באמצע חודש ינואר 2002 הטיל עיתון "העיר" פצצה לאוויר העולם, הדחוס ממילא ברוחות מלחמה. "צבא נקמה לישראל" זעקה הכותרת הראשית, והפנתה את הקוראים למאמר רחב בן שני עמודים שכותרתו: "איזהו גיבור? המסרב לשרת". כותבת המאמר, העיתונאית אורית שוחט, ביקרה בחריפות את מדיניות הממשלה בשטחים, הציבה את הפלסטינים לחלוטין בצד הצודק, וקראה לסרב לשרת בצה"ל כל עוד נמשך הכיבוש.
למחרת, בעוד קריאתה של שוחט לחיילים מהדהדת באוויר, פרסם בעלה, ד"ר יגאל שוחט, אלוף-משנה במילואים וטייס קרבי לשעבר, מאמר משלו ב"מוסף הארץ" תחת הכותרת "דגל שחור". שוחט קרא לחיילים לסרב לשרת בשטחים, לטייסים לסרב להפציץ ערים ולנהגי הדחפורים לסרב להרוס בתים. עשרה חודשים לאחר מכן קיבלו בני הזוג שוחט חיזוק מכיוון בלתי צפוי – מאדם שדעותיו רחוקות בדרך-כלל מדעותיהם כרחוק תל-אביב מבית-אל. הרב זלמן מלמד, ראש ועד רבני יש"ע, הצטרף לקריאתם – אם כי ממניעים אחרים לגמרי – ופרסם באתר האינטרנט של הישיבה פסיקה, ולפיה "כשם שאדם מחויב לסרב למלא פקודה לחלל שבת, כן עליו לסרב למלא פקודה לפנות מאחז, גם אם ייענש כתוצאה מכך".
קריאתו של אחד ממנהיגי המתנחלים לסרב פקודה אפשרה להציב מולה קריאות דומות בשמאל, ובכך לבחון בצורה שיטתית את הסיקור התקשורתי של התופעה. מבדיקה מקיפה של שלושת העיתונים הגדולים ושל המקומונים עולה, כי התקשורת גילתה חוסר עקביות ביחסה לסרבנות. איזהו גיבור? תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה.
איור: רות גוילי
"בן-אליעזר קורא לשפוט הרב שאסר לפנות מאחזים" ("הארץ", 22.10.02); "רבנים בישיבות הסדר: הקריאה לסרב פקודה – פוגעת בצה"ל" ("מעריב", 22.10.02); "מחלוקת בין רבני יש"ע בעקבות פסק-ההלכה לסרב פקודה" ("ידיעות אחרונות", 22.10.02); "רבני יש"ע התנגדו, אך מלמד קרא לסרב פקודה" ("הארץ", 23.10.02); "הממסד הרבני ומנהיגי המתנחלים: 'הרבנים האלה נפלו על הראש'" ("ידיעות אחרונות", 23.10.02).
רבני יש"ע התלבטו כיצד לטפל בסוגיית סירוב הפקודה. בתום דיון חירום שערכו בנוגע לתוכניתו של שר הביטחון לשעבר, בנימין בן-אליעזר, לפנות מאחזים בלתי חוקיים בשטחים, החליטו הרבנים לצאת בהודעה מתונה יחסית, ובה קריאה לכל חייל לפנות למפקדו ולבקש לשחררו מפעולת פינוי מאחזים מטעמי אמונה ומצפון. אלא שראש ועד הרבנים, הרב זלמן מלמד, לא היה שבע רצון מההחלטה ובצעד יוצא דופן הוציא פסיקת יחיד ובה קרא לחיילים לסרב לכל פקודה לפנות מאחזים.
הרב מלמד הוא גם רב ההתנחלות בית-אל וראש ישיבת בית-אל, הוא בעל פינת הלכה קבועה בערוץ 7 שאותו ייסד, ועשרות אלפי בני-אדם בהתנחלויות סרים למרותו, כך שאין מדובר בקריאה שולית של זאב בודד. גם השלטים שנתלו לאורך כבישים בגדה, ובהם קריאות לחיילים לסרב לפנות מאחזים, הראו שפסיקתו לא באה בחלל ריק, אך אפילו הוא עצמו לא שיער את עוצמת ההתנגדות שיעוררו דבריו ואת הזובור העיתונאי שייאלץ לעבור.
אחר כבוד הובא הרב מלמד לעמוד הקלון, ומתנחלים, רבנים וחברי-כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית גינו את דבריו. עמדתו הוצגה בעיתונות כנובעת ממניעים דתיים פסולים ומסוכנים, אנטי דמוקרטיים, ורחוקים משאלות של מוסר. בכתבות עליו הובלטה העובדה כי קריאתו יצאה בניגוד לדעת עמיתיו הרבנים, ובניגוד לדעתם של נשיא המדינה, הרבנים הראשיים ("זו פסיקה מסוכנת הזורעת פירוד ואיבה בעם") וחברי-כנסת, מיוסי שריד ועד אפי איתם ("המושג סירוב פקודה לא יעבור את סף דלתה של המפד"ל"). כמה כותבים אף מצאו חוט מקשר בין הקריאה לסרב פקודה לבין האווירה שהובילה לרצח יצחק רבין ז"ל.
"ידיעות אחרונות" פרסם במוספו היומי כתבה נרחבת על הפסיקה ("פאתווה", קראה לזה סילבי קשת) של הרב מלמד, שהוגדר "רב קיצוני", ובה צוטטו לא פחות משמונה רבנים ואישים בהתנחלויות, שגינו בהרחבה כאיש אחד את פסק ההלכה שפרסם. בעמוד המאמרים כמה ימים לאחר מכן קבע איל נצר, שהוצג כ"מתנחל, תושב שדמות-מחולה בבקעת הירדן", כי "קריאה לסירוב פקודה שאינה בלתי חוקית בעליל היא פגיעה במלכות שמים ובריבונו של עולם".
"מעריב" שוחח עם תלמיד המכינה הקדם-צבאית בעצמונה שאמר כי "אפילו אם אקבל פקודה לפנות את משפחתי לא אסרב. [...] מדובר בקומץ רבנים קטן שכנראה אינם מבינים את משמעותו של שלטון יהודי חוקי בארץ ישראל". באף אחת מן הכתבות לא הובאה תגובתו של הרב מלמד לביקורת עליו, ולמעט תגובה תומכת וקצרה של ח"כ מיכאל קליינר, לא נמצא בשום עיתון ולו מתנחל אחד (שלא לדבר על איש ציבור או מנהיג דעה) שיגן באומץ על דבריו של הרב, אף שכאמור סביר להניח שלפסיקתו יש יותר משניים-שלושה תומכים בהתנחלויות.
אצל הקוראים נוצר אפוא הרושם שהרב מלמד הוא גנרל בלי חיילים, או כפי שכתב אורי אורבך ב"ידיעות אחרונות": "ההכרזה של מקצת רבנים ביש"ע הקוראת לחיילים לסרב פקודה לפינוי מאחזים תיתקל מן הסתם בהתעלמות רועמת של החיילים הדתיים בצבא".
כל בר דעת מבין שאין מדובר בקונספירציה עיתונאית להשחיר את פניו של הרב מלמד. הדברים שאמר ראויים לגינוי, וזה אכן הגיע – ובהרחבה. מקריאת העיתונים אכן מתקבל הרושם שסירוב הוא מעשה שראוי לכל גינוי ויש לצאת נגדו, וסביר להניח כי הצגתה של הסרבנות כמעשה פסול, הן מבחינת החוק והן מבחינת הדת, תרמה למספר הזעום של הסירובים (בסופו של דבר דווח רק על שלושה מפקדי כיתות בנח"ל שסירבו להשתתף בהדרכה לקראת פינוי המאחז חוות-גלעד, ושניים מהם הודחו מחטיבתם). אך לא כך היתה דרך הטיפול בחיילי המילואים מן השמאל, שסירבו לשרת בשטחים.
▪ ▪ ▪
כמו כל קבוצת מחאה קטנה ומתגבשת, גם כותבי "מכתב הסרבנים" לא ציפו לגדולות ונצורות מהעיתונות. "בסך הכל", סיפרו בדיעבד, "קיווינו שמישהו מהכתבים הצבאיים יקלוט את המודעה ויעשה עלינו אייטם קטן". אלא שהאייטם שקיבלו היה רחוק מלהיות קטן. הקבוצה הקטנה קיבלה ביום אחד חשיפה שכל קבוצת מיעוט אחרת יכולה רק לחלום עליה.
חיים טל, במאי עצמאי של סרטים תיעודיים, שאינו חבר מערכת באף כלי תקשורת, נתקל בהם במקרה והבין מיד כי החומר החם שברשותו יעורר הדים. ביום שישי, 25.1.02, בתזמון מושלם, פרסם טל שתי כתבות גדולות על הסרבנים: כתבת שער במוסף "7 ימים" וכתבה ב"אולפן שישי".
בכתבה ב"7 ימים" – שישה עמודים תחת הכותרת "לא נמשיך לשלוט, להרוס, לגרש, לחסל, להרעיב ולבזות" – מתוארים חמישים חותמי המכתב כ"קבוצה משמעותית, שעשויה לשנות את המאזן האסטרטגי יותר מחמישים ספינות אמל"ח לפלסטינים". הם מוצגים כקצינים ולוחמים קרביים, ציונים, פטריוטים ואקדמאים, שאינם מזוהים פוליטית, על אף שבמכתבם הם מצהירים בצורה מפורשת כי לא יוסיפו לקחת חלק ב"מלחמת שלום ההתנחלויות".
בפיהם תיאורים מזעזעים על הנעשה בשטחים: הרס נרחב של בתים, ירי ללא הבחנה ועיכוב אמבולנסים, וטל, מראיין נוח למדי, אינו מקשה עליהם בשאלותיו. לעומתם מובאת תגובה קטנה של מח"ט צנחנים לשעבר, הטוען כי הסרבנות היא יותר גימיק מאשר מחאה עם נפח ואפקטיביות, ותגובה קטנה עוד יותר של דובר צה"ל שמכחיש את האשמות הקבוצה, וטוען כי ההתייצבות לשירות מילואים גדולה מאוד.
בתשובה לשאלות אומר חיים טל שהפרסום הנרחב על הסרבנים לא נבע ממניעים פוליטיים: "מדובר פשוט בקבוצה חדשה של אינדיבידואלים שהציבו איום רציני ומפחיד על הממשלה ועל מערכת הביטחון. הייתי רץ באותה התלהבות גם אם היה מדובר בחיילים שהיו מסרבים לפנות מאחזים בשטחים". מוסף "7 ימים" עסק בסרבנות בעוד שתי כתבות ובהן שיחות בין סרבנים למתנגדיהם ("הרעות 2002", 8.2.02 "הסרבן דוד זונשיין: אני מגדיר את המצפון היהודי", 19.7.02).
מעל דפי "הארץ" התנהלו ויכוחים בין תומכי הסירוב למתנגדיו, כאשר עמדתו הרשמית של העיתון, כפי שהוצגה במאמר מערכת, היא נגד הסרבנות ("בין מחאה לסרבנות", 4.2.02): "אפשר להבין כל מי שמשרת במילואים ונקלע למצב בלתי נסבל מבחינה מוסרית והוא מתקומם נגד מעשי עוול שעיניו רואות, ומבקש למחות נגד המתרחש בשטח ונגד המדיניות האחראית לכך. אבל יש להתנגד לכל התארגנות לסירוב קבוצתי לשרת, ולסרבנות כביטוי למחאה פוליטית".
אלא שבין העמדה הרשמית של העיתון לבין ההתייחסות של "מוסף הארץ" לנושא היה מרחק רב. המוסף, שבו התפרסמו מאמרו של יגאל שוחט ותגובת הנגד של אלוף במיל' רן גורן, מבכירי הטייסים בחיל-האוויר, עסק בנושא הסרבנות בהרחבה, וברוב הכתבות הוצגה נקודת מבט התומכת בתופעה. בין הכתבות הבולטות: "זעקת האמהות" (15.3.02) – ראיון עם כמה אמהות מקבוצת "רעות", גוף חדש שבא לחזק את מכתב הסרבנים ולהביע בהם תמיכה גלויה; "בתפקיד ישעיהו ליבוביץ'" (5.4.02) – ראיון עם בנו של ישעיהו ליבוביץ', פרופ' אליה ליבוביץ', המביע תמיכה נחרצת בסרבנות; "איך הוא מעז" (12.4.02) – ראיון עם ח"כ רומן ברונפמן על תמיכתו הגלויה בסרבנים; "הוא יהיה גיבור" (16.8.02) – הוריו של יונתן בן-ארצי, אחיינה של שרה נתניהו, היושב בכלא הצבאי על סירובו להתגייס לצה"ל, תומכים בו ובתנועת הסרבנות; "28 בפנים" (20.9.02) – יומן כלא, פרי עטו של שחר סמוחה, חייל מילואים שסירב לשרת בשטחים. הכתבה האחרונה מעניינת במיוחד: לא כל אסיר זוכה לפרסום נרחב כל-כך של יומנו האישי.
אך סמוחה איננו אסיר רגיל, הוא חבר מערכת "הארץ" והמוסף הקדיש לפרסום יומנו לא פחות מחמישה עמודים. סמוחה מספר על עברו כחייל טוב וממושמע, ומתאר את חוויותיו הלא נעימות במהלך השהייה בכלא. הוא מתאר את חבריו הסרבנים הכלואים כאינטלקטואלים שניתן לזהות אותם בקלות, כי "כמעט תמיד יש להם ספר ביד", והם משתדלים ככל האפשר להתנתק מהמולת הכלא שסביבם.
גם עיתון "העיר" לא נשאר מאחור, ואחרי מאמרה הנוקב של אורית שוחט פרסם מאמר של ד"ר עידן לנדו, מרצה לבלשנות באוניברסיטת בן-גוריון וסרן במיל', שריצה שבועיים מאסר על סירוב לשרת בשטחים ("אל העומד על סף הסירוב", 7.2.02). בעזרת תשובות מנומקות לשישה טיעונים שגורים נגד הסרבנות, מנסה לנדו לשכנע חיילים שמהססים בשאלת הסירוב המצפוני לשרת בשטחים. באותו גיליון הופיעה כתבה נוספת – בת שבעה עמודים – שכותרתה "די": ארבעים מחיילי המילואים החתומים על מכתב הסרבנים שיתפו את הקוראים בחוויותיהם האישיות, אשר הביאו אותם לקבל את ההחלטה לסרב.
הוויכוח בעד ונגד הסרבנות מצא את מקומו גם בין עמודי "מעריב", אך דומה שעיקר המערכה בעד הסרבנות התנהלה בעמודי המקומונים של העיתון. בין הכתבות הבולטות: "אחרי לסרבנים" ("זמן חיפה", 7.2.02) – כתבה על יגאל רוזנברג, שמיניסט המסרב להתגייס לצה"ל; "צמח בר" ("זמן תל-אביב", 11.4.02) – ראיון עם מלכה צמח, אם שכולה שתומכת בסרבנות; "לתפארת מדינת ישראל" ("כל הזמן", 19.4.02) – ראיון עם אביה עתי, ששירתה כמורה חיילת וריצתה חודש מאסר על סירובה להדריך ילדים בשכונת גילה; "ד"ר בסרבנות" ("זמן תל-אביב", 23.5.02) – כתבה על ד"ר עובדיה עזרא, מרצה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב שריצה שבועיים מאסר על סירובו לשרת בשטחים; "בית שמאי" ("כל הזמן"/"זמן תל-אביב", 10.10.02) – כתבת דיוקן על שמאי ליבוביץ', נכדו של ישעיהו ליבוביץ' ומחותמי מכתב הסרבנים; "דיכטר, מאחוריך" ("כל הזמן", 17.10.02) – ראיון עם חנה פרידמן, מנהלת המשרד של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, תומכת בסרבנות; "יש גבול" ("כל הזמן"/"זמן תל-אביב", 7.11.02) – כתבה על ד"ר יגאל ברונר הכלוא בכלא קציעות על סירובו לשרת בשטחים.
▪ ▪ ▪
ברובן המכריע של הכתבות הללו ובכתבות האחרות שצוינו כאן, מוצגת בהרחבה השקפת עולמם המגובשת של הסרבנים ותומכיהם. העיתונאים אינם מנסים להקשות, וכמעט תמיד אינם מעמתים את האידיאולוגיה ועקרונות המוסר של המרואיינים עם הוראות החוק. סרבני השמאל מוצגים על-פי רוב כמלח הארץ, "בחורינו המצוינים", משכילים, אקדמאים לרוב, שחברו יחדיו ללא ארגון או יד מכוונת. אף על פי שטיעוניהם הם פעמים רבות פוליטיים, הם מוצגים כמעט תמיד כמי שמתחבטים בסוגיות של מוסר וצדק, אינם מושפעים מדבר ואינם "מתלכלכים" בפוליטיקה.
צריך להדגיש: הדיון הציבורי בתופעת הסרבנות הוא חיוני וחשוב, גם – או שמא במיוחד – בדמוקרטיה הישראלית. אפילו במצב של עימות מתמשך עם הפלסטינים טענותיהם של הסרבנים על מעשים בלתי נסבלים שנעשים בשטחים ראויות להיבדק עד תומן. אך המצב שבו כל אזרח קובע לעצמו לאיזה חוק לציית ולאיזה לסרב אינו יכול להתקבל על הדעת ומתפקיד העיתונות להוקיע פעולות אנטי-דמוקרטיות, הן מימין והן משמאל. אין סרבנות טובה וסרבנות רעה – זו אמת המידה שלפיה היה על התקשורת להתייחס לתופעה, אך בפועל, בעוד שקונסנזוס מקיר אל קיר הוקיע את הסרבנות מימין, קבע כי היא מסוכנת לדמוקרטיה והוציא אותה אל מחוץ לגדר – היחס לסרבנות מן השמאל היה סלחני למדי, לא מתעמת, ובמקרים מסוימים אפילו אוהד. לחברי-כנסת ולאמנים תומכי סרבנות (אביב גפן, למשל) ניתנה בולטות תקשורתית, וכך גם לסרבנים עם ייחוס משפחתי: נכדו של פרופ' ליבוביץ', בנו של אלוף נחמיה תמרי ז"ל ובנו של אליק רון, ולאישים כמו היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן-יאיר. תמיכתם של אלה בסרבנות חיזקה את מתן הלגיטימיות ותרמה ל"הכשרת" התופעה.
יש גם יסוד סביר לטענה כי הבולטות, ההיקף ואופי הסיקור התקשורתי של סרבני השמאל חרגו מעל ומעבר למשקלם היחסי של הסרבנים, כפי שאף הודתה בכנות העיתונאית לילי גלילי מ"הארץ", שסיקרה את נושא הסרבנות: "אם מבחינה מספרית אכן נותרה הסרבנות תופעה זניחה כמעט, הרי שביטויה בשיח הציבורי חורג הרבה מעבר לממדיה" ("הארץ", 21.5.02). סרבני השמאל נכנסו עמוק כל-כך לשיח הציבורי הלגיטימי, עד ש"ידיעות אחרונות" הציב את דוד זונשיין, מיוזמי מכתב הסרבנים, כמועמד בתחרות אנשי השנה תשס"ב בקטגוריה "חברה". הקוראים אמנם לא התרשמו, ומצאו את מפקד מחוז ירושלים, ניצב מיקי לוי, מתאים יותר לתואר "איש השנה", אך האם מישהו יכול לדמיין את מועמדותו של הרב זלמן מלמד בתחרות כזו?
"סיפור עיתונאי עצום"
"מבחינה עיתונאית יש הבדל של שמים וארץ בין קריאה של רב לחיילים לסרב פקודה לפינוי מאחזים, לבין סרבנות אקטיבית של עשרות חיילים שקמים, עושים מעשה, נשפטים ומשלמים על מעשיהם במאסר ארוך", מגיב אהוד אשרי, עורך "מוסף הארץ".
"במקרה הראשון יש אמירה אחת וסיפור עיתונאי בינוני, במקרה השני יש מעשים רבים וסיפור עיתונאי ענק. הסרבנות איננה תופעה זניחה, והיא נמשכת כבר עשרים שנה. הסרבנים האקטיבים – אלה שמשלמים את מחיר סרבנותם – מקוממים חלקים נרחבים בחברה הישראלית, מטרידים מאוד את צמרת צה"ל ויוצרים גלי הדף עצומים בארץ ובעולם. בעיני זהו סיפור עיתונאי עצום, שמצדיק את הסיקור שניתן לו ב'מוסף הארץ'.
"אילו הצמיחה קריאתו של הרב מלמד מעשי סירוב אקטיביים, עימות ממשי עם מערכת הביטחון, משפטים צבאיים וענישה מאסיבית (כפי שקרה לסרבני השירות), אני משוכנע שכל העיתונות, לא רק 'מוסף הארץ', היתה מתייחסת לנושא ביתר הרחבה. לגבי הכתבה '28 בפנים': שחר סמוחה הביא עדות מבפנים, ראשונה ובלעדית, על חבורת הסרבנים בכלא שש. הקוראים קיבלו מידע מלא על נסיבות כליאתו ויכלו לשפוט את הטקסט בהתאם. התוצאה היתה מסמך עיתונאי מקצועי ומרתק שעמד בכל כללי האתיקה. באותה התלהבות הייתי מפרסם יומן כלא של חבר מערכת 'הארץ' שנכלא בגלל סירובו לפנות התנחלויות".
▪ יואב צור, עורך ראשי של מקומוני "מעריב" מסביר: "לא היתה שום התגייסות לטובת סרבנות השמאל, אך גם אין כל הנחיה להיות מאוזנים. צריך לזכור שיש כרגע קונסנזוס ענק לטובת הימין וגם הנטייה של התקשורת ימינה היא די ברורה, ומותר לנו, לפיכך, להאיר גם נקודות אחרות מדי פעם. סרבנות מן הימין זוכה למספיק סיקור ומספיק תמיכה במקומות אחרים. הסיקור על סרבנות השמאל בא מכיוון שזו נקודה שלא זוכה להארה במקומות אחרים, והכתבות על התופעה במקומונים שלנו מעניקות מבט מעמיק יותר, להבדיל מהעיתונות היומית, הכללית. בנוגע להיקף הסיקור – צריך לזכור שתופעות חריגות תמיד מקבלות ממד גדול יותר מהממד האובייקטיבי שלהן".
▪ רות יובל, עורכת "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": "הנושא שאתם עוסקים בו הוא מורכב מדי מבחינת הסוגיות העיתונאיות והערכיות שהוא מעלה מכדי שאוכל להתייחס אליו ברצינות במכסת מאה המלים שאתם מקצים לי".
רן בנימיני הוא כתב בקול-ישראל
גיליון 42, ינואר 2003
תגובה: טעות בנוגע לסרבנות
עמיר רהט
כתבתו של רן בנימיני ("זווית הסירוב", "העין השביעית", ינואר 2003) נכשלה בטעות נפוצה, שיש להמשיך ולתקנה בכל מקום שהיא מופיעה. "המצב שבו כל אזרח קובע לעצמו לאיזה חוק לציית ולאיזה חוק לסרב" לא זו בלבד שאין הוא בבחינת "אינו יכול להתקבל על הדעת", כדברי בנימיני, אלא הוא חובתו של כל אזרח.
בדמוקרטיה, במיוחד אחרי השואה, כל אזרח חייב לקבוע לעצמו לאיזה חוק לציית, כשם שכל חייל חייב לקבוע לעצמו לאיזו פקודה לציית. הבחירה אינה יכולה להיעשות בקלות ראש, וחובת הסירוב קמה רק כאשר החוק "דוקר את העין ומקומם את הלב". אך עלינו גם להכיר בכך שהעין והלב שונים מאדם לאדם ולכבד כל מי שפועל בכנות על-פי צו מצפונו. גם כאשר החברה מחליטה להעניש את העובר על החוק, אין היא פטורה מהחובה לכבד את העבריין-מסיבות-מוסר בד בבד עם הענשתו.
אין הבדל בין סרבן "ימני" לסרבן "שמאלי". אל שניהם ניתן להתייחס כאל עבריינים. אך יש הבדל בין מי שמסרב בעצמו ובין מי שקורא לציבור – ובמיוחד לציבור הסרים למרותו – לפעול בסירוב מאורגן. הראשון נוקט צעד מוסרי והשני צעד פוליטי. לפיכך ראוי להתייחס מוסרית לסוג הראשון (משל מ"כ שסירב להתאמן בפינוי יישובים) ופוליטית לסוג השני (למשל מארגני סירוב-שטחים קיבוצי).
ואם הדברים נראים קשים, אפשר לחזור ולקרוא את "אנטיגונה" של סופוקלס, שבה נידון הפער שבין החוק למוסר בצורה הברורה ביותר. ואכן בטרגדיה זו אין צודקים ואין מנצחים – כמו בכל טרגדיה, כולל זו שמתחוללת סביבנו.
עמיר רהט עוסק במחשבים
גיליון 43, מרץ 2003