האם יש עוד דבר כזה, מגזר רוסי? כל עוד זה נוגע לתקשורת הרוסית, שממשיכה להפיק מדי יום סדר–יום משלה, התשובה חיובית. השאלה עד כמה היא באמת מעצבת סדר–יום של העולים דוברי הרוסית נתונה לוויכוח, אך היקפי המידע הזורמים בארץ ברוסית בהחלט מרשימים. צרכן התקשורת דובר הרוסית יכול לבחור בין ערוץ טלוויזיה ישראלי ברוסית, מספר ערוצים רוסיים בלוויין, שמקפידים להקדיש הרבה זמן אוויר לסיקור אזורנו, סוכנויות ידיעות ישראליות ברוסית באינטרנט, קול–ישראל ברוסית ותחנות רדיו מקומיות ופיראטיות, והתקשורת הכתובה.
בענף הזה, שבו נתמקד כאן, מתפרסמים בישראל בין 60 ל–75 כתבי–עת ברוסית, ממגזיני נוער ובטאונים מקצועיים ועד לעיתונים מפלגתיים ברוסית. אחדים נסגרים, חדשים נפתחים במקומם. המקומונים מתרבים בקצב מסחרר, החל מ"וסטניק" בצפון ועד "נגב טיימס" בדרום, חלקם קשורים לרשתות, חלקם עצמאיים. נכון להיום יוצאים בארץ שישה עיתונים מרכזיים: היומונים "וסטי" ו"נובוסטי ניידלי" (שעומד להפוך לשבועון), השבועונים "רוסקי איזראילטיאנין", "גלובוס" - שהוא למעשה לקט כתבות מכלי התקשורת ברוסיה, "אכו" ו"לוץ'". אבל למרות ההיצע, לתקשורת הרוסית קרה מה שקרה לפוליטיקאים ה"רוסים": יש הרבה מהם, כולל במועצות המקומיות, אבל בגלל פיזור הכוחות הם משפיעים פחות. מעל 65% מהעולים פונים בחיפוש מידע למקורות ברוסית בלבד, אבל מחציתם לא סומכים עליהם במיוחד. רק 8.4% קוראים באופן קבוע עיתונים בעברית.
אם תחפרו בערימות הנייר המודפס של התקשורת הרוסית בארץ, תמצאו מדורים קבועים של פוליטיקאים בנוסף להורוסקופ, תחזיות פוליטיות שבועיות, ואף קומוניקטים של מפלגות וארגונים, המתפרסמים כלשונם, כפי שנשלחו למערכת. ביום שאחרי פיגוע לא תמצאו בעמוד הראשון תצלומי רפרודוקציה של ההרוגים מהאלבומים המשפחתיים, כי אין תקציב להריץ כתבים בין המשפחות השכולות, וגם לא נעים לבוא לפני תום השבעה; מצד שני, איפה עוד תראו ראיון עם זמרת אופרה בעמודים המרכזיים של החלק החדשותי בעיתון? אך למרות השעטנז של חיבור בין ישראל לרוסיה, בין לקטי חו"ל לבין חדשות מקומיות, המגמה המשמעותית הנוכחית שקופה למדי ומשותפת לכולם: התקשורת הרוסית אמרה "נייט" גדול ומזלזל לתוכנית ההתנתקות.
▪ ▪ ▪
התקשורת הרוסית לא אוהבת את התוכנית של שרון, וככל שמתרחקים מעמודי החדשות לעמודי הפרשנויות, העמדה הזו בולטת יותר ויותר, למרות שגם בעמודי החדשות, בידיעות אובייקטיביות לכאורה, מבצבצת המחאה. המחאה נגד התוכנית זוכה לסיקור נרחב יותר מזו שבתקשורת הזרם המרכזי בעברית: תהיה זו הפגנה של "נשים בירוק" או אמירותיו של אפי איתם. איתם הוא פחות או יותר הקונסנזוס, בעיתונות הרוסית. כך מדווח עליו יעקב שאוס מ"וסטי", בין ציטוטים של מנהיג המפד"ל שהוא מביא: "אפי איתם חושב בהיגיון", "יש לקבל את דבריו של איתם ברצינות, הוא אמר בקול רם את מה שפוחדים להגיד נציגי האופוזיציה בתוך הליכוד" ("וסטי", 5.10.2004).
האהדה למתנגדי שרון מגיעה כה רחוק, שפעולות המחאה מתפרסמות כשהן עדיין בשלב התכנון, והן מלוות בתמונות המשתתפים (כותרות מ"נובוסטי ניידלי": "יו"ר הכנסת ראובן ריבלין מתכוון לפתוח את מושב החורף של הכנסת בנאום, שבו ישווה בין מתנחלי גוש–קטיף לקורבנות 'אלטלנה'"; "יוצאי יחידה 101 יצעדו לירושלים במחאה נגד תוכניתו של שרון").
ביטויים להתנגדות לתוכנית ההתנתקות נמצאים במינוח שבו משתמשים העיתונאים הרוסים וכן בשימוש שהם עושים במרכאות. לדוגמה, "פינוי" נכתב במרכאות בכתבתה של יבגניה קרבצ'יק ב"נובוסטי ניידלי" מ–23.9.04, או השימוש במלה "דפורטציה" במקום פינוי בכתבתו של דב קונתורר, הפרשן הפוליטי הבכיר של "וסטי". בהתייחסות לפעילי ימין הקיצוני, "הסופגים האשמות בהסתה שהן כה אופנתיות היום", מגויסות בין היתר אנלוגיות למשטר המדכא של ברית–המועצות. כך, אלכסנדר ליכטיקמן ("וסטי", 5.10.2004) מזכיר, בקשר למעקב אחר "המסיתים", בדיחה שסיפר מנחה בערב שירה באריאל: "וכעת נא להתפזר, ולא להתקבץ יותר משלושה אנשים בבת–אחת" - רמז לא ממש דק למי שגדל במשטר הקומוניסטי. הוא גם טוען שמעדיפים לרדוף את אלה "שצועקים בכיכרות", ולא את אלה "שאומרים את אותו הדבר בתקשורת בעברית". "באוקיינוס של מידע לא אמין צנזורה היתה הופכת למצפן מעולה, לכן לא משתמשים בה. התקשורת המודרנית אינה מצליחה ללכד המונים, אבל לפזר אותם, דווקא כן", הוא כותב. הוא גם תוהה מדוע מתנגדי הפינוי מעדיפים לפרוט על הרגשות - ולהציג דימויים של ילד מגוש–קטיף עם ידיים מורמות, המזכירים את התמונה המפורסמת של הילד היהודי מגטו ורשה - על פני הסברים שכלתניים על ההשלכות של "יצירת מובלעת טרור ברצועת עזה".
הפרשן הפוליטי של "וסטי", דב קונתורר, מסכם כך: "גם אלה שחשבו שיש בתוכנית ההתנתקות החד–צדדית היגיון, נאלצים להודות שהניסוי של אריאל שרון הסתיים בכישלון. התוכנית שלו לא מנבאת שום דבר טוב לישראל, מעבר לתקדים המסוכן של פינוי ההתנחלויות: לא סטטוס פוליטי יציב, לא הפסקת לחץ בינלאומי, ולא פרידה ממשית מעזה" ("וסטי", 14.10.2004).
בשבועון "רוסקי איזראילטיאנין", בפירוט האירועים המשמעותיים של השנה, ניצבת תוכנית ההתנתקות במקום ראשון. וכך, בין השאר, נאמר בכתבה: "על ישראלים רבים, בעלי דעות פוליטיות שונות, נחתה תוכנית זו כרעם ביום בהיר. ימנים ושמאלנים כאחד סירבו להאמין שאריאל שרון, מנהיג ליכוד, נץ יהודי המוכר לכל העולם, שכל–כך הרבה פעמים חזר על המשפט שאין הבדל בין תל–אביב לנצרים, מתכוון ברצינות לפנות את כל היישובים היהודיים של גוש–קטיף וחלק מיישובי שומרון, בלי לקבל מהפלסטינים דבר בתמורה ובלי לסגור איתם הסכם כלשהו". עמדת המערכת, כך נדמה, לא משתמעת לשתי פנים, אלא שכמה עמודים אחרי זה אריאל שרון מסומן כמספר אחת בין אנשי השנה. בכלל, יש משהו סכיזופרני ביחס העולים לשרון ותוכניתו: אין קשר בין הדחייה המופגנת של יוזמת ההתנתקות לבין החיבה הבולטת כלפיו.
מנין הנאמנות העיוורת לשרון, בלי קשר למה שהוא עושה? התשובה פשוטה: הגרעין הקשה של צרכני התקשורת הרוסית הם עולים מבוגרים, חלק לא מבוטל מהם ותיקי מלחמת העולם השנייה. עד כמה זכרון מעשי הגבורה של העבר משמעותי עבורם ניתן לראות לפי השטח שמקדישים להם העיתונים הרוסיים. ב"וסטי", למשל, בעמוד 6 של קונטרס החדשות, מתפרסם מספר פעמים בשבוע מדור המוקדש לוותיקי המלחמה (הווטרנים), המשתרע על פני עמוד שלם. שלא כמנהגה של החברה הישראלית, למחוק בן–רגע את הישגי העבר בצעד פוליטי אחד, "הרחוב הרוסי" יודע לזכור, ועל כן הוא פשוט מפריד בעקשנות בין "שרון הגיבור", אחד שאפשר לסמוך עליו בגלל מה שעשה בעבר, לבין שרון הפוליטיקאי. "הרחוב הרוסי מחפש מנהיג, ושרון, בלית ברירה, בעיקר בזכות שיווק תדמיתי מוצלח והמיתולוגיה שנבנתה סביבו, הפך להתגלמות של התקווה", מסביר ד"ר אליעזר פלדמן ממכון "מותגים", המתמחה ב"רחוב הרוסי". "שרון אמנם איבד קצת תמיכה בקרב העולים, אבל לעומת השינוי החד בעמדותיו בחודשים האחרונים, הירידה באהדה אליו אינה משמעותית. כעת הרייטינג של שרון בקרב העולים הוא כמו שהיה לברק בשיא הפופולריות שלו - 54%".
▪ ▪ ▪
העולים מתקשים לאמץ את מנטליות ה"סמוך": נתחיל בתוכנית ההתנתקות ונצא ממנה איכשהו. הם גם לא מרגישים שהתנגדותם לתוכנית נובעת מבורות. להפך: הם טוענים שעמדתם נובעת מפרספקטיבה רחבה יותר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות התקשורת ברוסית העלתה את הגישה "דע את האויב" לדרגה של מצווה, ופרשניה מציגים את אירועי האינתיפאדה בעיקר בהקשר לסכסוך הערבי-ישראלי בכללו. העיתון "נובוסטי ניידלי" מפרסם מדי שבוע סיכום של התקשורת הערבית, החל מניתוחים רציניים וכלה בקריקטורות וקוריוזים. כך נוהגים גם "גלובוס" ו"וסטי". הסיקור הרחב של העולם הערבי ושל המגמות המתפתחות בו מוביל את פרשני העיתונים ברוסית למסקנה שכל הצעה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא אשליה.
למרות שכ–75% מהציבור ה"רוסי" הוא ימני, חלק מהעיתונים ברוסית מנסים לספק לקוראיהם מוצר מאוזן יותר. עד כמה העולים מוכנים לקבל את הגישה הזו, מעידה הסערה שהתעוררה לא מכבר סביב הפצת חוברת של "גוש שלום" בתוך עיתוני הזרם המרכזי ברוסית. בגלל עוצמתן של תגובות המחאה, החליטו עורכי "וסטי" להקדיש לנושא שלוש כתבות גדולות בגיליון אחד. הביטויים של חלק מהכותבים אינם מעידים על פתיחות יתרה לדעות אחרות: החוברת תוארה כ"מתנה טרויאנית" שאסור להתעלם ממנה "כפי שאסור להתעלם ממעשה בריונות ברחוב", וכ"מניפולציה, שקר" וכדומה.
"עבדנו קשה כדי לאזן את התקשורת הרוסית ולהחזיר אותה מימין למרכז", אומר העורך הראשי של "וסטי", לב בלצן, "וכצפוי, זכינו להרבה ביקורת מהקוראים שלנו, שנשארים ברובם ימנים. אנחנו מפרסמים הכל, אבל קהל הקוראים שלנו אינו מקבל את הכל. אני חושב שהעולים מבינים על מה התוכנית הזאת, אבל לא ממש מצליחים לפענח את ההיגיון שלה. היו לנו ראיונות עם שרון, ועם מופז, שהסבירו מה הולך לקרות, אבל לפרשנים ולקוראים עדיין לא ברור איך מתמודדים עם ירי הקסאמים, אם יוצאים מעזה".
"היציאה מעזה מפחידה יותר מהיציאה מלבנון", טוען אלכסנדר קוגן, סגן העורך הראשי של "נובוסטי ניידלי", "והיציאה אפשרית רק מעמדת כוח ורק אחרי שיושג פתרון סופי לטילי הקסאם הנוחתים על שדרות. בלי זה אין בכלל מה לדבר על שום התנתקות, כי אם אחרי היציאה מעזה ירי הטילים יימשך, ייאלצו לפנות את שדרות, ובשביל העולים זו תחילת ההתמוטטות של המדינה. איש לא הסביר ל'רוסים' את היתרונות של התוכנית הזאת, כשהחסרונות בולטים ממילא. גם לצברים בעצם לא ממש הסבירו את זה, אבל להם זה כנראה לא מפריע לתמוך בתוכנית ההתנתקות בעוד של'רוסים' זה מפריע".
נטשה מוזגוביה היא עיתונאית ב"ידיעות אחרונות"
גיליון 53, נובמבר 2004