האשה הקטנה והצנומה, פניה מכוסים במעיל, התקרבה בצעדים מהירים לעבר בית–משפט השלום בירושלים, מלווה בחוקרת משטרה. העיתונאים והצלמים הרבים שהמתינו לבואה נדרכו, וכשהגיעה לשער הבניין עטו עליה בבליל של מיקרופונים, פנקסים ומצלמות, לטקס הזובור המסורתי לחשוד/ה מצטיין/ת. מתחת למעיל, כפי שהוסבר להם לפני כן ממקורות המשטרה, מסתתרת גננת שנעצרה בחשד שהכתה וקיללה ילדים בגן. "למה הכית את הילדים?", שאל אחד העיתונאים את האשה. אין מענה. "למה הכית אותם?", שב ושאל, אך הגננת הזריזה כבר הספיקה להיבלע באחד האולמות והשאלה המאשימה נותרה מהדהדת באוויר.

השאלה, הפשוטה לכאורה, מדגישה תופעה מטרידה בעבודתם של לא מעט עיתונאים: הנטייה לתת אמון רב בגרסת הממסד, במקרה הזה - המשטרה, בעיקר בשלבי החקירה הראשונים והמעצר. בשלב המעצר ניזונים הכתבים לענייני פלילים בעיקר מהמקורות המשטרתיים לבירור החשדות שבגינן נעצר החשוד. מדובר בחשדות שהמשטרה לעתים טרם הצליחה להוכיח, אך זה, מצד שני, טבעם של חשדות, וככל שהצבעים עזים יותר - כך עולות המניות של הסיפור ושאיפתו של העיתונאי להביא סחורה טרייה ומשובחת למערכת. החשוד, שבנסיבות כאלה נמצא במצב נפשי קשה, אינו נגיש, ולכן העיתונאים אינם יודעים לרוב את גרסתו. ולעתים, כשמדובר ב"אזרח קטן", גם אין לו ייצוג משפטי עד שבית–המשפט דן בבקשת המשטרה להאריך את מעצרו (עד 24 שעות לאחר המעצר). כשנכנס בסופו של דבר גם עורך–דין לתמונה, הוא מוצא עצמו לא פעם בעמדת נחיתות, כיוון שהמשטרה אינה חייבת למסור לו באותה עת את חומר הראיות שנאסף בחקירה.

לאחר מעצרה של הגננת מירושלים אמרו גורמי המשטרה לכתבים כי החוקרים גבו עדויות מכמה הורים וילדים, ויש ראיות לכאורה שהיא הכתה שני ילדים. עם המידע "המרשיע" הזה הגיעו הכתבים לדיון בהארכת מעצרה, אבל רק שם, במהלך הדיון, נוכחו לדעת כי הורים רבים אחרים לילדים באותו גן דווקא תומכים בגננת, ואפילו שלחו למשטרה עצומה ובה הם קוראים להפסיק את החקירה. השופטת שוכנעה להטיל צו איסור פרסום זמני על זהותה של הגננת. פרקליטה, עו"ד אריאל עטרי, סבור כי הפרסומים בתק שורת משקפים תמיד את החשדות החמורים שהמשטרה מייחסת לעצור, והציבור שופט את האזרחים שמובאים לבית–המשפט לפי הפרסומים האלה בלבד. "בתקשורת מתנהל משפט שדה, שבו לאזרח שפרטיו מתפרסמים אין שום סיכוי לצאת זכאי".

לא כל הנוגעים בדבר יודו בכך, אבל חוסר האיזון, וההישענות הכמעט בלעדית על מקורות משטרה בשלב הראשוני, משפיעים על גישתם של העיתונאים אל החשוד בעת המפגש הראשון איתו. ההטיה לרעתו, הפקפוק בדבריו וחוסר האמון בו ניכרים לעתים קרובות בתוכן השאלות שמופנות אליו, בטון ובאופן הצגתן. עליונות המשטרה בקרב על אוזנו של העיתונאי מומחשת היטב במסיבות–עיתונאים שהיא עורכת בעת פיצוח פרשיות פליליות גדולות. הודעות מסודרות ומפורטות, תרשימים ומצגות צבעוניות לא משאירות לחשוד כמעט שום סיכוי בזירה התקשורתית–ציבורית.

איור: גיא מורד

הגישה הרווחת בציבור ש"אין עשן בלי אש" רווחת גם בעיתונות, שנוטה להתנהג בקונפורמיזם. הדעה הרווחת היא ש"אם האיש נעצר, סביר להניח שעשה את מה שמייחסים לו, וההסתתרות המגוחכת שלו מאחורי חולצות, מעילים או צעיפים רק מחזקת את החשד". המשפט "לא עשיתי כלום, אני חף מפשע" מתקבל כמעט בביטול, למרות שמבחינה סטטיסטית, הסיכוי שחשוד ייצא זכאי גדול יותר מהסיכוי שיורשע. חשדות המשטרה לא זוכים רק לאמון יחסי, אלא גם מקבלים בולטות גדולה יותר בדיווחים בכלי התקשורת, ואילו גרסתו של החשוד מוזכרת לעתים קרובות רק בשורות מעטות.

עו"ד ששי גז: "קשה מאוד לנקות אדם שמאשימים אותו, למרות שלא עשה כלום. מניסיון עשיר אני אומר שאומללים האנשים במדינת ישראל כשמתחילים להאשים אותם בתקשורת. אפילו אם תביא תעודת זהות אף אחד לא יאמין שאין לך אחות. הזיכוי תמיד תופס כותרות קטנות ואף אחד לא רואה אותו. נסה אתה לעניין את המערכת שלך בזיכוי. את מי זה מעניין? אז הוא זוכה, אז מה. כשאתה אומר 'זיכוי', אתה אומר 'אין סיפור'".

לפעמים, ולתחרות יש כאן משקל כבד, קשה לעיתונים לעמוד בפיתוי מול הדחף ליצור כותרת מושכת ומרעישה, גם על חשבון האדם שנעצר ונלחם על חפותו: "קצין ופדופיל", "המהנדס היהודי", "המאפיונר של נתניה", "שודדי מכונות הקפה", "רצח שופט והלך לישון". כולם, צריך לזכור, בגדר חשודים.

שופטת בית–המשפט העליון בדימוס, דליה דורנר, מסכימה לטענה כי התקשורת ממהרת להאשים חשודים. "אני דואגת יותר לאיש הקטן וחסר האמצעים מאשר לאיש החזק, שעומדים לרשותו יועצי תקשורת, דוברים ועורכי–דין בכירים. התקשורת מחפשת אשמים ומשפיעה בדיווחיה על האווירה בציבור, ויש חשש כי זה עלול להשפיע גם על ההליך המשפטי. גם השופטים הם בני–אדם. יש כתבים שלא נותנים ערך לחזקת החפות. כותבים את מה שהמשטרה אומרת אפילו בלי סייג, ומכניסים את המלה לכאורה, - לעתים אפילו לא במקומה. הכתבים צריכים לכתוב בצורה ברורה בלשון בני–האדם: לאיש עומדת חזקת החפות והמשטרה צריכה להוכיח את החשדות נגדו. גם אם החשוד, למשל, דקר מישהו, עדיין לא ברור אם זה רצח, הריגה או גרימת מוות ברשלנות, אבל התקשורת כבר ממהרת לשפוט. ואם השופט משחרר חשוד - מיד מוטחת ביקורת, כי הוא לא התנהג לפי רצון הכתב".

למקסין ולרפי דורות מאשקלון יש בטן מלאה על התקשורת. בנם, טל דורות, בן 23, נעצר בחודש פברואר 2004 בחשד שתקף מינית ילדה בת ארבע בגן ילדים, ומיד הוכתר בכינוי "הפדופיל מאשקלון". כלי התקשורת פרסמו בהבלטה את תמונתו, בכתבות הודגש כי הוא נעצר חודשיים קודם לכן בגין עבירה דומה (למרות שלאחר יומיים שוחרר בלי כתב–אישום), ולכולם לא היה ספק - זה האיש. אולם במסדר זיהוי שערכו חוקרי המשטרה לא זיהתה הילדה הקטנה את טל דורות כאדם שתקף אותה והצביעה על אדם אחר. בית–המשפט שחרר אותו מהמעצר וארבעה חודשים אחר–כך סגרה הפרקליטות את התיק נגדו מחוסר ראיות.

טל דורות סירב להשתתף בכתבה זו כדי לא לחוות מחדש את ימי הפרשה המעיקים. הוריו, לאחר התלבטות, הסכימו להתראיין ולא הסתירו את חוסר האמון המוחלט שהם רוחשים מאז הפרשה לכל עיתונאי באשר הוא. בסלון ביתם הם מציגים את המעטפה שבה שמרו את כל הכתבות שפורסמו על בנם. הכותרות בעיתונים הגדולים ובמקומונים זעקו אז: "הפדופיל", "המחדל והאונס", "הכתובת היתה על קיר הגן", "ידעו והתעלמו", "בכייה לדורות". עכשיו, כשהתיק סגור וטל דורות חופשי ולא אשם (הוא הרחיק עד לארה"ב כדי להתנתק מהחויה הקשה), מתכוונים ההורים לתבוע את העיתונים. "הם עשו בו לינץ'", אומרת מקסין דורות ומנסה לעצור את הבכי. "לא אכפת לעיתונאים על מי הם דורכים. הם יעשו הכל כדי למכור יותר עיתונים, והרי ידוע שפדופיליה מוכרת עיתונים. טל לא עשה שום דבר רע בחיים שלו. הוא היה בתנועת–נוער, במועצת התלמידים, שירת במסגרת הנח"ל, בחור פופולרי וחברותי, והם עשו ממנו מפלצת. זה ילווה אותו כל חייו, בכל מקום. אצל האנשים באשקלון הוא יהיה תמיד 'טל דורות, הפדופיל מאשקלון'". רפי דורות: "הבן שלי עבר טראומה שכמעט אי–אפשר לעמוד בה, והרוב בגלל העיתונות. עד שאדם לא נתקל בזה אישית, הוא לא מבין שדברים רבים שמפורסמים פשוט לא נכונים". מקסין דורות: "העיתונאים לא חשבו לרגע שאולי המשטרה עצרה את האדם הלא נכון. הם ניסו להרשיע בעיתונים. וכשהוא שוחרר, אף אחד מהעיתונאים הרבים שהתקשרו אלינו במהלך ימי המעצר, לא התקשר כדי להתנצל".

משפחת דורות מוכרת היטב באשקלון כבר שנים, אך כעת, כפי שמתארת מקסין, אנשים מתרחקים. מקצתם מסתכלים עליה בחמלה, אחרים עוברים לצד השני של הכביש. "שום דבר לא יחזור להיות כשהיה, וכלום גם לא עוזר: לא ההכחשות, לא השחרור מהמעצר, לא סגירת התיק. אנשים עדיין חושבים שטל עשה את זה. למשל, כששחררו אותו, הורים של ילדים בגן הפגינו בדרישה להחזיר אותו למעצר". במסגרת רצונה לתבוע את העיתונים, פנתה משפחת דורות אל כמה עורכי–דין בעלי שם, אך נרתעה מהמחיר הגבוה שיעלה לה המאבק המשפטי. מקסין: "יש עורכי–דין שאמרו לנו שהם לא רוצים לקחת את התיק הזה כדי לא להתעמת עם העיתונים. זה נראה לי חלום רע שעדיין לא התעוררנו ממנו. הרצון לתבוע את העיתונים על הנזק שעשו לנו זה הדבר היחיד שמחזיק אותי במדינה. אני לא רוצה לחיות כאן. המדינה לא עשתה שום דבר כדי להגן על טל", היא אומרת בכעס.

רפי: "לפני המקרה שקרה לנו, חשבתי שאם כותבים משהו על אדם מסוים, אז בטח לא המציאו את זה. עכשיו, כשאני פותח עיתון ורואה כתבה על מישהו שעשה משהו, אני לא מאמין, אלא אם כן בית–המשפט אומר את זה". ומקסין מסכמת במרירות: "אם זה קרה לטל, זה יכול לקרות לכולם. גם לך".

רמי טל, עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", משוכנע שהציבור יודע להבחין בין הרשעה בבית–משפט לכתיבה עיתונאית. "לדעתי, רוב הציבור האינטליגנטי מבין שלעיתונות אין כוח להרשיע. כוחה של העיתונות הרבה יותר קטן ממה שאויביה מייחסים לה. כתבה שתופיע על אדם בטלוויזיה, ובה יגידו כי הוא אחראי למחדל, ודאי לא תביא לו יוקרה גדולה, אבל היא לא תשפיע כלל על השופט. מי שחי במדינה דמוקרטית חייב לדעת שהעיתונות תבקר אותו. העיתונות לא הרשיעה את טל דורות. מי ש'הרשיעה' אותו היא המשטרה, שהודיעה לעיתונאים, 'תפסנו את הפדופיל'. פעם ידעו את ההבדל בין חשוד, נאשם ומורשע. היום יש כמה עורכים בעיתונות, ואני מדבר גם האלקטרונית, שכשאני קורא ושומע את הדיווחים שלהם יש לי הרגשה שהם לא לגמרי מודעים להבדלים האלה. בזהירות המתבקשת אשמיע השערה: יכול להיות שב–25 השנים האחרונות החתירה להשיג סקופ, שבעיקרה היא דבר ברוך, ועיתונאים צריכים להשיג סקופים, גרמה לאנשים לאבד פרופורציות. וזה גם השפיע במידה מסוימת על העורכים שרוצים מאוד לעשות עמודים בולטים וזעקניים, כדי להתחרות אפילו בטלוויזיה".

אולם סקר חדש מערער את קביעתו של טל כי הציבור מבין שהעיתונות אינה חזקה מספיק כדי להרשיע (אם כי בד בבד אומר הסקר משהו גם על האמון, או חוסר האמון, שרוחש הציבור לפוליטיקאים). על–פי הסקר שביצעה חברת "גיאוקרטוגרפיה" בקרב 500 נשאלים בעבור חברת האסטרטגיה וייעוץ התקשורת "רימון–כהן/וובר–שנדוויק", יותר מ–70% מהציבור מאמינים או מאמינים בהחלט שאישי ציבור אשמים כבר עם פרסום החשדות נגדם בתקשורת. רוני רימון, שותף ומנכ"ל בחברה שהזמינה את הסקר, כלל לא מופתע: "הסיקור התקשורתי בשלב החשדות לא מותיר מקום לציבור לפקפק באמיתות החשדות. הסיקור הוא מוחלט, חד–משמעי ורצוף סימני קריאה, במקום לעורר סימני שאלה וספק באשר לאמיתות החשדות, ולאפשר תגובה מכובדת לחשוד".

מתן אפשרות לתגובה בולטת לאנשים שזוכו מעוגן בחוק ובכללי האתיקה המקצועית של העיתונאים. סעיף 12 א': "פורסם בעיתון דבר חשד, הגשת כתב–אישום או הרשעת אדם, ונודע לעיתון ולעיתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב–אישום או בוטל או זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של מורשע, לפי העניין, יפרסם זאת העיתון בהבלטה הראויה". העיתונות אינה מצטיינת במילוי ההנחיה הזאת אם כי בשנים האחרונות ניכר שיפור.

ועוד מסעיף 12 א': "עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם...". עורכי–דין רבים טוענים כי בעיני התקשורת המצב הוא בכלל הפוך: החשוד הוא אשם כל עוד לא הוכחה חפותו. הבעיה היא שכשחפותו מוכחת לבסוף, הנזק לשמו הטוב קשה מאוד לתיקון. הוא שבור, משפחתו מתקשה לתפקד, הילדים סופגים הערות פוגעות בבית–הספר, וגם - והתקשורת לא מתעניינת בו. הרי, אצל "האזרח הקטן" זיכוי זה לא אייטם. 

רן בנימיני הוא כתב קול–ישראל לענייני משטרה

הכנסת מתערבת

כשהתגלגל עניין מעצרו של טל דורות לבית–המשפט המחוזי בבאר–שבע, בימיה הראשונים של הפרשה, ביקש עורך–דינו לשכנע את בית–המשפט להטיל צו האוסר על פרסום שמו. "פרסום שמו או זהותו עלול לפגוע פגיעה קשה ביותר בשמו הטוב", אמר הפרקליט, "אנחנו כבר שומעים בכל כלי התקשורת שמדובר בפדופיל ואם תמונתו תפורסם, ואחר–כך המשטרה תגיע למסקנה שזה לא האדם המתאים, אי–אפשר יהיה לתקן את הנזק". השופט שקל את העניין, אך לבסוף קבע כי אין בסיס משפטי להיענות לה במקרה הנדון. "אינני שולל את הטעם שבדברי הסניגור", אמר השופט, "אך כל עוד המחוקק לא קבע שיש מקום לאמץ את הנימוקים שהציג, על בית–המשפט להעדיף את השיקול של הכלל בדבר פומביות הדיון". הסניגור יכול היה רק להצטער שהצעות החוק של חברי הכנסת רשף חן (שינוי) ואיוב קרא (ליכוד) לא התקבלו עדיין.

שתי ההצעות, שעברו בינתיים בקריאה טרומית בכנסת, באות להפוך את המצב הקיים כיום: במקום שהחשוד יצטרך לשכנע את בית–המשפט מדוע יש לאסור את פרסום שמו, ייאסר הפרסום מלכתחילה, ונטל השכנוע יעבור למשטרה ולעיתונות, שייאלצו להסביר מדוע יש צורך לחשוף את זהותו. אם יעברו הצעות החוק את כל תהליך החקיקה, ייאסר על העיתונות לפרסם שמות של חשודים עד להגשת כתב–אישום.

בדיון שהיה בוועדת חוקה, חוק ומשפט אמר שר המשפטים הקודם יוסף לפיד (בעבר איש "מעריב"), כי הוא תומך בהצעת החוק של רשף חן "בלב כבד", למרות שהאינסטינקטים העיתונאיים שלו מדברים נגדה. "הפגיעה בזכויות הפרט ובצנעת הפרט הפכה להיות למגיפה שצריך לעצור, כי 95% מהאנשים שנעצרים משוחררים אחר–כך מבלי שיועמדו לדין, וחלק ניכר מהם זוכים לפרסום שלילי. בוודאי שלא כולם אחר–כך זוכים לפרסום על כך שהם לא הועמדו לדין, ויש פה בעיה חמורה של איזון".

ח"כ חן מדגיש כי הצעת החוק שלו אינה מיועדת לחול על אישי ציבור: "גם אישי ציבור חשופים להרס שמם הטוב, אך זה המחיר שהם משלמים. במיוחד אצלנו, נבחרי הציבור, הכל צריך להיות שקוף וגלוי בפני הבוחרים, גם אם חושדים בנו. לנו, בניגוד לאזרח הקטן, יש במה נרחבת להגיב על חשדות. הצעת החוק שלי נוגעת לאזרח הקטן, כי שופכים את דמו לפני שהוגש כתב–אישום. מי שקובע אשמה הוא אך ורק בית–המשפט. עם כל הכבוד לכתבים הפליליים, הם לא יכולים לעשות זאת. הם צריכים לזכור שלעתים, מבחינת החשוד, הפרסום הוא עונש כבד יותר מהעונש שיטיל, אם בכלל, בית–המשפט".

ח"כ קרא, לעומתו, כולל את אישי הציבור בהצעת החוק שלו. "מי שמשלם את המחיר אלה בעיקר אישי הציבור ונבחרי הציבור. עושים עליהום, ואז כבר שום תגובה לא מאזנת ומתקנת את הנזק. החשיפה עלולה לחסל קריירה פוליטית. שמעתי סיפורים של חשודים - גם מתוך הליכוד וגם מחוץ לליכוד - שסיפרו לי איך הרסו להם את החיים ואת המשפחה. הם נשארו עם צלקת לכל החיים".

הפרשן המשפטי של קול–ישראל, משה נגבי, מתנגד נחרצות לשתי הצעות החוק. לטענתו, כבר היום יש לבתי–המשפט יותר מדי סמכות לאסור פרסום שמות של חשודים, למרות שפרסום כזה הוא חלק מעיקרון של פומביות המשפט, והוא הערובה הטובה ביותר שלא יהיו נסיונות טיוח. "המקרים שבהם המשטרה עוצרת אנשים שלא עשו דבר אינם רבים, וגם לא כולם מקבלים חשיפה תקשורתית. אני בכלל חושב שהעיתונות לא מספיק מרשיעה במישור הציבורי. זה שתיק פלילי נגד אדם נסגר או לא נפתח, זה לא אומר שהפרסומים לא היו מוצדקים. בית–המשפט פוסק אחרון בנושאים משפטיים, לא בנושאים ערכיים ומוסריים. כאן לתקשורת יש תפקיד חשוב. העוול שייגרם במקרים של מעצר שווא ופרסום זהותו של החשוד בטל בשישים לעומת העוול שייגרם לחברה אם חשדות רציניים לא יפורסמו". לחלופין, מצדד נגבי בחוק שהעביר יוסף לפיד לפני כשנתיים, הקובע שאם כלי תקשורת פרסם חשד נגד אדם, עליו לפרסם באותה הבלטה אם האיש זוכה ושוב איננו בגדר חשוד. 

גיליון 54, ינואר 2005