. מכאן שכללים כמו איזון, דיוק, חוסר פניות וכו' ניתן להפעיל רק על מכלול השידורים. נראה שכדי לשמור על רלבנטיות, על מבקרי העיתונות להרחיב את יחידת הניתוח כדי להכיל עיתונאות אלקטרונית משפיעה בסגנון "בולדוזר", "משעל" ו"שומר מסך", ולעשות הערכה מחדש של הקריטריונים לשיפוטה. 

פרופ' תמר ליבס היא ראש המחלקה לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית

גיליון 55, מרץ 2005