תחקיר "מעריב" על יוסי גנוסר מגולל סיפור מעניין, ומטריד למדי, לגבי השילוש הלא קדוש ביטחון-עסקים-ממשל. הסיפור הוא מעניין וראוי, וכל עורך היה מפרסם אותו. אולם, אם הפרסום הזה הוא שיחסל את הקריירה הציבורית של גנוסר, יהיה בכך יותר משמץ של אירוניה. יהיה זה אירוני משום שבמידה מסוימת הקריירה הציבורית של גנוסר התאפשרה הודות למטרייה התקשורתית שפרסו עליו, בנפרד, עיתון "מעריב", אמנון דנקנר - היום עורך "מעריב", ודן מרגלית - היום כתב בכיר בעיתון ומי שנתן את עיקר הגיבוי הפובליציסטי ב"מעריב" לתחקיר של בן כספית.

הרקע של גנוסר, שמילא תפקיד מפתח בפרשת השב"כ ובפרשת נאפסו, מי שמינויו למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון היה עילה לפסק-דין תקדימי של בג"ץ, הובא ב"מעריב" עם פרסום התחקיר הרחב. ביום פרסום התחקיר כתב מרגלית: "התגובה הראשונה למקרא התיק הכבד הנושא את שמו של יוסי גנוסר היא תחושת עלבון עמוקה. שדווקא הוא יעשה לנו כדבר הזה? עצם מעצמנו? בשר מבשרנו?". סקירת עברו של גנוסר עושה את הגילויים למפתיעים פחות. אחרי הכל, זהו אותו גנוסר שהיה "הסוס הטרויאני" בוועדת זורע שהוקמה לחקור את פרשת קו 300 אותו גנוסר שצוות חקירה בראשותו סחט בהתעמרות קשה הודאה מסגן עיזאת נאפסו והוסיף חטא על פשע כששיקר בהכחישו את הטענות בקשר לשיטות החקירה אותו גנוסר שפסק-דין תקדימי של בג"ץ פסל אותו מלשרת כמנכ"ל משרד השיכון וכינה אותו "עבריין שהעיד לשקר ושיבש הליכי משפט" אותו גנוסר שמעורבותו במשא-ומתן הישראלי-פלסטיני עוררה מחלוקת ציבורית ואף גררה התערבות של בג"ץ. נכון שלא כל עבריין הוא פתולוגי, אבל מי שמעד, ויותר מפעם אחת, מעורר פחות פליאה כאשר הוא מועד שוב. אבל גנוסר זכה ליהנות לא רק מחנינה תקדימית של הנשיא (לפני פתיחה בהליך פלילי) אלא גם לחנינה מלאה של עיתון "מעריב", של עורכו הנוכחי, ושל אחדים מבכירי כתביו.

איור: אסף חנוכה

במערכת ציבורית תקינה היה אדם כמו גנוסר, שנתפס בקלקלתו, מנודה. הדרך חזרה למרכז העניינים חוצה את העיתונות. לאורך כל דרכו של גנוסר לחיק הקונסנזוס היו בעיתונות הישראלית מי שקידמו את גרסתו, שלפיה הוא היה קורבן. ב"מעריב" נערכו אתו כמה ראיונות אוהדים שהציגו את דמותו המיוסרת, זו שנעשה לה עוול משווע ("האם בכית פעם, יוסי גנוסר", היתה כותרתו של אחד מהם). בכל פעם שגנוסר היה מעוניין בתפקיד ציבורי (מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון) נהגו אמנון דנקנר ורון מיברג, להתייצב להגנתו תוך השתלחות במבקריו, במערכת המשפטית ובעיתונאים שביקרו אותו. גנוסר מוצג אצלם כמי שפעל לחשיפת האמת ולא להסתרתה. "הוא היה היחיד בין אנשי השב"כ שסירב בתוקף לבקש חנינה ותבע כי דרכי הפעולה של השב"כ ייבדקו. רק אחרי תחנונים ממושכים ניאות להיכנע ולהצטרף לבקשת החנינה. בכך בעצם היה זה גנוסר שהעניק חנינה למדינה, לממשלה ולשב"כ", כתבו דנקנר ומיברג ב"חדשות".

מערכת היחסים החברית של דנקנר ומיברג עם גנוסר היא מן המפורסמות. שלושה שבועות לפני פרסום התחקיר של כספית, ביקר גנוסר בבית "מעריב" אצל העורך הראשי. מיברג ודנקנר טענו מעל דפי העיתון שוב ושוב שנעשה לו עוול ונתנו במה לאיומיו לחשוף סיפורים שירעידו את המדינה. "אנחנו יודעים למה הם שותקים. הם יודעים למה הם שותקים. גנוסר יודע למה הם שותקים. מתישהו, והזמן הזה הולך ומתקצר, ייאלץ מישהו לטפל במעלליהם האישיים של השלושה בשב"כ, ואנחנו מבטיחים לכם שהשערות שלכם יסמרו. אנחנו חוששים שמעשים המיוחסים לגנוסר ייראו בהשוואה כמעשה משובה של ילד בגיל הגן", כתבו דנקנר ומיברג ב"חדשות" (5.2.93) ביחס לראובן חזק, פלג רדאי ורפי מלכא, שלושת הבכירים בשב"כ שפעלו לחשיפת הפרשה. מי שמבקר אותו, יותר מרומזים הכותבים, עושה זאת ממניעים לא כשרים.

כשפסל בג"ץ את גנוסר מלהתמנות למשרת מנכ"ל משרד השיכון והבינוי, נתן "מעריב" בעמודי החדשות מקום דומה לסיקור ההחלטה השיפוטית ולגרסתו של גנוסר: "אני חש נבגד". ב"מעריב היום" קיבל גנוסר את השער והרבה אהדה. "מאז חשיפת חלקו בפרשת קו 300, סופג יוסי גנוסר מהלומות בלי הפסקה", נכתב שם, "הוא כמו שק איגרוף... או לחלופין כמו נחום-תקום מודרני, סופג וממשיך, סופג וממשיך". הכתב, אורי גינוסר, מסביר שהבעיה המרכזית של גנוסר היא חוסר המזל שלו, והתנכלותם של אחרים: "מכיוון שהיתה שם מלחמת הכל בכל, וגנוסר נראה בעל סיכויים, החלה לקום אופוזיציה נגדו שחבריה דאגו להעלות מחדש את עלילות השב"כ". עלילות. "גנוסר, שקיבל תמיד מחמאות על תפיסתו המהירה וכושרו הארגוני, שוב חש שהוא רוצה תפקיד גדול יותר... בדרך הזו, כאמור, חיכו לו כמה עורכי-דין שפנו לבג"ץ". עורכי-הדין הרשעים ארבו לו, לגנוסר החף מכל עוון. וכך מסתיימת הכתבה: "אוהדיו תהו כמה עינויי דין צריך אדם לעבור בבית-המשפט והאם אין החנינה שקיבל מנשיא המדינה בפרשת השב"כ, סוגרת את כל הפרשה. המסתייגים לא היו מוכנים להרפות. עכשיו רק צריך לתהות, מתי תהיה המכה הבאה?" ("מעריב", 24.3.93). המסר ברור - גנוסר הוא קורבן של המערכת.

ברשימה "הכישלון הוא יתום", מיום ה-12.6.01, סביב דיון בעניינו של אהוד יתום, קורא העיתון (ב"יומן מעריב") "להכשיר את בוגרי פרשת 300 כיוסי גנוסר, ולהסיר את ההתנגדות הפבלובית למעורבותו הברוכה בתהליך השלום".

גם דן מרגלית, אז ב"הארץ", התייצב לימינו של גנוסר. העמדה הבסיסית שלו היא שגנוסר בסך-הכל פעל לפי נורמות מקובלות באותה תקופה, כלומר המערכת שבה פעל אשמה ועל כן, למעשה, איש לא אשם: "מה רצו אפוא מגנוסר לפני הקמת ועדת לנדוי, כאשר הנורמה היתה לשקר בבית-המשפט? מה פסול אפשר למצוא בהדלפת מידע לשב"כ על עדויות שהושמעו בפרשת קו 300 באוזני האלוף מאיר זורע?" ("הארץ", 28.3.93). מילא אם מרגלית היה מסתפק בכך, אבל הוא המשיך: "...הרי גנוסר לא מואשם שבישל עדות שקר. הטענה כלפיו מתמצית בביקורת שדיווח לממונים עליו בשב"כ על מה שנאמר בדלתיים סגורות". גנוסר עצמו מתאר את פעילותו כך, בתצהיר שהגיש לבג"ץ: "כחבר הוועדה פעלתי להעלמת חלקם של אנשי שב"כ בהריגת המחבלים. בכך עברתי על חוקי מדינת ישראל". ועדת לנדוי קבעה: "...כאן נעשתה, בנוסף על מתן עדויות שקר, ביודעין ובמתוכנן, פעולה של שיבוש חקירה...". מרגלית, אולי בתום לב, מציג תמונה לא מדויקת של האישומים נגד גנוסר. באחת ההתייחסויות המעטות לעברו של גנוסר, במאמר שפרסם בצמוד לתחקיר של כספית, תחת הכותרת "רקב ביעקב", דורש מרגלית להקים ועדת חקירה, אבל "ועדת חקירה רצינית, לא כמו זו שנוהלה בפרשת קו 300 על-ידי האיש התמים מאיר זורע, שגנוסר סובב על הזרת". בעבר, כפי שראינו, התייחס מרגלית בסלחנות מפליגה להתנהגותו של גנוסר, על גבול הדמדומים של האמת. מתי השתכנע שגנוסר הטעה את זורע?

בתגובה לפניית "העין השביעית" מסביר מרגלית: "לגנוסר לא היה עניין להסתיר את האמת, הוא לא היה במקום האירוע (ההוצאה להורג י"ק)... הוא פעל כפי שפעל כי כך פעלו אז בשב"כ. לפי מיטב זכרוני הוא לא נפגש עם העדים. בלילה הוא סיפר לאברום (אברהם שלום - אז ראש השב"כ)... את מה שאמרו העדים ביום. הם (שלום ואנשי שב"כ נוספים י"ק) תדרכו את העדים. מי שבא להעיד לא ראה בערב הקודם את גנוסר (...) אמרתי שהוא סובב (את זורע י"ק) על הזרת כי הוא לא סיפר את האמת. אבל הוא לא זייף את העדויות. אני מוכן לקבל שטעיתי. אולי היום הייתי כותב אחרת".

ברור שמותר לעיתונאים לשנות את דעתם, אבל בכל זאת נשאלת השאלה, למה עכשיו? מה יש בגילויים החדשים של בן כספית שמצדיק שינוי עמדה ערכית כלפי האיש? ומה עם "סליחה, טעינו"?

איור: אסף חנוכה

הגילוי העיקרי החדש בתחקיר "מעריב" הוא היקף הפעילות העסקית של גנוסר עם הפלסטינים ואופיה האפל. התחקיר של כספית מעלה טענות משכנעות שעסקיו של גנוסר אינם מדיפים ריח נעים. לפי פרסומים בעיתונות החליטו במשטרה, ביאח"ה, לחקור חשדות לעבירות כלכליות בפרשת גנוסר. בקרוב תחקור גם יחידת החקירות של מס הכנסה את החשד שגנוסר לא דיווח על הרווחים הרבים מן החשבונות שניהל. ההערכה היא שהמשטרה לא תייחס לגנוסר סעיפי חשד של שוחד (החוק בישראל אינו מונע מתן שוחד ללא-ישראלים) או של פגיעה בבטחון המדינה. חשיפת עסקיו האפלים לכאורה של גנוסר היא סיפור הצלחה עיתונאי ממדרגה ראשונה, אולם לא היא שעמדה במרכז התחקיר.

טענה מרכזית בתחקיר היא שיש ניגוד עניינים בין פעילותו העסקית של גנוסר לבין שליחויותיו הציבוריות. בעקבות החשיפה של כספית הורה היועץ המשפטי למשטרה לחקור את האפשרות שגנוסר מסר תצהיר כוזב בעניין קשריו העסקיים עם הרשות-הפלסטינית. זו תוצאה טובה ומוצלחת לתחקיר עיתונאי. אבל הטענה בדבר ניגוד העניינים של גנוסר אינה חדשה, והיא אף שימשה בסיס לעתירתו של ח"כ צבי הנדל. מי שניסח אז את כתב-ההגנה המשכנע ביותר היה דווקא עורך "מעריב" היום, אמנון דנקנר: "חבר-הכנסת הנדל לא הגיש את הבג"ץ", כותב אמנון דנקנר ב"מעריב" ב- 1.5.00,"בגלל חרדתו למנהל תקין, אלא בגלל שידוע לו כי גנוסר יעיל בשירותיו וכי הוא מצדד ופועל למען הסכם רציני בין ישראל לפלסטינים בעוד הנדל חושש מאוד מהסכם כזה. לגופו של עניין, אין ממש בעתירת הנדל. גנוסר אינו משמש בתפקיד רשמי אלא מעמיד לרשות ברק את קשריו הטובים עם צמרת הרשות. זו אינה תופעה חדשה שממשלות משתמשות בשירותיהם הטובים של אנשי עסקים בעלי קשרים כדי שישמשו צינור לא פורמלי במגעים בין מדינות. אין כאן אלא עוד מקרה של שימוש בבג"ץ לצורכי ניגוח פוליטי". במקום אחר כתב דנקנר: "השופטים לא התביישו לדון ברצינות באפשרות שאדם כגנוסר, שהקדיש את חייו לבטחון המדינה ושכל בן בצבא, ימעל בתפקידו ולא ינהג בתום לב בשירות ראש הממשלה, מכיוון שיש לו עסקים פרטיים עם הפלסטינים" ("מעריב", 25.8.00). השופטים לא התביישו - וב"מעריב" התביישו?

אמנון דנקנר בחר לא להגיב לכתבה. אפשר להניח שהוא רואה בתחקיר "תיק גנוסר" סיבה מספקת לשינוי השקפותיו. אולם מסקירת הגילויים שפורסמו בתחקיר, כאמור, לא ברור מדוע.

האישום המוסרי המרכזי כלפי גנוסר הוא זה שלא נאמר במפורש בתחקיר של "מעריב": כדי להתעשר, שיתף למעשה פעולה עם האויב. מעל הכותרת הראשית של העיתון ביום פרסום הפרשה נכתב: "שרון הורה לבדוק האם הכספים שימשו לטרור". הכותרת, הענקית, "המוסד חוקר". המוסד, שאינו גוף חקירה, לא חקר. ראש המוסד זימן לשיחה את עזרד לב, שותפו של גנוסר.

ההקדמה לידיעה נחתמת בציטוט מפי גורם בכיר: "מדהימה אותי המחשבה שגנוסר לא הבין שמחובתו לדווח". בשער המוסף לשבת מככבת, מטבע הדברים, הפרשה. מתחת לכותרת הראשית "תיק גנוסר": "’מעריב’ חושף לראשונה כיצד הפך יוסי גנוסר, מבכירי השב"כ, למייסד ולמנהל של אימפריית הכספים החשאית של יאסר ערפאת. ...גם כשהאינתיפאדה התנהלה במלוא עוצמתה וגבתה מחיר דמים נורא, גנוסר המשיך לפעול. ולהתעשר. ...עזרד שנבהל וחשד שהכסף הועבר למימון הטרור הפלסטיני החליט לשים קץ ל’מעשים לא כשרים’. גורמי מודיעין ל’מעריב’: חשוב לנו מאוד לאתר את זרימת הכסף, כדי לפענח איך מומן הטרור הפלסטיני".

החולשה העיתונאית היא שמאחורי הכותרות הרעשניות הללו אין בתחקיר ראיות לכך שגנוסר שיתף פעולה עם האויב. אפשר לבקר את שיקול הדעת ואמות-המידה של מי שממשיך ועושה עסקים עם ראשי הרשות-הפלסטינית בעת שאלה נמצאים במלחמה מול ישראל. אולם "מעריב" לא מסתפק בכך "מעריב" מתעקש לרמוז, מבלי שיוכיח זאת, שגנוסר ידע, או צריך היה לדעת, שהכסף משמש לטרור. לב מוצג כמי שהוטרד מן האפשרות הזו ולכן פרש. מן הכתבה עצמה מצטיירת תמונה שונה למדי של מניעי לב. לב, פגוע מהתנהגותו של גנוסר, מסביר: "זה לא ייתכן שהוא ישבור שותפות ויכתיב חלוקה חדשה. הוא הביא את הלקוח, אני את הבנקים. אין סיבה לכל זה". התפרקות הקשר עם גנוסר נעשתה על רקע של ריב שותפים. הניסיון להציג אותה כאקט מוסרי לא עולה יפה.

אולי משום העדר ראיות מספיקות, נוקט "מעריב" בשיטה של רמזים ועושה שימוש בלשון כפולה. במאמר "רקב ביעקב" כותב דן מרגלית: "...אין מקום לשום טענה, חד וחלק, שגנוסר ידע או אפילו חשד שראשיד מבריח את הכספים כדי לממן את הטרור. איני טוען שהיה צריך לאמץ את חשדם של גורמי מודיעין ישראליים שראשיד הוא האיש שעושה כן. לא חלה עליו כל חובה לדווח לעמי אילון ולאבי דיכטר מן השב"כ... אפילו לא כאשר יום אחד נעלמו מהחשבון 65 מיליון דולר בלי שראשיד סיפר לו על כך, וישראל והמערב חיפשו לשווא לאן נעלמו כספי הרשות-הפלסטינית. אך זה מה שהייתי מצפה ממנו לעשות, כראש אגף לשעבר בשב"כ וכמי שרוב ראשי הממשלה הסכימו להציבו בלב המגעים עם הפלסטינים". מרגלית אומר כאן דבר והיפוכו. הוא לא טוען, אבל כן מצפה. מצא את ההבדלים.

מרגלית מבאר: "לא חלה עליו חובה לדווח. הוא לא עובד של השב"כ. אני לא יודע אם הוא ידע או לא (שהכסף מנותב לטרור י"ק). אני מניח שלא. אבל ההתנהגות שלו, העובדה שהוא לא דיווח, בעייתית".

עניין אחר מעורר תמיהה - מן התחקיר של כספית לא ברור מתי בדיוק החלו קשריו העסקיים של גנוסר עם הפלסטינים. ההתקשרות עם לב, שפותחת את התחקיר, היא בפברואר 97’. זה לא הפריע ל"מעריב", ולעיתונאים אחרים, לכרוך יחד את שלושת ראשי הממשלה לשעבר מן השמאל. רבין שנרצח ב- 95’, ופרס שהפסיד בבחירות לנתניהו כבר ב-96’.

בתהליך הרהביליטציה של גנוסר לקחו חלק פוליטיקאים (רבין שהיה הראשון להשתמש בו כשליח, ושרון שמינה אותו ב-87’ למנכ"ל מכון היצוא) ועיתונאים. אוהדיו של גנוסר בעיתונות הישראלית חשים ודאי נבוכים, אולי גם מרומים. הזיהוי האוטומטי של פטריוטיזם עם אינטגריטי לא עמד במבחן. מי שהפר את החוק אתמול מטעמים פטריוטיים עשוי להפר אותו שוב מחר, והפעם מטעמים אחרים. לא בטוח גם שמה שנתפס כפטריוטיזם הוא אכן הדבר האמיתי. יש הבדל, לא דק, בין הפגנת לויאליות לבוס, גם אם הוא ראש השב"כ או ראש הממשלה, ובין נאמנות למדינה. לפעמים, וכך במקרה של גנוסר, השניים מתנגשים. כשאדם מתרגל לחסינות במישור המשפטי והציבורי, לא מפתיע לגלות שהוא חש משוחרר מכבלי החוק והמוסר החלים על הכלל. לא נמצא ביסוס להחשדה המרומזת בתחקיר "מעריב" לקשר בין גנוסר לטרור. התנהגותו של גנוסר בפרשה הנוכחית, מעוררת התנגדות ככל שתהיה, היא חמורה פחות מהתנהגותו בפרשיות קודמות ומפורסמות. לא ברור שיש בגילויים החדשים כדי להצדיק שינוי ביחס אל גנוסר. מי שסבור שלגנוסר היה ניגוד עניינים, לא צריך היה לחכות לגילוייו המטרידים של כספית. קריאה מפוכחת של התנהגותו בעבר צריכה היתה לשמש תמרור אזהרה. במקום תמרור עצור הוצב בפני גנוסר שלט: דרך סלולה לפניך.

גיליון 42, ינואר 2003