כך זה התחיל: בשבת אביבית אחת, בראשית אפריל 2000, החלו ניצני ה"התעוררות". טלפנתי לאיתי בן-חורין כדי לתאם את משחק הכדורסל השבועי של החבר’ה. איתי אמר שנשחק מאוחר יותר מהשעה הקבועה שלנו, כי הוא נפגש עם בועז נול, לשעבר יו"ר נוער "העבודה" ועוזרו של אפרים סנה. הוא הציע שאצטרף לפגישה. ב"טרסה", בית-קפה בחוף הים של הרצליה, הכרתי לראשונה את בועז. שם התחלנו לגלגל את הרעיון: להקים תנועה חברתית, חוץ-פרלמנטרית, שתחתור לשוויון תוך גישה חיובית, ללא שנאה. פרסום דו"ח ועדת טל בעניין גיוסם של בחורי הישיבות, ממש באותם הימים, נראה לנו כמאיץ המתאים ביותר ליוזמתנו. לא היה שום גוף אחר שזוהה עם מאבק בתחום הגיוס, מלבד מפלגות "אנטי-חרדיות" מובהקות כשינוי ומרצ. הגענו למסקנה שהקו שננקוט צריך להיות נגד ראש הממשלה, אהוד ברק. הרי הוא זה שהבטיח "עם אחד - גיוס אחד".
לאחר כוס הקפה ובחלוף כמה ימים, החלטנו להקים אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה בירושלים ולערוך בו ליל סדר אלטרנטיבי תחת הכותרת "עבדים היינו - עבדים נשארנו". איתי הסתייע במשרד GCS של טל זילברשטיין ומשה גאון, שם עבד אז, וניסח הודעה לעיתונות. עוד באותו שבוע נכנס עלינו אייטם בתוכניתו של גדי סוקניק, שם עומת איתי עם ח"כ מאיר פרוש. בועז רואיין בתוכנית בוקר ב"רדיו ללא הפסקה". התחלנו להריץ את ההפקה. גייסנו חברים שיבואו לשהות אתנו באוהל. אשה רחבת לב ששמעה את בועז ברדיו, התקשרה ולקחה על עצמה את מלאכת הבישולים. האוהל שבו שהינו, חממה, היה תרומתו של תושב כפר-מונש.
כבר באותו יום רביעי החלה התקשורת לשחק תפקיד בחיי התנועה ובהתנהלותה. כדי שהאייטם יהיה מוכן למהדורות החדשות בערב, ערכנו את "ליל הסדר" בשעות הצהרים. צוות של אחד הערוצים שהגיע מעט באיחור זכה לשידור חוזר. כך גם הרדיו: הוא קיבל אינסרטים משופרים בנוסח מקוצר, שהרי התנאים בחממה לא היו נוחים יתר על המידה.
בקול-ישראל דווח, שכשלושים קצינים וחיילים משוחררים עושים את החג באוהל מחאה. הידיעה שימחה אותנו מאוד. כל שעה רצנו למכוניות לשמוע אם הכניסו אותנו לחדשות. לצד שביעות הרצון, עלו גם גיחוכים על רמת העיתונות: אף כתב לא בדק כמה היינו שם. התברר שבועז היה זה שדיווח את הנתון לכרמלה מנשה, שאליה התוודע ככל הנראה בעבודתו כעוזרו של סגן שר הביטחון. היינו מעט מאוד אנשים, ואנשים עסוקים. כמו איתי, גם בועז עבד אז במשרד יחסי-ציבור. אני עוד שירתתי בקבע, כמו גם דנה אורן, שהיתה אז קצינה בחיל-הים. יחד עם אילון שוורץ ואדם שמויס, שהינו באוהל ככל שיכולנו.
איור: גיא מורד
תכננו להישאר באוהל עד מוצאי שבת, אולם כבר ביום חמישי, למחרת "ליל הסדר", החלו לעלות סימני השאלה לגבי סיכויי הצלחתנו. היה לנו ברור שמוכרחים עוד תקשורת. עוד חשיפה. היה ברור לנו עוד יותר שבשביל לגייס אותה, עלינו "להפיק" אייטמים עוקבים לליל הסדר עצמו. כך מצאתי את עצמי עם רשימת הטלפונים של חברי-הכנסת, יושב במכונית ומנסה לדבר עם חלקם כדי לשכנע אותם לבקר אותנו ולשמוע מה בפינו. לאבשלום וילן הבטחתי שתהיה תקשורת. רובי ריבלין אמר שיעבור אצלנו באוהל במהלך טיול עם כלבו. צ’יטה כהן העיר לי ב"לבביות" על כך שאני מתקשר במהלך החג. רוני מילוא לא היה בבית. אשתו רשמה הודעה. לאחר כשעה הוא חזר אלי בהתלהבות: "מה שלומך, רועי?". התחלתי לגלגל בראש מאיפה הוא מכיר אותי. הוא שמח שהזמנו אותו לבקר. כנראה שבמהלך החג האזין לקול-ישראל. כשהגיע, ביום שישי, היינו כתריסר אנשים, כולל שתיים ממשפחותינו. הביקור לא הביא עמו תקשורת, אך לעומת זאת הכניס לקופה שלנו כסף שלו נזקקנו. מילוא חיבר אותנו עם ניר ברקת, איל הייטק, שנרתם ותרם סכום יפה. מילוא עצמו הזרים לתנועה הלא-מפלגתית 12 אלף שקל. התרומות הללו אפשרו לנו להוציא סטיקרים וחומר הסברתי. החלטנו לנסות "למשוך" את שבוע חול המועד ולהמשיך להחתים במהלכו מבקרים על העצומה לראש הממשלה נגד ועדת טל.
בצהרי יום שלישי, ערב החג השני, עשינו בועז, איתי ואנוכי את דרכנו מהרצליה, לאחר לילה בבית, לירושלים. אדם שמויס שהיה באוהל טלפן והודיע שהגיע עיתונאי. הוא לא ידע מי הוא. הגברנו מהירות וגילינו את נחום ברנע באוהל. תוך כדי שיחה אתו, התבשרנו שראש הממשלה מעוניין לפגוש בנו. באנו לפגישתנו הראשונה עם אהוד ברק, במעון ראש הממשלה. סיפור הפגישה, כמו סיפור הקמת התנועה על-ידי שלושתנו, הופיע בכתבת השער של המוסף לשבת ב"ידיעות אחרונות". לא יכולנו לקוות לחשיפה גדולה ואוהדת יותר.
לאחר הפגישה, ובמהלך השבוע, התעניינה התקשורת במספר החותמים על העצומה. אזרחים רבים לא באו לגן הוורדים. היה ברור שהודאה בכך משמעה להודות בכשלוננו. לכן עיגלנו פינות. עיגול הפינות הביא לעיגול אפסים. מהר מאוד הבנו שאין לתקשורת יכולת, או רצון, לבדוק את הנתונים שניפקנו לה. לעתים הופיעו סתירות בין דיווחים של שני כלי תקשורת באותו היום בנוגע למספר החתימות. כל עיתון שאל מישהו אחר.
כך הופיע המספר 5,000 חותמים בכתבתו של רמי חזות ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי, 7.4.2000. במקומון "על השרון" של ידיעות-תקשורת, שנסגר באותו הזמן ופורסם יום אחרי, כבר היו 6,000 חותמים. בתמונה המצורפת לכתבה במקומון רואים את דוכן ההחתמות ואיש צעיר חותם. זה אני. זו היתה התרגולת בכל פעם שהיו צלמים, ולא היו מבקרים באוהל. שבוע אחרי כן כבר הופיע בועז על שער "על השרון" כשהוא עטוף בדגל ישראל. בכתבה צוין שמספר החותמים הגיע ל-18 אלף. התבדחנו בין החברים שהכתב התבלבל. "היו בין 18 לאלף", אומר אילון שוורץ, "המספר שולש דווקא בשבוע שלאחר קיפול האוהל, כשלא החתמנו כמעט". הכתב של "על השרון", שפרסם את שתי הכתבות, היה מעין נוה, חבר של בועז עוד מימיהם בנוער-העובד.
כשגברה ההתעניינות התקשורתית במחאה קבלו כמה מהחברים שתמיד מצוינים בתקשורת "שלושת המייסדים". החלטנו שמעתה יהיה תואר אחיד לכולנו: "חבר תנועת התעוררות". בפועל, החל בועז להופיע בעיתונות כיו"ר התנועה ומקימה, עוד בטרם נרשמנו כעמותה. ב"מעריב" הוא המשיך להופיע כך באופן עקבי, גם כאשר לא כיהן כיו"ר, ואף לאחר שהתנועה פורקה מעשית ורשמית לפני כמה חודשים.
לא יכולנו להתלונן על הסיקור שקיבלנו. לפעמים אף היתה הרגשה שחלק מן הכתבים נוקטים עמדה ברורה לצדנו. היו ביניהם שהודו בכך בפה מלא, היו גם שביקרו באוהל מחוץ ל"שעות העבודה". מצד שני, לא הצלחנו להבין מדוע דווקא בעיתון "הארץ" מתעלמים מפעילותנו. שחר אילן, כתב העיתון, שעמו נפגשנו לאחר שבועות מספר לצורך הכנת כתבה ל"במחנה" כמילואימניק, הסביר לנו ששהה בחו"ל וכשחזר, כבר היינו בכותרות עיתונים אחרים, לכן לא סיקר אותנו. תחרות מקצועית.
לאחר פירוק האוהל התחלנו לעשות לובינג בקרב נבחרי ציבור, ופתחנו במסע גיוס כספים. בין הפגישות הוזמנו לבית הנשיא עזר ויצמן, שהיה אז בשלהי כהונתו. המשכן היה סגור לתקשורת באותו יום, לאחר שהוא הודיע על פרישתו בעוד שישה שבועות. איתי ובועז סיכמו טרם כניסתנו למשכן, עם אורי רווח, כתב חדשות ערוץ 2, שנצלם את הפגישה במצלמה ביתית וניתן לו את החומר. התמורה תהיה הזכרת התנועה בכתבה. ויצמן ביקש לוודא כי הצילום נשאר בינינו. הבטחנו. לאחר הפגישה התנגדתי לתת את חומר הצילום, לא הייתי היחיד, אך הייתי בדעת מיעוט. החומר הוקרן, ללא קול. אורי רווח, כמובן, היה "חייב אחת" לאיתי ובועז.
לקראת ההצבעה בכנסת על חוק טל בקריאה ראשונה הרגשנו שאין ברירה אלא להפעיל את נשק יום הדין, שביתת רעב. הקמנו שנית את אוהל המחאה, הפעם כבר לא מניילון חממות. אז כבר היה כסף לציוד נוסף, כמו גם למשכורות לאיתי ובועז. ההחלטה על המשכורות כמעט ופירקה את התנועה עקב מחלוקות פנימיות. התחלנו בשביתת רעב בשיתוף התנועה לאיכות השלטון. אחדים מאתנו, ואני לא ביניהם, גם סיים את מלוא שישה הימים. הפעם לא היינו צריכים לשכנע את התקשורת ואישי הציבור לבוא. ניידות שידור, כתבים, צוותי עיתונות זרה ופוליטיקאים עמדו בתור לאוהל, ופקקו את הכביש המוביל אל גן הוורדים.
ביום ראשון, 2.7.2000, בשעות אחר-הצהרים, הגיע לאוהל צוותו של אורי רווח. איתי ובועז ראו אותו ומיד השתרענו על מזרון באוהל, כמו היה סוכת אבלים. רווח צילם אותם וראיין את אביו של בועז, שהגיע לצורך כך לראשונה לבקר באוהל. התנועה לאיכות השלטון נדחקה הצדה. התקשורת עטה על הצעירים האידיאליסטים. באותו ערב זומנו לפגישה נוספת עם ברק ואחדים משריו. הפגישה כוונה לפריים-טיים. יועצי ראש הממשלה היו משוכנעים בכוחו להניא אותנו מן השביתה, באמצעות הבטחה לתגמול חיילים משוחררים. אבל הרעב נותר על כנו.
לאחר סיקור הפגישה שודרה בערוץ 2 כתבתו של רווח על שני מייסדי התנועה. יד רוחצת יד. תוך כמה ימים עזבנו אילון ואני את "התעוררות" בגלל תחושה שהתנועה מתהווה כקרש קפיצה פוליטי לבועז ואיתי. היום הם עומדים בראשות מפלגת "ישראל אחרת".
במוסף לשבת באותו שבוע, אצל נחום ברנע, שוב היו שלושה מייסדים. הפעם צירפו בועז ואיתי את אדם שמויס. ברנע היה הראשון, אולי אף היחיד, מבין העיתונאים שהבחין בהתנהלות תקשורתית מופרזת ולא מקצועית: "...תנועת ’התעוררות’ מונה רק שלושה-ארבעה אנשים, ובועה ענקית, תקשורתית, מאחוריה. העם אולי איתה, אבל העם לא בא". "...הם הרבה יותר משופשפים מכפי שהם נראים, הרבה יותר מתוקשרים ומתוחכמים". "...הם מכירים את כל השטיקים, איך להכניס אייטם לגדי סוקניק או ל’ערב חדש’ ואיך לתמרן בין הכתבים המתחרים של העיתונים".
תגובות
כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול-ישראל, מסרה כי היתה במאהל תנועת התעוררות כאשר הוקם, כי קול-ישראל לא דיווח נתון מספרי על אוהל המחאה וכי "טענותיו של רועי אולניק מופרכות. כל ידיעה ששודרה נבדקה".
אורי רווח, המשמש עתה יועץ התקשורת של שר הדתות, מסר כי השתמש בקלטת שהעבירו לו אנשי תנועת "התעוררות" משום שהיה בה עניין עיתונאי. לגבי הטענה על "עסקה" שבה דיווח, תמורת הקלטת מבית הנשיא, על שביתת רעב של חברי התנועה, אומר רווח כי מדובר ב"שטויות במיץ עגבניות".
שחר אילן מעיתון "הארץ" מסר כי הדברים המיוחסים לו מקורם באי-הבנה. לדבריו, לאחר ששב מחו"ל כבר לא היתה התנועה במוקד העניינים והוא הפעיל שיקול ענייני כאשר נמנע מלדווח לקוראיו חדשות שכבר היו מוכרות להם.
בועז נול, המועמד מספר אחת ברשימת "ישראל אחרת" לכנסת, הכחיש (גם בשמו של איתי בן-חורין, שהוא כיום מועמד מס’ 3 ברשימת "ישראל אחרת" ואיש צוות ההסברה של המפלגה) את כל טענותיו של אולניק. לדבריו, "היה מאבק. איננו בנים של אף אחד ולא היה לנו מה לחלק או לתת. העיתונאים שסיקרו אותנו, והיו הרבה כאלה, ראו במו עיניהם את אלפי התומכים ואת מי שחתמו על העצומה. מי שמעוניין מוזמן לבוא היום ולבדוק את העצומות החתומות. כחלק מן המאבק הציבורי שלנו היה לנו, כמובן, חשוב להעביר מסרים בתקשורת. בסופו של דבר, התקשורת התעניינה בזה כי היתה לנו תמיכה מאוד גדולה.
"ייתכן שפה ושם היו עיגולים, אבל בסך-הכל הערכנו באופן מדויק את מספרי החותמים. כל העיתונאים שדיווחו עלינו הצליבו את המידע.
"בעניין הקלטת שהעברנו לאורי רווח - לא היתה כל עסקה. זה מצב פשוט שבו לנו ולו היה עניין הדדי בפרסומים. בעניין מעיין נווה - מעיין אכן מכיר אותי, אבל יש עורך מעליו. הכתבה שהוא פרסם, אגב, לא היתה כולה אוהדת. היו בה גם חלקים ביקורתיים וציניים.
"אסור לשכוח שכותב המאמר הוא בחור צעיר ומתוסכל שהיה חלק מן התנועה ועתה לא מוזכר בכתבות על התנועה. הוא מחפש לנקום, ולא במקרה המאמר שלו מופיע שנתיים לאחר פירוק התנועה וקרוב מאוד למערכת הבחירות".
מעין נוה, כיום עורך ברשת "ידיעות תקשורת", מסר את התגובה הבאה:
"הנתונים הכמותיים לגבי מספר החותמים נמסרו לי על-ידי בועז נול והגרעין ההרצלייתי המארגן של ’התעוררות’, ביניהם רועי אולניק עצמו. כיוון שמלאכת החתימה היתה בעיצומה, האפשרות הסבירה היחידה לעמוד על השינוי במספר החותמים היתה לקבל את המידע מהמארגנים עצמם. ’הצלבת המידע’ היחידה האפשרית לטעמי בסיטואציה כזו היא ’הצלבה פנימית’, קרי בין חברי התנועה לבין עצמם, כדי לנסות ולאתר פערים לא סבירים בדיווח, שיכולים לאותת על ניסיון ליצור הטיה. הצלבה שכזו נעשתה והמדווחים דיברו בפה אחד. פער של אלף חותמים (אם אכן היה כזה) בין דיווח של עיתון יומי בליל אמש לדיווח שנמסר לי למחרת נראה לי אז בהחלט הגיוני לאור הפעילות הקדחתנית סביב אוהל המחאה, ואינו מלמד דבר. יתרה מכך, ככל הידוע לי, הנתונים המספריים שדווחו על-ידי היו מדויקים, ומספר החותמים הסופי עמד על כחמישים אלף.
"לתפיסתי, אז כהיום, אין כל טעם מעשי בספירה ידנית של מספר החותמים על עצומה כזו הנמצאת בשלבי התהוות. לו רצו המארגנים, יכלו להזין כלי תקשורת בנתונים ’מנופחים’, להציג דפי חתימות פיקטיביים או חתימות כפולות מבלי להיתפס בקלקלתם. אל מול הסיכון העיתונאי שבהצגת תמונה לא מדויקת, עומד הסיכון של אנשי התנועה, שביום הדין, הוא יום הגשת העצומה, תעמוד לרשות העיתונאי היכולת להצליב את המספר הסופי של החותמים מול מקור עצמאי ובלתי תלוי, תוך חשיפת התרמית.
"לעניין היכרותי עם בועז נול, כמי שגדל בהרצליה, היכרותנו המוקדמת הסתכמה בהיותו של נול בן שכבה של אחי הצעיר ו’האח הקטן’ של מישהי שלמדה עמי בתיכון. נכון לזמן פרסום הכתבה היה סוג ההיכרות הזה משותף לי ולקוראי המקומון, שבדומה הכירו את נול כ’בן של השכן’ שעורר לפתע סערה ציבורית ותקשורתית. האשמה, ולו משתמעת, מצד אולניק על ’סיקור אוהד’ מצדי של פעילות התנועה על רקע שיקולים אישיים היא לא רק משוללת יסוד, אלא אף מהווה לשון הרע.
"מעניין במיוחד עיתוי פרסום המאמר של אולניק. כמעט שלוש שנים לאחר הרעש התקשורתי שיצרה ’התעוררות’ מתמודדים נול וחלק ממייסדי התנועה בבחירות לכנסת. אולניק, שבזמנו ’עמד על רגליו האחוריות’ כדי לקבל קרדיט על פעילותו הציבורית ב’התעוררות’, אינו נמנה עמם. אולי רצוי לברר מי באמת יוצר את הספין התקשורתי בסיפור הזה, ולמה".
רועי אולניק הוא סטודנט לתקשורת ומדעי המדינה. הוא היה ממקימי תנועת "התעוררות"
גיליון 42, ינואר 2003