בתחילת נובמבר, ימים אחדים לפני שעלה לאוויר הערוץ החדש ברוסית "ישראל פלוס" (תחנה 9 בשלט), נסעה המנכ"לית והעורכת הראשית, הגב’ יוליה שמאלוב-ברקוביץ’, מנכ"לית לשעבר של העיתון "וסטי", במונית. לאחר שהציגה עצמה בפני הנהג, הוא החל להתלונן בפניה על מריבותיו התכופות עם חברתו העולה החדשה מרוסיה. "כל ערב אנחנו יושבים ביחד ורואים ערוצים מרוסיה בכבלים", הוא אמר. "אירנה משתדלת לתרגם לי, אבל זה לא מעניין אותי וטלוויזיה ישראלית לא מעניינת אותה ואנחנו רבים על זה". כשבועיים לאחר תחילת שידורי "ישראל פלוס" הזדמנה שמאלוב-ברקוביץ’ במקרה למוניתו של אותו נהג, שחייו, כך תיאר, השתנו לבלי הכר. מדי ערב יושבים בני הזוג חבוקים ומרותקים מול הטלוויזיה המשדרת תוכניות ישראליות ברוסית עם כתוביות בעברית, והשמחה במעונם. "כששמעתי על כך מאותו נהג מונית", אומרת שמאלוב-ברקוביץ’, "הרגשתי שאני בדרך הנכונה ואני עושה משהו חשוב בשביל המדינה. אנחנו ערוץ ישראלי, יהודי, לאומי וציוני ואנחנו לא מתביישים להגיד את זה".
ערוץ "ישראל פלוס" החל את דרכו באביב 97’, עם קבלת חוק חבילת הערוצים החדשים בכנסת. מיליון ומאתיים אלף דוברי הרוסית החיים בישראל הביאו לרייטינג כה גבוה בערוצי הטלוויזיה הרוסית המשודרים כאן, עד כי חברות ישראליות החלו לפרסם בטלוויזיה הרוסית. הכדאיות הכלכלית, בתוספת הרצון "לכוון את הציבור שלנו לציונות ולאומיות ויהודיות", כדברי העורכת הראשית, הביאו להקמתו כערוץ מסחרי. שני אילי הון ישראלים שעלו מחבר-העמים התחרו על השליטה בערוץ: לב לבייב וולדימיר גוסינסקי. לבייב הוא ידידו הטוב של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ומחזור מחירות היהלומים שהוא כורה מדי שנה ברוסיה מגיע למיליארדי דולרים. גוסינסקי, איל הון ותקשורת שמתנגד בעקביות לפוטין ותוקף אותו לא אחת באמצעות ערוץ הטלוויזיה ברוסית שהוא מחזיק בארצות-הברית, עשה זאת גם בטלוויזיה הרוסית, עד שפוטין הפקיע ממנו את השליטה בערוצים. פוטין, שמייחס משקל רב לתפוצות דוברות הרוסית החיות מחוץ לרוסיה (בארה"ב, גרמניה וישראל בעיקר), לא רצה את גוסינסקי כבעלים של ערוץ טלוויזיה ברוסית בישראל. רבים מאנשי התקשורת הרוסית בארץ טוענים שלבייב קנה את הערוץ באמצעות הגשת הצעה נדיבה יותר במכרז, כדי להבטיח לידידו פוטין שקט בערוץ ישראלי שענייניו העיקריים הם ציונות, אהבת הארץ ומסורת ישראל, ולא מחדליו של נשיא רוסיה. משתלם ללבייב, לטענת גורמים בענף, להפסיד מיליוני דולרים בשנה מערוץ "ישראל פלוס", אבל לשמור על הידידות עם פוטין.
מטרת הערוץ, על-פי קברניטיו, היא לקרב את קהילת העולים לנעשה בארץ באמצעות ערוץ טלוויזיה בשפתם שיעסוק בנעשה כאן מצד אחד, ויערוך לישראלים הוותיקים היכרות עם המנטליות והתרבות הרוסית מצד שני. בכל ערב משדר הערוץ מהדורת חדשות בת חצי שעה ברוסית, המופקת על-ידי חברת החדשות של ערוץ 2. את חומרי הגלם החדשותיים שמגיעים מחברת החדשות של ערוץ 2 משדרים עורכי "ישראל פלוס" בדגש על ההיבטים הנוגעים לציבור העולים מחבר-המדינות. בכל סוף שבוע משדר הערוץ יומן חדשות המורכב מכתבות מארכיון חברת החדשות, העורכות הקבלה בין אירועי השבוע האחרון לשבוע המקביל לפני עשר שנים. כל ערב שידורים מתנהל במסגרת שידור חי של אולפן פתוח, המארח מומחים לשיחה על ענייני היום ומאפשר לצופים לחייג לאולפן כדי להציג שאלה או להביע את עמדתם. ההפקה הטכנית של האולפן הפתוח מסובכת למדי, משום שרבים מהמתארחים בו הם ישראלים שאינם דוברי רוסית. השיחה עמם מתנהלת אפוא בעזרת מתורגמן שמתרגם את הדיון סימולטנית לאוזניהם. כאשר הם מתערבים בדיון, או משיבים לשאלה, הם עושים זאת בעברית המתורגמת מיד לרוסית.
לוח השידורים דומה לזה של הערוצים הישראליים, בדגש קל על תוכניות טריוויה ומשחקי מוחות. מדי שבוע משודרים שעשועוני מחשבה וידע, תוכנית מסורת בהנחיית שחקן תיאטרון "גשר" סשה דמידוב, תוכנית לימוד עברית עכשווית באמצעות סיור בשווקים ושיחה עם עוברים ושבים, מגזיני בריאות, נשים ואיכות חיים. "המחלקה המיוחדת" היא תוכנית התחקירים ו"משרתי העם" היא תוכנית הדיון הפוליטי. את תחושת העליונות התרבותית של חלק מעולי רוסיה כלפי התרבות הישראלית מסבירים אנשי הערוץ בחוסר ההיכרות עם התרבות הזו בתוכנית התרבות השבועית "ארטישוק", השואפת לגשר על הפער התרבותי, מתארחים נציגים מכל התחומים והזרמים בתרבות הישראלית, המסורתית והמודרנית, המזרחית והמערבית (בעניין זה מודה העורכת הראשית שמדי פעם עליה להזכיר לחלק מן העיתונאים שאין בערוץ מקום להתנשאות תרבותית). בתוכנית "זכותך" עוסקים המנחים בחוק הישראלי, בזכויות האזרח ובחובותיו, ובתוכנית הבישול הפילוסופית "רוצה לאכול - והכל" משלב המנחה מתכונים ובישולים בהגיגים רעיוניים.
איור: דוד פולונסקי
בין אנשי התקשורת הרוסית בארץ יש הסכמה כי מבחינה אתית משתדל הערוץ להקפיד על אובייקטיביות ואיזון פוליטי. עובד בכיר בערוץ יודע לספר על תוכנית אקטואליה בהנחיית סשה אברבוך, שעימתה בין הפוליטיקאים יוסי ביילין משמאל ויורי שטרן מימין. "במהלך השידור הרבה סשה להצטרף לשטרן ולתקוף את ביילין. תוך כדי השידור הוא קיבל הוראות להירגע, ואיזן את התמונה". גם מנחה האולפן הפתוח, יוסף שגל, אמר בראיון לעיתון "רוסקי איזראילטיינין", היוצא לאור בארץ ברוסית, כי הונחה בפירוש לא להביא את דעותיו השמאליות למסך משום שפניו הם פני הערוץ. אלא שלערוץ, כך מסכימים רבים, מחלות ילדות קשות הנובעות מגישה קרתנית ומחוסר מקצועיות.
אולגה רוקנגלז, מבקרת הטלוויזיה של העיתון "וסטי", תוקפת ללא רחם: "אני חושבת שזה ערוץ מאוד לא מוצלח. החדשות לא טובות, כי המנחים לא מקצועיים והרוסית שלהם גרועה, עם מבטא פרובינציאלי, בניגוד לאנשי חדשות ערוץ 2 שהם מקצועיים ואינטליגנטים. המגישים צעירים, אין שם ניתוחים טובים. מדברים ומדברים הרבה זמן ולא טוב רק לדבר. בתוכנית ’טריטוריה נשית’, למשל, נשים מדברות על הבעיות שלהן בצורה פרובינציאלית, ממש מביך להסתכל. גם מגישת תוכנית התרבות ’ארטישוק’, לינה גונצ’רסקי, היא פרובינציאלית. אני לא מבינה למה היא מגישה את התוכנית, כי בן הזוג שלה דווקא בסדר. הם גם מביאים רק סרטים ישנים, כמו הסרט העתיק על בלזאק. הם מציגים בעיקר אנשים מרוסיה ונותנים תחושה של גטו. אם מביאים ישראלים זה כדי לברר מה הם נותנים לעולים. ככה חושבים הרבה אנשי תקשורת. זה ערוץ שמעניין זקנים ולא צעירים".
מיכאל גלבוע, עורך רדיו רק"ע (קול-ישראל ברוסית), רואה גם צדדים מוצלחים יותר. "מבחינה מקצועית החדשות דווקא סבירות בהחלט, בהתחשב בכך שבטלוויזיה לא היו מהדורות יומיות ברוסית. אני מדבר על כתבות ולא על מגישים. לי לא מפריע שהמבטא של המגישים מעיד שהם לא מרוסיה הלבנה. יותר מפריע לי שהם לא בשידור כשיש פיגועים, למרות שפעם או פעמיים הצליחו לעלות בלי תמונה. המגישים, שאולי רק שניים מהם אנשי מקצוע, לא מדייקים בשמות אנשים ומקומות וטועים בהדגשת המלים. התוכניות שהביאו מהטלוויזיה הרוסית הן חיקוי גרוע. ’האולפן הפתוח’ הוא הזוועה הגדולה ביותר זה היה אמור להיות בסיס ליום השידורים ולקשר בין אייטמים. להוציא המגישה, יושבים שם אנשים שאין להם מושג מה זה טלוויזיה. מדברים רוסית לא נכונה, מפגינים ידע מועט מאוד לגבי מה שקורה כאן, ובכלל לא מבינים עברית. כשמזמינים מומחה, הם מקשיבים בעיקר לעצמם ומרבים לפטפט. ישב שם רב ודיבר על חנוכה. ברגע שהתחיל לענות על השאלה למה להדליק שמונה נרות, התפרץ המגיש לדבריו וסיפר סיפורי ילדות לא חשובים. אין סדר בשידור, אין חלוקה למראיין ומרואיין, אין הגדרות תוכן ונושא לשידור, לא מבינים בשביל מה הזמינו איש זה או אחר ויוצא שמדברים סתם. את התוכנית ’שלוש דעות’, בהנחיית אלכס אברבוך, התביישתי והפסקתי לראות. היתה פאשלה שהמנחה לא הצליח לשאול את ביילין, שהתארח עם יורי שטרן, שאלה בעברית. חבל שזה כך. העניין הוא שמסתובבים בחוץ הרבה אנשי מקצוע שאותם לא לקחו לעבודה בערוץ, ייתכן שבגלל הדרישות הכספיות שהגישו. דווקא בסוף דצמבר אמורה לעלות תוכנית שתיקרא ’בשבילכם הקומקומים’, שם כבר ראיתי טלוויזיה רצינית ונכונה ומדויקת. זו סדרה על עצות לעולים חדשים איך לא לטעות בשרשרת של פעולות יומיומיות. זה הסממן הראשון ואת זה עושים אנשים מחוץ לערוץ.
"דווקא הטוק-שואו הפוליטי בסדר גמור מבחינה אתית. לא נתקלתי בשום הטיה פוליטית בשידורים שראיתי, אבל היו טעויות. בחורה ששמה סווטלאנה, המומחית שלהם למזרח התיכון, דיווחה על השיחות בין חמאס לפת"ח לגבי הפסקת הפיגועים בקאהיר ואחר-כך בדמשק, ואמרה שהשיחות הסתיימו בכישלון ולא היתה הסכמה, למרות שכולם דיווחו שהגיעו להסכמה, רק שחמאס לא הבטיח לקיים אותה. היה גם עניין לא נעים ב’שירותרום’, כשלבייב, הבעלים של הערוץ, תרם חצי מיליון שקל, ותמונה שלו הוקרנה על המסך למשך עשר דקות. לצערי לא שמעתי אף אחד, גם מחוץ לרדיו רק"ע, שיש לו דעה חיובית על הערוץ הזה בינתיים".
מסכמת עיתונאית "ידיעות אחרונות" נטשה מוזגוביה: "יש תחושה שהמנחים פרובינציאלים, לא רציניים, והרוסית שלהם גרועה. גם אני וגם החברים שלי חושבים שיש מקום לערוץ כזה, אבל לא במתכונתו הנוכחית".
לדוקטורנט דמיטרי אפשטיין, החוקר את המדיה הרוסית באוניברסיטת בן-גוריון, דעה חיובית ואופטימית יותר. "ציפיתי לאיכות נמוכה בהרבה והופתעתי, למרות הכל, לטובה. רואים שרבים מהם לא אנשי מקצוע, אבל החדשות שלהם כן טובות. אנשים דוברי רוסית צמאים למהדורת חדשות ישראלית טובה ברוסית. שמתי לב שהורי המבוגרים, שהשפה מהווה בשבילם מחסום קשה, החלו לצפות מדי ערב לשידור מהדורת החדשות של הערוץ, לאחר שהתייחסו אליו רק כאל גימיק בהתחלה. אני מאמין שהחדשות שלהם יהיו כוח המשיכה שייתן להם את מרווח הזמן שבו ישפרו את רמת שאר השידורים, בלי שיברחו מהם הצופים לתמיד".
"אנחנו שונים מהערוצים 1 ו-2", אומרת שמאלוב-ברקוביץ’, "אנחנו לא עוד אחת מאפשרויות הפנאי של הצופה, אלא מרכזיים יותר בחייו. אנחנו בהחלט מתכוונים להפוך את הערוץ לבית בעל השפעה עבור 17% מאזרחי ישראל דוברי הרוסית".
ברשימה שפרסם מבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר, כאשר עלה הערוץ לאוויר באמצע נובמבר 2002, הוא התייחס למושג "בית". "המנחים הסבירו לצופים שהערוץ החדש אמור לשמש ’בית’ ליותר ממיליון דוברי רוסית בישראל", הוא כתב. "בית זה מונח חריף. שייכות, הזדהות, מרחב מוגן, לשון תרבות, השקפת עולם, שותפות גורל, מכנה משותף... הערוץ חיוני ולגיטימי, אבל מפחיד בהתייצבותו כרועה של עדר... נודף ממנו ריח, לא נעים לומר, סובייטי. במשטר הסובייטי, תפקידו של ערוץ טלוויזיה היה לחנך את האוכלוסייה. להסביר מה חשוב, מה נכון, מה חיובי. לטפח את האמונה במשטר. התוכנית לא נראית כערוץ ישראלי ברוסית, אלא ערוץ סובייטי בעברית".
השפעה והובלה של ציבור באמצעות טלוויזיה אינה פסולה כשלעצמה בעיני שמאלוב-ברקוביץ’, כל זמן שהיא בכיוון הנכון. "כשהבנתי שהרב-ערוציות היא בלתי נמנעת ומובילה לרב-תרבותיות", היא אומרת, "החלטתי לצמצם את הנזק לציבור ולכוון אותו לכיוון יהודי ולאומי, לא בהכרח דתי. אני מאמינה שמכיוון שהטלוויזיה היא מדיום חשוב ומרכזי, הערוץ שלנו צריך להיות במקום שבו הוא נמצא".
את הטענה על הרוח הסובייטית, לעומת זאת, היא מבטלת מיד. "כל מה שתראה בערוצים 1, 2 ו-10 תראה גם אצלנו, בהתאמה למנטליות המעט שונה". אלא שבניגוד לשמאלוב-ברקוביץ’ מצביע אחד מבכירי הערוץ, שביקש שלא להזדהות בשמו, על הבדלי הגישות של המגישים והעורכים בהתאמה לגילם. המבוגרים יותר, בני ארבעים ומעלה, שכבר עמדו על דעתם העיתונאית המקצועית כאשר עזבו את חבר-העמים ועלו לישראל, מושפעים יותר מנורמות העיתונות הסובייטית וחשים שהערוץ שייך להם ותפקידו לקדם אינטרסים. האינטרסים, על-פי הבנתם, הם תרבותיות רוסית, לאומיות יהודית וחוסן שלטוני. רבים מאנשי התקשורת שצפו בערוץ שותפים לתחושה שהמנחים המבוגרים יותר מראיינים פוליטיקאים ונציגי שלטון ביראת כבוד מוגזמת. הצעירים יותר, שבגרו בישראל, מזדהים יותר עם ערכי העיתונות החופשית המערבית וחשים עצמם פחות מחויבים לעולם המושגים הרוסי. "אני לא יכול לצפות מאנשים מבוגרים שישתחררו בבת-אחת ממטען תרבותי של חמישים או שישים השנים האחרונות", מוסיף סמנכ"ל התוכן של הערוץ, ליאוניד בלכמן. "בעיקר אנחנו רואים את זה אצל אלה שהגיעו בגיל מבוגר. לכן, לא אחת וכבר עכשיו, כדי לעקור את שרידי התפיסה הסובייטית הישנה אצל חלק מהאנשים שלנו, אנחנו יושבים אחרי השידור עם מגישים ועורכים, מתייעצים ועושים פוסט-מורטם: המשפט הזה לא היה נוח והמשפט ההוא היה בעייתי או מיותר". את הגרסה הזו מסייג מעט בכיר אחר בערוץ, שאומר ששיקול נוסף בבחירת עיתונאים צעירים לערוץ הוא עובדת היותם דו-לשוניים. "ההחלטה ללכת על הצעירים היא נבונה לא רק משום שהם התחנכו כאן והשכלתם ואופן חשיבתם מערבי לגמרי, וגם לא משום שאין להם דפוסי עבודה קודמים. למרות היתרונות האלה ושליטתם המלאה בשפה העברית, הקריטריון האמיתי והמוחלט שלנו לבחירת האנשים הוא רמת המקצוענות שלהם. מי שטוב יעבוד כאן, גם אם רכש את נסיונו בארץ המוצא שלו".
בערב עיון לקראת עלייתו לאוויר של הערוץ הרוסי, שהתקיים בתחילת השנה במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית, הביעה החוקרת ד"ר נטשה זילברג חשש מפני הישנות הלחץ הפוליטי, המופעל על העיתונות הכתובה ברוסית, על ערוץ הטלוויזיה החדש. לחשש זה שותף גם אחד מבכירי התקשורת הרוסית בארץ, המכיר מקרוב את הערוץ ומבקש להישאר בעילום שם. "יש צורך אמיתי בהקמת גוף ביקורת חיצוני מטעם העיתונות הישראלית", הוא אומר, "שיעקוב אחר שידורי הערוץ וימדוד את חלוקת הדקות בין דוברי הימין לדוברי השמאל ואת העמידה באתיקה מקצועית ובהגינות, משום שקיים פוטנציאל הידרדרות בנושא הזה. נפגשתי עם נשיא מועצת העיתונות, פרופ’ מרדכי קרמניצר, והתלוננתי בפניו על זלזולה של העיתונות הישראלית בשפה הרוסית בחוקי האתיקה. בעיתונות הכתובה, למשל, ניתן למצוא ראיון עם פוליטיקאי מסוים מהשמאל, כשהמבוא הלעגני לראיון מבטל את דבריו בגוף הראיון. באותו עמוד הם מסוגלים לפרסם מכתב מאת קורא נזעם, שגם הוא לועג לפוליטיקאי המרואיין. איך הספיק הקורא להגיב על ראיון שזה עתה מתפרסם, אינני יודע. גם ’מחירון לשחיתות’, שהגיע מאמא רוסיה, מתקיים שם קצת: איזכור מועמד שלך בחדשות עולה כך וכך, תמונה שלו - כך וכך, איזכור אוהד במהדורת החדשות בערב - כך וכך. למרות שהערוץ החדש מתורגם ולכן מחויב יותר לשקיפות, אני חושש שהנורמות האלה יחלחלו גם אליו, אם לא יופעל מכ"ם תמידי עליו מצד התקשורת הישראלית.
"בעיה נוספת שממנה סובלת התקשורת הישראלית ברוסית היא משכורות הרעב של העיתונאים. אחד מבכירי הערוץ הזה הודה באוזני שבעבור עבודה במשרה מלאה לאורך כל שעות היום, מרוויחים אנשי הערוץ אלפי שקלים בודדים. המצב הזה יוצר רצון של העיתונאים לקלוע לטעמם של העורכים והמו"לים והתקשורת הופכת לשבויה בידיהם. מבחינה זו אין הבדל ממשי בין הערוץ החדש לבין התקשורת הקיימת (המודפסת), משום שגם שם המשכורות נמוכות".
"עצם השאלה בעניין ההטיה הפוליטית של הערוץ היא מעליבה", אומרת שמאלוב-ברקוביץ’. "כשמדובר על 20% מהאוכלוסייה כקהל יעד, אין לי ברירה אלא להיות א-פוליטית לחלוטין. כיוון שכך אני אפילו לא יכולה לצמצם את עצמי למסגרות רוסיות בלבד, אלא חייבת לפנות גם אל ישראלים. ולגופו של עניין, הערוץ אינו משמש שופר או כלי בידיו של פוליטיקאי זה או אחר, ואפילו לא של זרם פוליטי זה או אחר. כבר בתחילת השידורים התארחו אצלנו יוסי ביילין, מוחמד ברכה ונציגים מש"ס".
חששה של ד"ר זילברג מהאוניברסיטה העברית מפני מניפולציות ושימוש פוליטי בערוץ מתבדה לעת עתה, וגם היא מסכימה שכרגע אין עדיין עדות להטיות בשידוריו. אלא שדומה שקיימת גם הסכמה שרמתו הנוכחית רחוקה מלספק את ציבור העולים שמצביעים, בינתיים, בשלט, נגדו: גם בשיא הצפייה הוא מגיע לפחות מארבעה אחוזים - מחצית מן הפוטנציאל שלו. גם השפעתו של הבעלים, לב לבייב, אינה מורגשת באופן בוטה, כל זאת בתוך מסגרת ההגדרה המובהקת של הערוץ את עצמו כערוץ יהודי, לאומי, ציוני - הגדרה שלה שותפים מראש הבעלים, העורכים, המפיקים והעיתונאים.
חנן עמיאור הוא סטודנט ללימודי מוסמך במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית
גיליון 42, ינואר 2003