לשדרה רחבת הידיים שעצי דקל ענקיים תוחמים אותה לרוחבה נכנסים דרך שער אבן מסותת שלפנים ניצב עליו פסלו של סדאם חוסיין. קבוצת החיילים האמריקאים ששומרים על הכניסה עצרה באדיבות את הרכב שבו נסענו, הנהג העיראקי תושב בגדאד, ידיד כורדי שהגיע איתי מכורדיסטן ואנוכי. סמלת צעירה ששערה אסוף לקוקו ובידיה אם-16 מבקשת מאיתנו לצאת ממכונית האופל ולהציג תעודות. זוהי הכניסה למתחם הראשי של מפקדות הצבא האמריקאי בבגדאד. בצד אחד של הרחוב מוצב לו טנק כשקנהו מופנה לכיוון הנכנסים, נושאת גייסות משוריינים וכמה עמדות נייחות שבהן ניצבים חיילים אמריקאים בתוך חגורם ואפודיהם הכבדים בחום של כמעט 48 מעלות.
לכורדי, כך מסתבר, יש היתר מיוחד לשאת אקדח כמו לכל תושבי צפון עיראק. הוא שולה ממעמקי מכנסיו אקדח ברטה מצוחצח ואת התעודה שחתומה על-ידי מפקד צבאי כלשהו שמתיר לו לשאת את האקדח. הנהג העיראקי מציג את תעודת הזהות שלו ועובר בדיקה במגנומטר, ולעיתונאי הישראלי יש רק שתי תעודות להציג לבודקת: דרכון ישראלי ותעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית בישראל, שעליה מתנוססת הכותרת "מדינת ישראל" בעברית ובאנגלית. הכורדי יודע שאני מישראל, לנהג העיראקי אסור לספר שאני מישראל. רגע מתוח. אני מבקש מהסמלת לסור לרגע הצדה ומסתיר בידי את תעודת העיתונאי: "הנה, מכאן אני בא ואני מבקש ממך לא לומר זאת בקול רם". "אני מבינה", אומרת הסמלת ומשחררת אותנו לדרכנו. נדמה היה לי שזהו המבחן הקשה ביותר שצריכות היו לעבור שתי התעודות הישראליות הללו.
"תחנת דלק" בכורדיסטן (צילום: צבי בראל)
עד לאותו רגע, בכל הימים ששהיתי בעיראק לא התבקשתי להציג אף תעודה. רק במעבר מתורכיה לכורדיסטן, אצל פקיד המעבר הכורדי, איש הפלג של מסעוד ברזאני ששולט במעבר הגבול, נדרשתי להציג דרכון שזכה מיד להנהון וחיוך רחב: "מישראל? ברוך הבא לכורדיסטן", אמר הפקיד שמיהר לספר עד כמה הוא מעריץ את ישראל ושואף לבקר בה. "אבל אנחנו נחשבים לעיראקים ובוודאי לא ייתנו לנו להיכנס לישראל". כאות הערכה, מיהר הפקיד להחתים את הדרכון אף לפני חבורת המבקרים העיראקים שמילאו את אולם הכניסה. רשמתי לפני שדרכון ישראלי בכורדיסטן כמוהו, פחות או יותר, ככרטיס מועדון.
ככלל, עיתונאי שמבקר בכורדיסטן הוא בן חסות. כאשר מבקרים בחלק שנשלט על-ידי הפלג של ברזאני, במערבה של כורדיסטן, החסות ניתנת על-ידי המנגנון הממשלתי של הפלג הזה, איש יחסי-הציבור דואג לפגישות ולהיכרויות, וכאשר יש צורך בכך, גם לליווי. "אם אתה ממשיך מכאן לבגדאד, אתה נמצא באחריותנו ואנחנו נדאג לסידורים הלוגיסטיים", הסביר לי נציג ממשלתו של ברזאני. "אם תחליט לנסוע לבגדאד מהעיר סוליימניה, אתה תהיה באחריותו של הפלג של טלבאני. כל אחד אחראי על האורחים שלו". מבחינתו של העיתונאי הישראלי אין הבדל. בשני חלקיה של כורדיסטן הוא מתקבל במאור פנים וכאורח רצוי. בשני האזורים הוא גם נתפס כנציג כלשהו של ממסד ישראלי ולא רק כעיתונאי. המארחים מבקשים לסייע בעידוד משקיעים ישראלים להשקיע בכורדיסטן, לסדר ויזות של ביקורים, לבדוק אפשרות עבודה בישראל, כשהקשר ההיסטורי בין ישראל לכורדים עדיין משמש גשר מיושן, אבל יציב, כדי לנסות ולקשור שוב את ישראל אל הכורדים.
הרובע היהודי בבגדד (צילום: צבי בראל)
חדוות הישראליות מסתיימת בתחנת המוניות של העיר סוליימניה. מרגע זה צריך להסתיר את הזהות משום שמאז שחדלו הקרבות הגדולים מגיעים אזרחים עיראקים רבים אל הצפון בפעם הראשונה מאז עלה סדאם לשלטון. רבים באים לסחור או לנפוש בהרי כורדיסטן ובאתרי הנופש הרגועים ושופעי המים שמצויים בה. במונית שהגיעה מבגדאד לסוליימניה, ושבה אנחנו נוסעים לבגדאד, נוסעים איתנו עוד שלושה אזרחים עיראקים. האחד מבצרה והשניים האחרים מבגדאד. את ההגייה הערבית שלי הם מזהים כהגייה לבנונית ואינני טורח לתקן אותם. כך יהיה עד שנגיע לבגדאד. החשש המוקדם מפני נקודות ביקורת בדרך, שבהן איאלץ להציג את הדרכון הישראלי או תעודת העיתונאי, מתברר כחשש שווא: שום נקודת ביקורת אמריקאית או אחרת לא מוצבת בין סוליימניה לכירכוכ וממנה לבגדאד. גם כוחות צבא אמריקאי לא נראים על הכביש הראשי. "צריך כאן לפחד רק משודדים ולא מהאמריקאים", מסביר הנהג לנוסעיו כשהוא לוחץ על כפתור נעילת הדלתות. שיטת השוד בכביש הזה היא פשוטה: מכונית שנוסעת בראש טור של מכוניות מאטה לפתע את מהלכה ועוצרת באמצע הכביש, כמה נוסעים יורדים ממנה ומבקשים עזרה מן המכונית שמאחוריה, ואז מתבצע השוד. למזלנו התגלה המחזה הזה בנתיב הנגדי לנו.
הצורך להסתיר את הזהות מתגלה במהלך הנסיעה הארוכה. צורך שנולד מתוך תחושה כמעט גנטית שזהות ישראלית איננה בריאה לבעליה באזור זה של היקום, יתגלה בהמשך הנסיעה כיתרון עיתונאי בולט. מסתבר שיש שלושה סוגים של חופש ביטוי: זה שמעניקה הממשלה (השלטונות האמריקאיים כבר הספיקו לסגור שני עיתונים חדשים ולהחרים את תחנת "אלג’זירה"), זה שמוגבל בהכרח להעביר עמדה מנוסחת ונחרצת לעיתונאים, וזה שקיים כאשר אין חשים בשום מגבלה. כמו השיחה שהתנהלה במונית: האם היה עלי לקיים גם כאן את חוקי האתיקה ולהכריז על נוכחותו של עיתונאי במונית? האם חוקים אלה תקפים אם אינני עושה שימוש בתוכן השיחה? ואם אעשה שימוש מבלי לצטט את הדוברים, האם גם בכך לא אחטא לכללי האתיקה?
אלה שאלות שלא הטרידו אותי מסיבה פשוטה: אם אודיע על מקצועי אצטרך להשיב על כמה שאלות שבאותו רגע לא היו לי תשובות עליהן. באיזה עיתון אני עובד? הניסיון לימד אותי שגם בסיורים במקומות נידחים התשובה הסתמית והבלתי מפרטת, שלפיה אני עובד בעיתון "הארץ" תוך שיבוש מכוון בהגיית שם העיתון, לא הניחה את הדעת. בתקופת הגלובליזציה מסתבר שגם שמו של עיתון ישראלי מוכר במקומות בלתי צפויים. הייתי צריך לחשוב על עיתון אחר, ערבי, ובעיקר לבנוני, שהרי כבר בתחילת הנסיעה לא הכחשתי את אבחנת הנוסעים שהערבית שלי היא לבנונית. הנה בעיה נוספת. עיתון לבנוני גדול ודאי מחזיק בעיראק שליחים משלו ואין טעם להסתכן בנקיבת שמו. ההתלבטות המקצועית הזאת מצאה את פתרונה מאוחר יותר, אבל בנסיעה לבגדאד יכולתי ליהנות לפחות מחופש האזנה לשיחות החולין היומיומיות של הנוסעים.
הפגנת מובטלים בבגדד (צילום: צבי בראל)
שאלת הזהות העיתונאית עלתה באופן חריף בבגדאד, אחרי שעברנו את מחסום הכניסה למתחם הצבאי האמריקאי. אחרי הבדיקה המנומסת של הסמלת, ממשיכה השדרה לעבר מפקדות הממשל הצבאי האמריקאי שמצא מנוחה בארמונותיו העצומים של סדאם חוסיין. כדי להיכנס אליהם יש הכרח להצטייד באישור מיוחד או בהזמנה מבפנים. את האישור המיוחד אפשר להשיג במפקדת יחסי-הציבור, שאליה כיוון אותנו במבטא דרומי קצין אמריקאי צעיר. הוראותיו הובילו אותנו דווקא לכיכר שאת התנועה בה כיוונו חייל וחיילת אמריקאים שהיו מתוחים עד קצות עצביהם בעקבות הפיגוע הקשה במטה האו"ם במלון "אלקנאת". "תעופו מכאן לכל הרוחות", צווחה עלינו החיילת כאשר עצרנו לשאול שוב את הכיוון. הנהג העיראקי, שלא הבין את דבריה אבל ראה את פרצופה, התבלבל מעט והטה את רכבו לכיוון שונה, החייל האמריקאי כבר הכין את ידו לשלוף את אקדחו מחשש שמדובר במכונית של מחבלים, עד שהנהג התעשת, תפס כיוון והסתלקנו מן המקום.
חשבנו שבכך הסתיימה ההרפתקה, אבל אחרי כמה מאות מטרים של נסיעה במתחם האמריקאי עקף אותנו ג’יפ צבאי וחסם את המשך נסיעתנו. "אדוני, אתה צילמת באזור אסור", קבע בקול מונוטוני מפקד הסיור. את חשדו עוררה המצלמה שהנחתי על לוח המחוונים של המכונית. ביקשתי להראות לו במצלמה הדיגיטלית שלא צילמתי שום אתר צבאי, אבל הוא כבר קיבל הנחיה מאיזה שהוא מפקד, שלא להניח לנו להמשיך עד שיגיע אלינו "מיסטר אואן" ויטפל בנו. מיסטר אואן הגיע אחרי כעשרים דקות במכונית ג’י.אם.סי גדולה, שבה היו עוד שלושה חוקרים. אחד החוקרים ביקש לדעת מה אנחנו עושים במקום, מדוע צילמנו, מדוע פנינו לאחור, מנין אנו באים ולאן אנחנו הולכים. לפני הכל הוא העמיד אותנו בשורה עם הפנים לקיר וביצע עלינו חיפוש גופני. תחושה מוזרה להיות עם הפנים לקיר למי שאמון להעמיד אחרים עם הפנים אל הקיר. קרובה כנראה לתחושה של הוצאה להורג, במקרה הרע, או לכזאת שמרגיש מי שעושים לו "נא" מאחורי הגב, במקרה הטוב. החוקר הצעיר, השני, מבקש לנסות שיטת חקירה אחרת. הוא לא מאמין לאף מלה שלנו ובערבית רצוצה שקיבץ מן הרחוב הוא מודיע לנו שצפויות לנו בעיות גדולות. כדי להדגיש את האיום הוא מכה את אגרוף יד שמאלו בכף יד ימינו וכך הוא ממשיך במשך דקות ארוכות תוך זמרה חרישית.
פינת נופש בכורדיסטן (צילום: צבי בראל)
"מיסטר אואן" הוא איש מבוגר, מנוסה, שבילה את מיטב שנותיו ברבות ממדינות המזרח התיכון. חקירתו מדויקת, נמרצת אבל בהחלט אדיבה. הוא מציע לנו מים ופוקד על חוקריו להעמיד אותנו בצל. "אתה עיתונאי?", הוא פונה אלי. אני משיב בחיוב ומבקש להסביר לו משהו "בצד". מהרגע שהסתבר לו שמדובר בעיתונאי ישראלי בעל דרכון ישראלי השיחה משנה כיוון. באחת אנחנו הופכים ל"אחים במלחמה נגד הטרור". אואן מלא התנצלויות על כך שנאלצו לעצור אותנו אבל מסתבר שהידידות העמוקה בין ארה"ב לישראל ותודעת העיתונות האמריקאית רק משנה את הסגנון אך לא את התוכן. מעולם לא ידעתי כמה אשפה כתובה אני נושא בארנקי ובמכנסי עד שאואן עבר על כל פריט ופריט בהם. כרטיסי ביקור, קבלות של אוטובוסים, שני מטבעות תורכיים, עט פלסטיק שהתבקשתי לפרקו, פנקס שבו כתובים מספרי טלפון, חפיסת סוכריות חצי אכולה שפורקה בידיו הנאמנות ואפילו כרטיס פלסטיק של קופת-חולים שמשום מה שכחתי להשאיר בבית. הכל זכה לעיון, לבדיקה ולתרגום. אואן בודק ומתנצל ואני רק מגלה כל הזמן "הבנה". מלווי יושבים בינתיים בצל ואינם נחקרים. כי בכל החבורה שהביא איתו אואן אין דובר ערבית אחד. לבסוף מזעיקים קבלן לבנוני שעובד בעבור הכוחות האמריקאים והוא מתרגם את דברי החוקרים. אלא שמעבר לחקירה הרגילה מבצע הקבלן חקירה משלו. הוא מבקש מן הכורדי לדעת אם יש מקומות בילוי בכורדיסטן, אם יש לו קרובים קבלנים שאפשר לעשות איתם עסקים, והשניים אפילו מחליפים מספרי טלפון. האמריקאים אינם מבינים בדיוק מדוע מתארכת חקירת הכורדי ובכלל מדוע הוא מחייך כל הזמן בשעה שהוא אמור להיות מפוחד. אני נזכר בסדרה "מאש".
שלוש שעות ארכה החוויה הזאת. מאוחר יותר הסתבר לי שבאותם ימים החלה תפנית בגישת האמריקאים כלפי העיתונאים המסקרים את נוכחותם בעיראק. אם בתחילת המלחמה נרשמה הצלחה תקשורתית גדולה לשיטת השילוב של עיתונאים ביחידות הלוחמות, הרי שלאחר הפלת המשטר השתנתה מתכונת הפעילות של העיתונאים וכך גם נימת הדיווח שלהם: ביקורת קשה במקום דברי שבח, שאלות נוקבות במקום רישום סתמי של מסרי הדוברים. ביחס השלטונות האמריקאיים לתקשורת לא היה שום הבדל בין עיתונאי ישראלי לעמיתיו. "אתם מכל האנשים צריכים להבין מה אנחנו עושים כאן", אמר לי מפקד אמריקאי בכיר בבגדאד כאילו הייתי נציגו של העם היהודי, "אבל השאלות שלך מראות לי שאין הבדל בינך לבין עיתונאי צרפתי". "צרפתי" היא מלת הגנאי האולטימטיבית במדינה ערבית שכבושה על-ידי אמריקאים. כשסיפרתי לו על חוויית החקירה שלי הוא השיב: "בכנות, אני הייתי עוצר אותך ושלח את כולכם לגואנטנמו". ב"כולכם" הכוונה לעיתונאים, לא לישראלים. אבל קשה לכעוס על מי שהתכוון להיות שלושה שבועות בעיראק ומוצא עצמו תקוע בה כבר שבעה חודשים.
גיליון 47, נובמבר 2003