אם לא תתחולל תפנית מפתיעה בזמן שבין הורדת דברים אלה לדפוס ועד להופעתם, הרי שהמכרז להקמת ערוץ טלוויזיה ייעודי בשפה הערבית נגנז בסוף החודש שעבר מבלי שהתוצאה העגומה הזו תעורר תהודה ציבורית ממשית. בכך נסתם הגולל, לעת עתה לפחות, על התקווה לראות פה ערוץ טלוויזיה חופשי, עצמאי ואיכותי בשפה הערבית. הסיבות לכשלונו של המכרז הן, לכאורה, ייחודיות ונוגעות לתנאי הקמתם של הערוצים הייעודיים בכלל, אבל טועה מי שמתעלם מהקשרן הרחב: השסע היהודי-ערבי בתוך גבולות המדינה. מאחורי הסיפור של מיזם עסקי בתחום התקשורת האלקטרונית מבצבצים העוינות, חוסר האמון והחשדנות ההדדית שבין המדינה למיעוט הערבי שחי בה, ומזדקר כל הסבך של הקיום הישראלי.
"אני עצוב", מעיד עו"ד יורם מוקדי, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין. חשוב לו להדגיש שהמועצה עשתה כל שביכולתה כדי שהמכרז ימומש. "השקענו מאמצים כדי לקדם את המכרז", הוא אומר. "אי-אפשר להאשים אותנו שניסינו לקבור אותו בכוונה. להפך, הוספנו אינספור הקלות ותיקונים. הכישלון שלו הוא הפסד לכולנו, וההחלטה לסגור אותו היתה כרוכה בצער ובאכזבה. אני מאוד מקווה שנוכל לפתוח אותו שוב בעתיד".
מוקדי הוא תומך נלהב בחזון הערוץ, עד שלעתים אפשר לחשוד בו בנאיביות. "הרעיון להקים ערוץ כזה נולד כדי לתת מענה לציבור של מעל מיליון אזרחים במדינת ישראל שלא זוכים היום להתייחסות נאותה באף אחד מערוצי הטלוויזיה הקיימים", הוא מתאר. "החזון שלנו היה ערוץ מסחרי לווייני בשפה הערבית שמתנהל באופן מקצועי וענייני, על-פי אמות מידה עיתונאיות, ללא שום התערבות ממשלתית או ממסדית ובלי לחצים פוליטיים". מוקדי גם משוכנע שערוץ כזה היה תורם הרבה לקירוב הלבבות. "עם כל הקשיים והבעיות האמנתי, ואני עדיין מאמין, שערוץ כזה היה יכול לזכות באמון הציבור הערבי. המדינה צריכה, באמצעות הערוץ, להעביר לאוכלוסייה הערבית את המסר שהיא מבינה שיש פה קבוצת מיעוט עם צרכים ייחודיים, שזקוקה לכלי ביטוי תקשורתי משלה. רק ככה אפשר למתן את המגמות הסקטוריאליות ואת הניכור הגובר בחברה הישראלית, ולחזק את הדמוקרטיה, את היצירה בשפה הערבית ובעצם את הפעילות הכלכלית במגזר הערבי כולו".
איור: בתיה קולטון
היזמים שרכשו את ספר המכרז לאחר פרסומו בגרסתו הנוכחית, בינואר 2003, שותפים לחזון של מוקדי. גם הם מדברים על הרצון לשלב בין מיזם עסקי רווחי לבין מנוף לקידום חברתי ולחיזוק הדו-קיום הערבי-יהודי. יחד עם זאת לא הצליח אף אחד מהם להניח הצעה מסודרת על שולחנה של מועצת הכבלים והלוויין. מוקדי נתן להם ארכה נוספת שלוש פעמים, עד שהתייאש סופית לאחר שגם במועד האחרון שנקבע, ה-25 בפברואר 2004, לא הוגשה ולו הצעה אחת.
המכרז להקמת ערוץ ייעודי בלוויין בשפה הערבית עבר כמה גלגולים. הוא הפציע לראשונה בשנת 96’, בעיצומם של ימי חלום המזרח התיכון החדש, ביוזמת שולמית אלוני, שרת התקשורת דאז. אלוני, אשר נושא זכויות המיעוט הערבי קרוב ללבה, רצתה להציב אלטרנטיבה לשידורי הטלוויזיה בערבית של רשות-השידור, שנתפסו ככלי להפצת תעמולה ממשלתית. לנוכח ההצלחה המסחררת של ערוץ 2, שהחל לשדר שנים מספר קודם לכן, הסיקה אלוני שרק ערוץ מסחרי החי מפרסומות יוכל לפעול באורח עצמאי ובלתי תלוי. באותה עת שררה עדיין אופטימיות באשר לסיכויי השלום, ועתידו של המזרח התיכון החדש נראה מבטיח. המשקיעים הוקסמו מהרעיון של ערוץ לוויין שייקלט בכל מדינות האזור, ומספר קבוצות תקשורת ויזמים התעניינו ברצינות במיזם. אלא שאז הזדעקו זכייני ערוץ 2, שחששו מהתחרות, והגישו עתירה לבג"ץ בטענה שלערוץ מסחרי נוסף אין תשתית חוקית. אליהם הצטרף אברהם פורז, אז ח"כ של מרצ, שהתנגד למדיניות של ריבוי ערוצים מסחריים. המכרז הוקפא למשך שנה, עד שבשנת 97’ נקבע שבסמכותה של הממשלה להחליט על הקמת ערוצים ייעודיים שימומנו באמצעות פרסומות. חלפה עוד שנה עד שהממשלה אישרה סופית את ההצעה להקים חמישה ערוצי טלוויזיה ייעודיים: ערוץ מורשת (מעין ערוץ היסטוריה עם תכנים יהודיים), ערוץ מוסיקה, ערוץ בשפה הרוסית, ערוץ חדשות, וערוץ בשפה הערבית. בשנת 2000, לאחר תלאות ועיכובים נוספים, החלו המכרזים לצאת לאור. הערוץ הערבי נדחק מיד לתחתית הרשימה, ושרי התקשורת דאז, תחילה בנימין בן-אליעזר ואחריו רובי ריבלין, העדיפו לפרסם קודם את המכרזים לערוץ החדשות (אשר עתידו אינו ברור כרגע בשל סכסוך משפטי בין בעלי הזכיון), הערוץ בשפה הרוסית ("ישראל פלוס", הפועל מזה כשנה וחצי), וערוץ המוסיקה (ערוץ 24, שהחל לשדר בקיץ האחרון). עד שהגיע תורו של המכרז לערוץ בערבית, בינואר 2003, השתנה המצב בישראל ללא הכר וחלון ההזדמנויות נסגר.
שבע קבוצות לא נרתעו ורכשו בכל זאת את ספר המכרז. שלוש מתוכן ביקשו להישאר אנונימיות. הארבע האחרות הן: חברת JCS, המפיקה את החדשות המקומיות בכבלים ונמצאת בבעלות רון לאודר, חברת "רול תקשורת" של ישראל רינגל, שאף הגישה הצעה למכרז ב-96’, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי (עמותה הפועלת לקידום שיתוף פעולה כלכלי בין ערבים ליהודים), וקבוצת "סלאם שידורי טלוויזיה בערבית בע"מ", שהוקמה לצורך המכרז ואחד מחברי ההנהלה שלה הוא אמנון ליפקין-שחק. מלבד חברת "רול תקשורת", שוויתרה על ההתמודדות בשלב מוקדם, השקיעו שלוש הקבוצות האחרות מאמצים כנים בניסיון לגייס הון ולגבש תוכנית שידורים. במסגרת זאת הן גם ערכו סקרי דעת קהל, העסיקו יועצים ואספו נתונים. אף על פי כן, המשקיעים הפוטנציאלים ברחו בזה אחר זה. הם נבהלו מההפסדים הכבדים של ערוץ 10 ושל "ישראל פלוס", מהתחרות בערוצי הלוויין הערביים האחרים, דוגמת "אלג’זירה", מהמיתון במשק ומהמתיחות הבטחונית. "ערוץ כזה יכול להיות אטרקטיבי למשקיע רק אם הוא משדר לכל המזרח התיכון", אומר אבי ארמוזה, סמנכ"ל תוכן ופיתוח עסקי ב-JCS, "אבל כשאין אווירה של שלום אף אחד לא ממהר להיות החלוץ לפני המחנה ולקחת את הסיכון".
בארגון "אעלאם - מרכז תקשורת לחברה הערבית פלסטינית בישראל" לא ממש הופתעו מביטול המכרז. שם כבר העריכו מזמן שהמכרז עתיד להיכשל, ולא רק בשל מחסור במשקיעים. "בהתחלה תמכנו ברעיון של ערוץ מסחרי בערבית שימומן על-ידי פרסומות", מספרת חנין זועבי, מנכ"ל הארגון, "אפילו לחצנו לפרסם את המכרז. אבל בשלב מסוים הגענו למסקנה שהערוץ יצטרך להתמודד עם קשיים מהותיים ולא יוכל לתפקד". בקרב הציבור הערבי בישראל אין מספיק הון כדי לכלכל ערוץ טלוויזיה, טוענת זועבי. בנוסף, כוח הקנייה של הצרכן הערבי נתפס כנמוך, ועל כן בכלל לא בטוח שהמפרסמים יקפצו על המציאה. בעיה נוספת היא רמת ההכשרה המקצועית של אנשי התקשורת הערבים. "עשרות שנים של חוסר שוויון בהקצאת משאבים לציבור הערבי מסתכמות בשיעור גבוה של עוני וחוסר השכלה. שני הגורמים האלה יחדיו מקשים על הצעירים הערבים לרכוש הכשרה איכותית בתחום התקשורת", אומרת זועבי. "ערוץ טלוויזיה מסחרי יכול לצמוח רק על רקע של שגשוג כלכלי, התמקצעות בתחום ופריחה תרבותית. לצערי, עד שלא יהיה שינוי ממשי בסדר העדיפויות של חלוקת התקציבים במדינת ישראל, אין לערוץ ערבי סיכוי להצליח".
דבריה של זועבי מקבלים משנה תוקף לנוכח פרשת תחנת הרדיו האזורית בשפה הערבית. בדומה לחזון ערוץ הטלוויזיה הערבי, גם את הקמת תחנת הרדיו, בשנת 96’, ליוו תקוות גדולות. המציאות, לעומת זאת, היתה הרבה פחות ורודה. הרשות השנייה העניקה את הזכיון להפעלת תחנת הרדיו האזורית הראשונה בשפה הערבית, "רדיו 2000", לקבוצה של אנשי עסקים ערבים. השותף היהודי החזיק רק ב-8% ממניות התחנה. זמן לא רב לאחר מכן, בשנת 97’, התגלעו סכסוכים בין השותפים הערבים, שהאשימו זה את זה בניצול התחנה למען קידום האינטרסים הכלכליים שלהם. כך, למשל, הואשם לוטפי משעור, עורך העיתון "א-סינארה" ומבעלי קבוצת "וידא תקשורת" שהחזיקה באחוז ניכר ממניות "רדיו 2000", שהוא משתמש בתחנה כדי לפרסם את שאר כלי התקשורת שבבעלותו בתעריף מוזל. שותף נוסף, מוחמד עבד-אלקאדר, הרחיק לכת וניתק את שידורי התחנה כדי למנוע סיקור קטטה המונית שקבוצת הכדורגל שבבעלותו, מכבי אח"י-נצרת, היתה מעורבת בה. מאבקי השליטה דרדרו את רמת השידורים בתחנה ואת אחוזי ההאזנה, והתחנה קרטעה בקושי.
בעקבות מהומות אוקטובר 2000 נסגרה התחנה סופית. במשרדי הרשות השנייה התקבלו אז חמישים מכתבי מחאה של אנשי ציבור ערבים ויהודים וחברי כנסת, שטענו שהמניע לסגירת התחנה הוא צנזורה וסתימת פיות. "נכון שהמשטרה התלוננה אצלנו נגד התחנה בגלל הסתה", אומרת נאווה בת-צור, סמנכ"ל לענייני רדיו וטכנולוגיה ברשות השנייה, "אבל החלטנו על הסגירה מפני שהבעלים לא הגישו בקשה מסודרת לחידוש הזכיון". הניסיון הזה, אגב, יכול להעיד על גורלו הצפוי של ערוץ טלוויזיה ערבי במקרה שיתלקח עימות אלים נוסף בין ערבים ליהודים. בכל אופן, באמצע 2002 פתחה הרשות השנייה מחדש את המכרז לתחנת רדיו אזורית והעניקה את הזכיון ל"רדיו א-שמס", פרי שיתוף פעולה בין קבוצת "גאון תקשורת", שנציגה הוא יהורם גאון, וקבוצת אמאל כראם, שבראשה עומדת אשת עסקים ערבייה. התחנה החדשה החלה לשדר בקיץ האחרון, אך השותפים, המחזיקים כל אחד במחצית משווי המניות, הספיקו להסתכסך. השותפים הערבים טוענים שהצד היהודי נוהג בהם בהתנשאות ומונע מהם מעורבות בניהול התחנה. הרשות השנייה נדרשה להרגיע את הרוחות, ונכון לעכשיו התחנה ממשיכה לשדר. את תגובתה של אמאל כראם לא ניתן היה להשיג.
בינתיים מוותרים יותר ויותר צופי טלוויזיה ערבים על השידורים בערוצים דוברי העברית. "הערבים מהווים 20% מכלל האוכלוסייה בישראל, אבל המדיה האלקטרונית מתעלמת מאיתנו לגמרי", טוען לוטפי משעור. "לציבור הערבי אין לגיטימציה כצרכן תקשורת וכקהל יעד, למרות שאנחנו נמצאים במוקד של אירועים תקשורתיים רבים. אין לנו שום במה להתבטא בה ולהשמיע את הקול הייחודי שלנו. היצע התוכניות שקיים בשפה הערבית הוא פשוט מעליב. השידורים בערבית של רשות-השידור הם פרופגנדה מגמתית, וערוץ 2 ו-10 רק רוצים לצאת ידי חובה ולמלא את המכסה שהרגולטור דורש בהשקעה מינימלית".
הטלוויזיה הישראלית החלה לשדר בערבית מיד עם הקמתה בשנת 1968. התוכניות, שארכו כשעה וחצי מדי יום וכללו גם מהדורת חדשות, זכו לאחוזי צפייה מזעריים שנאמדו ב-2% בקירוב. בשנות התשעים, כשהוקם ערוץ 33, הועברו אליו השידורים בערבית. בעקבות המהלך ירד הרייטינג עוד יותר, כיוון שערוץ 33 לא נקלט באנטנה רגילה. באוקטובר 2002 חנכה רשות-השידור, בהשקעה כספית גדולה, ערוץ לוויין בשפה הערבית שנקרא "ערוץ המזרח התיכון". תכליתו היא הפצת מסרי ההסברה הישראלית בקרב מדינות ערב השכנות, ואף הוא אינו זוכה לפופולריות רבה בקרב קהל הצופים דוברי הערבית.
בערוצים 2 ו-10 ובטלוויזיה החינוכית מצב השידורים בערבית אינו טוב יותר. חוק הרשות השנייה מחייב את הזכיינים להפיק תוכנית מקור שבועית בת חצי שעה לפחות בשפה הערבית. בדו"ח הרשות לשנת 2002 נקבע ששלושת הזכיינים והטלוויזיה החינוכית עמדו בדרישה. מאז חלה הרעה במצב. השבוע דיווחה "קשת" שאין בלוח השידורים שלה אף תוכנית בערבית. (הנתונים מ"רשת" ו"טלעד" טרם הגיעו). חברת החדשות של ערוץ 2 משדרת תוכנית אקטואליה בת חצי שעה מדי יום שישי בצהריים. הפקתה של תוכנית במתכונת דומה, ששובצה בשעה דומה בערוץ 10, הופסקה לאחר שהערוץ נקלע לקשיים כספיים. בכבלים משודרת מדי יום מהדורת חדשות ארצית בת שלושים דקות בשפה הערבית בערוץ הקהילתי, מספר 25 בממיר. דוברי ערבית מעטים צופים בה, מכיוון שכאמור, בכפרים ובערים הערביות כמעט לא קיימת תשתית לחיבור לכבלים.
אין פלא אפוא שצלחות הלוויין צצות כמו מטריות בגשם בציבור הערבי. בהוצאה כספית חד-פעמית, שאינה עולה על כמה מאות שקלים, יכול כל תושב בכפר או בעיר ערבית להציב צלחת על גג ביתו ולקלוט את שידורי הלוויין של עשרות תחנות מסוריה, מצרים, לבנון, אבו-דאבי, ירדן ואפילו לונדון. החבילות הנמכרות ביותר כוללות את ערוץ "אלג’זירה", ערוצי Art ,Orbit, "אלמוסתקבל", LBC ועוד, והן מספקות לקהל היעד שלהן תוכניות ילדים, פנאי וחדשות איכותיות ומושקעות. יחד עם זאת, אין בהן כל נגיעה למרקם החיים המקומי של הצופים. "עם כל הכבוד לאל-ג’זירה ואחיותיה", כתב לאחרונה במאמר ב"הארץ" הסופר והתסריטאי עלא חליחל, "על הכפר מוסמוס הם לא יעשו סרט דוקומונטרי".
אז איך בכל זאת אפשר למלא את הצורך בערוץ תקשורת אלקטרוני במגזר הערבי, שיהיו בו משקיעים ערבים למרות שאין במגזר הרבה הון, שישדר במקצועיות למרות שאין מספיק ניסיון והכשרה, שיגייס מפרסמים שיסכימו לפנות לציבור שנתפס כבעל כוח קנייה נמוך, שיתגבר על החשדנות, העוינות ואי האמון של הצופים הערבים כלפי גופי תקשורת ממסדיים, שיתקיים מתוך שיתוף פעולה יהודי וערבי פורה, ושלא ייסגר במקרה שיפרוץ עימות אלים נוסף בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ערבים?
במרכז אעלאם התחבטו בשאלה וגיבשו חלופה. "העמדה שלנו היא שיש להקים ערוץ מסחרי בערבית שימומן מכספי משלמי האגרה הערבים", אומרת זועבי, "נכון להיום, אנחנו משלמים אגרה אבל לא מקבלים עבורה שום תמורה. זוהי הדרך היחידה ליצור ערוץ שמצד אחד הוא עצמאי ונהנה מחופש ביטוי, אבל מצד שני הוא לא תלוי רק בהכנסות מפרסום. ערוץ כזה ינוהל באמצעות מליאה של נבחרי ציבור, והערוצים המסחריים דוברי העברית, כמו ערוץ 2 ו-10, יידרשו להפריש אליו אחוז מסוים מהרווחים שלהם".
משעור נוקט גישה עסקית יותר ואומר נחרצות: "אנחנו רוצים ערוץ והמדינה חייבת לתת לנו ערוץ. אני מתכוון לפנות באופן מסודר כדי לקבל ערוץ קהילתי מקומי בכבלים. אם לא אצליח, ארכוש רשיון במדינה אירופית, אקבל חיבור ללוויין, אתחבר לאנשי מקצוע ערבים בשווייץ ובאיטליה ואשדר לכל מקום, מישראל ועד אירופה".
תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 49, מרץ 2004
תיקון
בטעות לא כללה הכתבה "מוכרים בלבד" שפורסמה בגיליון האחרון ("העין השביעית", מס' 49) נתונים על שידורי הטלוויזיה בשפה הערבית של זכיינית ערוץ 2 "טלעד". החל משנת 2001 משודרת ב"טלעד" תוכנית התרבות "קוקטייל" העוסקת גם בבישול, בבריאות, בקולנוע, באינטרנט, בפינות אופנה ועוד.
גיליון 50, מאי 2004