מאז שהוחתמו לראשונה חוזי העבודה האישיים בעיתונות, ונפרצה מסגרת החוזים הקיבוציים, השתנו דברים רבים בתנאי ההעסקה של העובדים בתקשורת. רובם שלא לטובת העיתונאים. אם החוזים האישיים העניקו מידה מסוימת של הגנה וביטחון, הרי ששיטת ההעסקה כמשתתפים חופשיים, פרילנסרים, אינה מספקת למעשה כל ביטחון. אין מספרים מדויקים לגבי מספר הפרילנסרים בתקשורת. קשה גם לתת הערכה בעניין. מספר רב של משתתפים הם אכן "חופשיים", ונוהגים לפרסם רק מדי פעם, לאו דווקא כעיסוק מרכזי ובלעדי. אולם מספר רב של עיתונאים לכל דבר מועסקים כפרילנסרים, וככאלה אינם זוכים לכל הגנה על מקור פרנסתם. שלושה פסקי-דין מהשנה האחרונה מלמדים על הנעשה בתחום יחסי העבודה בתקשורת.

כדי להבין את משמעותם של פסקי-הדין האלה, כדאי להזכיר פסק-דין מ-1973: ד"ר ראובן סיוון נגד רשות-השידור. בערעורה של רשות-השידור בבית-הדין הארצי לעבודה החליט בית-הדין כי סיוון, שהגיש תוכנית רדיו שבועית במשך כשש שנים, אינו "עובד" אלא פרילנסר, וככזה, אינו זכאי לתנאים המוקנים מקיום יחסי עובד-מעביד. בפסק-הדין הכיר בית-הדין באופיה המיוחד של תעשיית התקשורת, ובגמישות הדרושה לה בהעסקת עובדים. כלי התקשורת ניצלו היטב פרצה זו. במקום להיות היתר למקרים מיוחדים, הפך המעמד "משתתף חופשי" לצורת העסקה שגרתית. התקשרויות פיקטיביות, שבהן מצהיר על עצמו המועסק כפרילנסר, היו לתופעה רווחת בענף. באותם מקרים נדירים שבהם ניסו העובדים לפנות לבית-הדין לעבודה, השתמשו כלי התקשורת בתקדים סיוון להגנתם. אולם בפסק-דין של בג"ץ מ-1993 מציין הנשיא אהרון ברק כי לו היה מובא עניינו של סיוון בפני בית-הדין כיום, היתה הפסיקה שונה. שינוי המגמה בא לידי ביטוי בפסיקותיו האחרונות של בית-הדין לעבודה.

איור: אסף חנוכה

אסולין נגד רשות-השידור

המקרה הראשון הוא פסיקת בית-הדין הארצי מיום 10.10.01 בערעורם של משה אסולין ו-96 אחרים נגד רשות-השידור. התובעים הם קבוצת עובדים טכניים, שקיבלו את משכורתם דרך חברות חיצוניות. שיטת העסקה זו מקובלת בגופים ממשלתיים, ונועדה לעקוף מגבלות של מכסת כוח-אדם. במקרה הזה ביצעו התובעים עבודה זהה לזו של עובדי הרשות. לאחר שהוחלט לקצץ בשעות עבודתם ב-1992, הם פנו לבית-הדין כדי שיכיר בהם כעובדים. לאחר שנדחתה תביעתם בבית-הדין האזורי לענייני עבודה, ערערו לבית-הדין הארצי. האחרון קבע כי למרות הסכמת כל הצדדים להתקשרות דרך החברות החיצוניות, אין בכך כדי לשנות את העובדה כי למעשה היה מעמד המערערים מעמד של עובדים לכל דבר. החברות האמורות היו פיקטיביות ושימשו רק צינור להעברת כספים. רובן הגדול הורכב למעשה מעובד אחד בלבד ("חברת אני בע"מ").

מעניינת במיוחד קביעתו של בית-הדין כי ההתקשרות נעשתה "בחוסר תום-לב". עקיפת מכסות כוח-אדם היא אמנם בעיה ייחודית לרשות-השידור, אך סוג הפתרון לה אופייני לכל גופי התקשורת, והתיאור המשפטי "חוסר תום-לב" הוא לשון המעטה לדרך שבה מיושם בהם הפתרון. הבעיה שהם נאלצים להתמודד אִתה היא זכויות עובדים והתשלומים הנובעים מהן. הפתרון, שאין בו שום תום-לב, הוא חוזה שבו מצהיר העובד על כך שלא מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין הגוף שבעבורו הוא עובד. במקרים אחרים, אפילו חוזה כזה אינו נחתם והעיתונאי חי משבוע לשבוע.

גאיה קורן נגד "ידיעות אחרונות"

כזה הוא המקרה של העיתונאית גאיה קורן, שבו פסק בית-הדין האזורי לטובתה נגד "ידיעות אחרונות". קורן כותבת בעיתון כבר כתשע שנים. במשך כל אותה תקופה היא תפקדה, מכל הבחינות, ככתבת לכל דבר: היא יזמה כתבות וגם קיבלה נושאים מעורכיה, ביצעה מטלות במערכת העיתון, השתתפה בפעילויות העיתון ואף ערכה את המוסף "ערוצים". במהלך השנים האלה כתבה אמנם מדי פעם גם לעיתונים אחרים, קטנים, שלא התחרו ב"ידיעות אחרונות", כמו "סטטוס" ו"הורים וילדים", אך הרוב המכריע של עבודתה נעשה ל"ידיעות אחרונות". באפריל אשתקד הודיעה לה מערכת העיתון על הפסקת עבודתה, כאשר היתה בחודש השני להריונה. לטענת קורן, אותה ייצגה עו"ד ענת דולב, היה הריונה הסיבה העיקרית לפיטוריה. לטענת "ידיעות אחרונות" זה היה חלק מתוכנית קיצוצים. בית-הדין קבע כי למרות שלא נחתם חוזה בין קורן ל"ידיעות אחרונות" היתה קורן, למעשה, עובדת העיתון ולא פרילנסרית. מכיוון שכך היתה זכאית להגנתו של חוק עבודת נשים, האוסר על פיטורי עובדת בהריון ללא אישור מיוחד.

בכך לא הסתיימה הפרשה. "ידיעות אחרונות" בחר בפרשנות משלו להחלטת בית-הדין. משכורתה של קורן אמנם שולמה, אך לא ניתנה לה כל אפשרות לעבוד. לא רק שהעורכים קיבלו הוראה לא לקבל כתבות מקורן, אלא גם ננקטה נגדה מדיניות נקמנית - לא ניתנו לה תלושים למזנון ונחסמה גישתה למחשב. בהחלטתו מ-16.8.01 קבע בית-הדין כי יש בכך בזיון בית-המשפט והורה ל"ידיעות אחרונות" להחזיר את קורן לעבודה לאלתר. "ידיעות אחרונות" כיבד את ההחלטה, ומאז מועסקת קורן במסגרת דומה לזו שבה היתה לפני תחילת הפרשה.

בשני המקרים, פירושו של פסק בית-הדין הוא כי אם המועסק עבד כמו עובד, ונראה כמו עובד, כנראה שהוא עובד.

שאול צדקא נגד גל"צ

המקרה השלישי, שאול צדקא נגד גל"צ, מעניין במיוחד כיוון שבו פסק בית-הדין הארצי פסיקה תקדימית בעניין הרבה פחות מובהק. תחילתה של הסאגה בת עשר השנים היא דווקא במחלוקת פשוטה למדי - משכורת שלא שולמה. בשנות השמונים התגורר צדקא בלונדון. משם שלח כתבות ל"הארץ" ולגל"צ. בתקופת מלחמת המפרץ שלח מספר רב מהרגיל של כתבות. משביקש תשלום על כך, התבקש על-ידי מפקד גל"צ להתחשב במצבה הכלכלי הקשה של התחנה. צדקא בחר להתחשב במצבו הכלכלי שלו ושלח לגל"צ מכתב דרך עורך-דינו ובו דרישת תשלום. באותו יום התבשר על פיטוריו.

צדקא מספר כי המניע הראשוני להגשת התביעה היה השכר המגיע לו. בעידוד עורך-דינו, בועז גולדשטיין (שנפטר בינתיים), הפכה המטרה להיות פסיקה תקדימית בנושא יחסי העבודה בתקשורת. בדיעבד נכון לקבוע כי המאבק ניזון במידה רבה מכעס של עובד שזכה ליחס אישי גרוע, שאינו בלתי אופייני בכלי התקשורת הישראליים. לאחר שהתביעה נדחתה בבית-הדין האזורי, ערער צדקא לבית-הדין הארצי לעבודה, שם הפכה התביעה לדיון עקרוני בשאלת מעמדם של הפרילנסרים. חשוב לציין כי צדקא היה חופשי בעבודתו הרבה יותר מקורן. באותה תקופה הוא היה סטודנט, ועבודתו העיקרית היתה ב"הארץ", שזכה לעדיפות במשלוח כתבותיו. מבחינת גל"צ הוא היה רשאי לשלוח כתבות גם לגופי תקשורת אחרים, למעט תחנות רדיו בישראל. צדקא הוא שקבע את מספר הכתבות שהעביר לגל"צ. הוא גם יזם נסיעות למדינות אחרות באירופה וקיבל תשלום מיוחד על כתבות ששלח מהן. למרות כל זאת פסק בית-הדין כי עליו ליהנות מזכויות הניתנות לעובדים - תשלום דמי פיטורים והודעה מוקדמת.

חשובה במיוחד היא התייחסותו של בית-הדין, גם בתביעה של אסולין וגם בתביעה של צדקא, למתרחש בתעשיית התקשורת. בפסק-הדין של אסולין דן נשיא בית-הדין, השופט אדלר, בתעשיית התקשורת העולמית. הוא מצטט את דו"ח ארגון העבודה העולמי בנושא יחסי העבודה בתחום התקשורת. אדלר מסכים עם מסקנות הדו"ח שריכוז הבעלויות בענף הביא לשחיקה במעמדם של העובדים.

עניין זה מופיע גם בחוות-דעתו של אדלר בפסק-הדין של צדקא, שם היה בדעת מיעוט. פסק-הדין עוסק גם ב"תופעות המדאיגות", כלשונו, שהתגלו בענף התקשורת בישראל. מלבד ההצבעה על ההשלכות השליליות שיש לריכוז הבעלויות, מציין אדלר כי גופי התקשורת ניצלו את רצונם של אנשים רבים לעבוד בענף כדי להמעיט ככל האפשר בזכויותיהם ולהעסיק רבים מהם כפרילנסרים, למרות שהיו עובדים לכל דבר.

שלושת השופטים הסכימו כי צדקא זכאי לדמי פיטורים והודעה מוקדמת, אך נחלקו בנימוקים. השופט אדלר ראה בצדקא פרילנסר, אך לדעתו גם אלה זכאים לזכויות עובד מסוימות. השופטת נילי ארד, בדעת הרוב, קבעה כי יש לראות בצדקא עובד. ארד ציינה כי אין לשלול מתעשיית התקשורת את הגמישות שמעניקה אפשרות העסקת הפרילנסרים, דעה שאין חולקים עליה. מצד שני, קבעה ארד, מרכיבים רבים של עבודת העיתונאי מחייבים חופש רב יותר מאשר בעבודה אחרת. מטבע הדברים דורשת העבודה העיתונאית עצמאות, אשר מתבטאת גם בחופש לבחור היכן יפרסם העיתונאי את דבריו. כלומר, גם אם העיסוק העיתונאי עשוי להיראות כאופייני לפרילנסרים, אין הדבר בהכרח כך. משום כך יש לבחון את מעמדו של העיתונאי במבחנים המתחשבים בייחודיות המקצועית. במבחנים שהציבה ארד ייחשבו פרילנסרים רבים בתקשורת הישראלית לעובדים.

פסיקה ללא השפעה

"מעמדו של הפרילנסר בתקשורת הוגדר בפסק-הדין של סיוון נגד רשות-השידור", אומרת פרופ’ פרנסס רדאי מהאוניברסיטה העברית. "מאז הלך והתרחב השימוש בהגדרה זו". האם שלושת פסקי-הדין עשויים להפוך את הגלגל? להערכת פרופ’ רדאי, סביר להניח שלא. עיתונאים רבים, בעיקר פרילנסרים חסרי ותק ומעמד, יחששו לפנות לבית-המשפט כיוון שצעד כזה עלול ליצור להם תדמית בעייתית בשוק התקשורת. יותר מאשר בענפים אחרים, קיים בתקשורת היצע גדול במיוחד של עובדים שיהיו מוכנים לעבוד גם ללא תנאים בסיסיים, בתקווה לשיפור מעמדם בעתיד. בעיתונות קיימת תופעה נוספת - עיתונאי אינו זקוק לתקופת הסתגלות למקום עבודה חדש; העבודה העיתונאית דומה בכל כלי התקשורת. לכן קל במיוחד להחליף עיתונאים. צירוף גורמים זה, יחד עם מגמות כלליות במשק הישראלי, הביאו לחולשת העיתונאים מול גופי התקשורת. "בית-הדין לענייני עבודה עשה כל שביכולתו כדי להגן על העיתונאים", אומרת רדאי, "אך ללא התארגנות שלהם, תהיה לפסיקות השפעה מועטה בלבד".

אבנר מולכו הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה

גיליון 40, ספטמבר 2002