דורון אבן-פז (28), סטודנט לפסיכולוגיה ולתקשורת באוניברסיטת חיפה, מתאר את עצמו כקורא עיתונים כפייתי שזנח בהדרגה את המדיום המודפס ועבר באופן כמעט בלבדי לצריכת חדשות מקוונות. הוא אינו לבד: תוצאות סקר TGI של מכון טלסקר מהחודש שעבר מלמדות על ירידה משמעותית בחשיפת הציבור הישראלי לעיתונים יומיים בימי חול ובסוף השבוע לצד עלייה משמעותית במספר הממוצע של דקות גלישה שבועיות באינטרנט. בשורות הבאות מסביר אבן-פז את פשר ההעדפה החדשה שלו.
אבן-פז: "אני ירושלמי במקור. בבית היה לנו מנוי ל'מעריב', קיבלנו אותו כל יום. בהתחלה הייתי קורא הכל, ממש קורא כל אות, ממש ברמה שהייתי קם יותר מוקדם בבוקר בשביל לקרוא את העיתון מתחילתו ועד סופו. את החלק הראשי, אני מתכוון, של החדשות. לא את כל המוספים. עם הזמן זה הפך להיות מרפרף יותר, כשבמקביל גם השימוש שלי באינטרנט הלך וגבר. מאז שעברתי לחיפה הפסקתי לקרוא עיתונים לחלוטין".
איור: עמוס אלנבוגן
מה גרם לזה?
"אני חושב שמרגע שהתחיל האינטרנט המהיר, זה מה שהביא את השינוי הגדול. היה לי אינטרנט בכלל משנת 98' בערך, אבל מה שעשה את המהפכה זה באמת האינטרנט המהיר, לפני שלוש שנים בערך. לפני זה, יותר הייתי מתחבר בשביל לשלוח אי-מייל, דברים כאלה. זה היה יותר בעייתי, כי זה עולה כסף, זה תופס את הקו. האינטרנט המהיר הפך את זה למשהו שכל הזמן נמצא ברקע, אז מתמכרים ומתחילים לצרוך כל מיני תכנים שלא צרכנו קודם. זה פתאום פתוח כל הזמן, אז אני רואה כל הזמן מה מתעדכן. מאז פחות פניתי לעיתון לחדשות. Ynet כל הזמן פתוח אצלי, זה הדף הראשי, אז אני רואה אותו לפחות ארבע פעמים ביום. ככה אני די מעודכן בחדשות האחרונות און-ליין. אם כבר יוצא לי במקרה לראות כותרות של עיתונים בבוקר, אז זה תמיד נראה לי ישן ולא רלבנטי".
לדבריו, "האינטרנט בכלל הפך להיות משהו מאוד מהותי ומעשי בחיים שלי. הכל נעשה בעצם דרך האינטרנט. אם זה להתעדכן בחדשות, אם זה לעשות פעולות בחשבון בנק. אני לא הייתי בבנק כבר שנים. אם זה לקבוע תור לרופא, לקנות מוצר חשמלי - הכל דרך האינטרנט. גם כל מה שקשור לאוניברסיטה - ציונים, לשנות מערכת. אני כבר לא מרים טלפון לשום מקום".
וכשאתה נתקל בעיתונים, אתה לא מוצא בהם שום דבר שחסר לך?
"האמת היא שבשנתיים האחרונות אני רואה מהעיתונים בעיקר את מוספי סוף השבוע, ובדרך-כלל זה שעמום מוחץ. ראיתי את "מעריב" ואת "ידיעות", ולפחות בסוף השבוע מבחינתי זה עיתונים כמעט זהים, ככה שהבנתי שזאת לא בעיה של חשיפה שלי. ל"הארץ" בקושי נחשפתי עד לאחרונה, ובאמת גיליתי שזה משהו אחר, מאוד מאוד שונה, אבל כאן נכנסת כבר המגבלה הטכנית של חוסר זמן. אני פשוט לא מסוגל לקרוא כמויות כאלה של טקסט. אם כבר יש לי זמן, יש לי דברים יותר טובים לעשות. אם יש לי עודף זמן פנוי, אני אעדיף לקרוא ספר, לא עיתון".
וכשאתה באינטרנט, מה אתה קורא?
"בעיקר חדשות, בעיקרון רוב החדשות. פחות חדשות חוץ, את זה אני קורא בכמות מזערית. אני קורא הרבה ממה שקורה בארץ - מדיני, פוליטי. הרבה תרבות גם, אבל בעיקר חדשות. כמו שאמרתי, חדשות זה גם דף הבית שלי. אני רואה מה קרה בשנייה האחרונה ומה קרה היום בכלל. אני לא הולך יותר אחורה, לא רואה מה קרה מעבר לאתמול. אבל זה דף הבית. אז מה שאני לא רוצה לעשות באינטרנט, זה מה שאני רואה קודם. אם אני רוצה נגיד להזמין וידיאו, אז אני קודם כל קורא את החדשות. אני לא עושה כלום לפני שראיתי את החדשות. גם אם אני בודק אי-מייל, אני קודם קורא חדשות. יוצא שאני בעצם צורך את החדשות האלה כל הזמן".
ובמקרים כאלה, אתה קורא כתבות שלמות או רק מתעדכן בכותרות?
"בדרך-כלל אני רק מרפרף. בערך 70 אחוז מהזמן אני רק מרפרף וממשיך הלאה. בשאר הפעמים אני נכנס, בודק ראשי פרקים של החדשות, קצת כלכלה לפעמים, כמעט תמיד תרבות".
את התגובות אתה קורא? או מגיב בעצמך?
"אם אני נכנס לקרוא כתבה שמעוררת תגובות דעתניות, אני גם מגיב. זה נורא כיף להגיב".
ואילו תגובות אתה קורא?
"אני משתדל לא להיכנס לתגובות שמכוונות באופן אישי נגד הכתבים, וגם לא כותב בעצמי שום דבר על הכתבים. לא מעניינות אותי התגובות האישיות, ויש הרבה כאלה, אנשים שכותבים "הכתב ככה", "הכתב ככה". אני כותב מה דעתי על נושא הכתבה, וקורא תגובות של אחרים. לא כשזה 400 תגובות כמובן, אני לא קורא את כולן. אני מרפרף ורואה מה מעניין. לפעמים אפשר לראות בתגובות הרבה אנשים שכותבים, נגיד, "בתגובה למס' 2" וכאלה, אז אני הולך לראות מה 2 האידיוט כתב. למרות שבדרך-כלל זה הפוך, הוא דווקא כתב בסדר, ואז כל התגובות עליו זה "יא שמאלני" וכאלה".
התגובות זה חלק מהיתרונות של האינטרנט?
"כן. הרבה פעמים לפני שאני קורא את הכתבה עצמה, אני קורא את התגובות. רואה איך מתלהמים, מקללים, וזה עוד אחרי הסינון, כי הם לא מכניסים הכל. זה מדיום נהדר מהבחינה הזאת, האינטרנט".
אתה מתעדכן גם באמצעות סוגים אחרים של כלי תקשורת?
"הרדיו פתוח כל הזמן. אם אני עכשיו בבית ולומד למבחן, אז Ynet פתוח והרדיו עובד במקביל. כשאני נכנס הביתה, אם חושך בבית, עוד לפני שאני מדליק את האור אני מדליק את הרדיו. אותו דבר גם באוטו. אבל זה לא כל-כך לחדשות. לפעמים אני אפילו מנמיך כשיש חדשות. אני לא פונה לשם כדי לקבל מידע".
ולטלוויזיה?
"לא. אני חושב שבשבועיים האחרונים, נגיד, לא ראיתי דקה של טלוויזיה. ערוץ 1 אני לא יכול לראות, הכל שם זה תוכניות לפנסיונרים. ערוץ 2 צווחני וצעקני והפרסומות משגעות אותי. כבלים אין לי, אז רוב הזמן הטלוויזיה פשוט כבויה".
ואם קורה משהו דרמטי? פיגוע?
"אם יהיה פיגוע אז אני אדליק את הטלוויזיה לראות קצת מה קורה מהשטח. האינטרנט יביא לי את המידע הראשוני, ואז אני אפתח את הטלוויזיה בשביל הדיווחים מהשטח, אבל מהר מאוד אני אכבה אותה".
ואם יש איזה יום שידורים מיוחד, נגיד כמו שהיה עם עסקת השבויים?
"אז אני עדיין אתעדכן בעיקר מהאינטרנט. אני אכנס פעם בשעה בערך לראות שהכל דופק כמו שצריך, ואת הטלוויזיה אני אפתח רק בשמונה כדי לראות את הסיכום של הדברים, אבל אני לא אשאר עם זה".
אתה יכול לנסות לדמיין מה היה קורה אילו היה לך היום בבית מנוי לעיתון?
"אני מתאר לעצמי שהייתי מסתכל על הדף הראשי, לראות כותרות. אין שם הרי משהו אחר לקרוא. בדרך-כלל זה היה מסתכם בזה. אולי פעם בכמה ימים הייתי מוצא איזו כותרת שתמשוך אותי לקרוא גם את הכתבה. אבל בגדול, היום, גם אם אני אקבל את העיתון כל יום בחינם אני לא אקרא אותו".
אחת הטענות כלפי האינטרנט היא שלמרות שהוא מדיום מצוין לעדכונים מהירים, אין בו כל-כך ממד של פרשנות והרחבה, כי אנשים לא יושבים מול המחשב לקרוא טקסטים מאוד ארוכים, וזה משהו שעדיין קיים בעיקר בעיתונות המודפסת.
"האמת היא שזה באמת הדברים הכי מעניינים בעיתון. אני קורא דברים כאלה באינטרנט, אבל לא הרבה. זה נורא תלוי בנושא. לפעמים ב-Ynet, נגיד, אם מישהו מביע בדף הדעות משהו שהוא לא לגמרי בקונסנזוס, אז הם ישימו את זה בדף הבית ואז אני אקרא, אבל חוץ ממקרים כאלה אני לא הולך הרבה לקרוא פרשנויות בדרך-כלל. לעיתון אני לא ניגש בכלל, אז אני לא קורא את זה גם שם, אבל אלה באמת החלקים היותר טובים של העיתון. שם הוא באמת מביא משהו שלא תמצא בהכרח באינטרנט. אבל זה עדיין לא מספיק חשוב כדי שאני אלך לקרוא עיתון בשביל זה. אני מניח שיש דברים שאני לא מקבל, אבל אני לא מרגיש שכדאי לי בשביל זה לקרוא עיתון. אני לא חי בתחושה של הפסד. זה כמו שאם אני לומד פסיכולוגיה, אז יש הרבה דברים מעניינים אחרים שאני לא לומד. אני חי עם זה בשלום, אין לי תחושה שאני מפספס משהו. גם אם אמצא עיתון בחוץ, אני לא ארוץ לקרוא אותו".
יש איזשהם דברים שבכל זאת אולי חסרים לך בגלל העדר העיתון?
"אולי קצת דברים טכניים, כמו לוחות שידורים, איפה מציגים סרטים, מידע כזה. כל התכנים התרבותיים אולי, אפשר להגיד שהם קצת חסרים, אבל זה לא מה שיגרום לי לחזור לקרוא. וגם את זה היום כבר אפשר למצוא באינטרנט, כמו כל דבר".
חרף נתוני סקר TGI (ירידה מ-81.7% חשיפה לעיתונים בסוף השבוע ב-2002 ל-73.3% חשיפה ב-2003; ירידה בזמן המוקדש לקריאת עיתונים מ-36 דקות ביום ב-2000 ל-32.5 דקות ב-2002 ו-31 דקות ב-2003; עלייה בזמן הגלישה באינטרנט מהבית מ-113 דקות שבועיות ב-2002 ל-137 דקות ב-2003), יש להתייחס אליהם על מורכבותם: גם כיום מדובר בשיעורי חשיפה גבוהים מאוד לעיתונות המודפסת בהשוואה למדינות אחרות, ומספרם של האנשים שאינם צורכים כלל עיתונות מודפסת נותר במיעוט. על-פי נתוני מדד האמון בתקשורת של מכון הרצוג באוניברסיטת תל-אביב משנת 2003, 87.5% מהציבור צורכים עיתונות מודפסת בתדירות כלשהי, ורק 11.3% אינם צורכים עיתונות כזאת כלל (אך משתמשים במקורות אחרים לחדשות, כגון טלוויזיה, רדיו ואינטרנט; כלומר, לא מדובר באנשים שאינם מתעניינים בחדשות כלל).
אולם על אף העובדה ששיעורם של האנשים, המתעניינים בחדשות אך אינם צורכים כלל עיתונות מודפסת, נמוך, מדובר באוכלוסייה הנתפסת כבעלת משמעות רבה בעיני העיתונאים העובדים במדיום המודפס. על-פי נתוני מכון הרצוג, צרכן החדשות הממוצע, שאינו צורך עיתונות מודפסת אך קורא עיתונות מקוונת, הוא צעיר יותר (בארבע שנים בהשוואה לציבור קוראי העיתונים), משכיל יותר (סיים שתי שנות לימוד יותר מקורא העיתונים הממוצע) וחילוני יותר. במלים אחרות מדובר, במידה רבה, באותו פלח של האוכלוסייה הדומה ברבים ממאפייניו לציבור העיתונאים עצמו ולקהל היעד המדומיין שלהם. דומה שאיפיון זה הוא המסביר גם את החשש הגדול (והלא לגמרי מוצדק) מפני גוויעתה של העיתונות המודפסת: ההתחככות היומיומית של עיתונאים עם צעירים חילונים משכילים, שבעבורם הפך העיתון למדיום חסר כל חשיבות, מגדילה את חשיבותם היחסית. לכך יש להוסיף את העובדה שקהל זה נחשב בעיני רוב הכותבים בעיתונות המודפסת ל"קהל אבוד": מי שהפסיק לקרוא עיתונים לא יחזור אליהם עוד, ועל כן המעבר לאינטרנט נתפס כתהליך בלתי הפיך ובעל עוצמה הולכת וגוברת.
למרות האיפיון הדמוגרפי הייחודי, אין בנתונים המחקריים ובנתוני הסקרים של היום כדי להשיב על השאלה בדבר הגורמים המדויקים המובילים אנשים לנטוש את המדיום המודפס ולעבור לתקשורת המקוונת לשם צריכת חדשות. המהירות והאינטראקטיביות של האינטרנט מהוות, קרוב לוודאי, גורמים בעלי משמעות בשביל אנשים שמאפיינים אלה חשובים להם, אולם אין הם מסבירים מדוע יש כאלה הממשיכים לצרוך עיתונות מודפסת לצד האינטרנט, בעוד שאחרים מבכרים להימנע מכך. סביר להניח שמדובר בשילוב של גורמים רבים ומורכבים הנוגעים להרגלי חיים, ליכולות כלכליות, להעדפות אישיות, לדפוסים משפחתיים ותעסוקתיים וכדומה.
לפני שש שנים וחצי הכריז בוב אינגל, נשיא חטיבת המדיה החדשה בתאגיד התקשורת האמריקאי הענק נייט-רידר (שבבעלותו כיום 31 עיתונים יומיים מודפסים ו-103 עיתוני רשת), כי "עשר עד עשרים השנים הקרובות יקבעו אם תעשיית העיתונות המודפסת תחיה או תמות". ברגע זה נראית הנבואה האפוקליפטית הזו מוקדמת מדי, אבל אין להתעלם מכך שממצאי סקרים ומחקרים שנערכו בשנים האחרונות ברחבי העולם המערבי, בכללם בישראל, מוכיחים כי התפתחות האינטרנט והפיכתו למוצר המצוי כמעט בכל בית אכן מכרסמת אט-אט בבלעדיותה של העיתונות המסורתית (המשודרת והמודפסת) בתחום החדשות, כאשר הפגיעה הגדולה ביותר היא בעיתונות המודפסת.
גיליון 49, מרץ 2004