תוכנית ההתנתקות, שעליה הכריז ראש הממשלה בראשית השנה, מופיעה אמנם מעת לעת בסיקור העיתונאי השוטף בעיתונות הערבית בישראל, אך בדרך–כלל אין היא זוכה לניתוח מעמיק ורציני באופן שמסוגל להשפיע על עיצוב דעת הקהל. ניתן להסביר זאת בשני גורמים עיקריים: העמימות הרבה האופפת את משמעות התוכנית בכל הנוגע לצורת ההתנתקות, עיתויה, היקפה, היחס הגלום בה כלפי הצד הפלסטיני, ויותר מכל - המציאות שתיווצר לאחר יישומה. הגורם השני הוא העמימות המאפיינת גם את העמדה הרשמית הפלסטינית ביחס לתוכנית, אשר אינה מאפשרת לפרשנים הכותבים בעיתונות הערבית לגבש לעצמם עמדה כלפיה.

איור: רות גוילי

▪ ▪ ▪

את העמימות בעמדה הישראלית ניתן לבחון בעזרת שני מבחנים עיקריים: המינוח שבאמצעותו מתוארת התוכנית, ומידת האמון שמגלה כלפיה המנהיגות הישראלית.

בעיתונות הערבית בארץ מוגדרת ההתנתקות במושגים לא אחידים. אחדים מהעיתונים ("פאנוראמא", 28.5.2004, "אלאתחאד", 31.5.2004) השתמשו במונח "ח'טת אלפצל" - תוכנית ההפרדה, מבלי להסביר את מהות ההפרדה (להפריד בין מי למי או בין מה למה). העיתון "פצל אלמקאל" (בטאון בל"ד) קרא לתוכנית "פכ ארתבאט" - התרת הקשר ("פצל אלמקאל", 20.2.2004). אחרים ("אלאהאלי", 11.10.2004) השתמשו בביטוי "אנסחאב" - נסיגה, אך עם תוספת המלה "אנפצאל" - היפרדות, אשר הופיעה מעוטרת בגרשיים בתוך סוגריים (אולי כביטוי להסתייגות ממשמעות המושג או כאות של אי–אמון ברצינות כוונות יוזמי התוכנית). לעומת זאת, העיתונאי עבד–אלחכים מופיד, בפינתו הקבועה בעיתון "צות אלחק ואלחורייה" (23.4.2004), נדרש לביטוי "אלאנסחאב" - הנסיגה, כשהוא מציב את המונח בתוך גרשיים; אולי כדי לומר שישראל אמנם הצהירה על התנתקות אבל בעצם מדובר בנסיגה לכל דבר. כלומר, הכותב כמו רומז לקוראיו שהשימוש בביטוי "התנתקות" במקום "נסיגה" נועד להקל על שרון לגייס תמיכה לתוכנית בציבור הישראלי.

עורך "אלאהאלי", סאלם ג'בראן, הצביע לעומת זאת על מהות הנסיגה הישראלית כשהשתמש במונח "אנסחאב אחאדי אלג'אנב" - נסיגה חד–צדדית; אולי במטרה להצהיר שמדובר בנסיגה ביוזמה ישראלית חד–צדדית.

יש להדגיש כי השימוש במושגים השונים לא שיקף, בדרך–כלל, את ההתפלגות הפוליטית או האידיאולוגית של העיתונים; לפעמים נזקקו העיתונים, במודע או שלא במודע, ליותר ממונח אחד בבואם לתאר את ההתנתקות באותו גיליון ואפילו באותו מאמר.

▪ ▪ ▪

באשר לגורם השני - חוסר האמון בהצהרות ההנהגה הישראלית: כמעט כל העיתונים בערבית הדגישו שיש צורך בצעדים מעשיים אמיתיים כדי לממש את התוכנית ואין להסתפק בהצהרות על הכוונה ליישמה. במאמר שכתב חבר הכנסת ד"ר ג'מאל זחאלקה בבטאון מפלגתו "פצל אלמקאל", הוא דן בהכרזתו של ראש הממשלה בוועידת הליכוד ב–5 בינואר 2004, ש"זו היא התוכנית שלי ואותה אני איישם". זחאלקה מתאר את הופעתו של שרון כהצגה מבוימת מראש שכוונתה היתה להציג אותו בפני דעת הקהל הישראלית והבינלאומית כמנהיג פוליטי "מתון", אשר קורא תיגר על הימין הקיצוני, במפלגתו ומחוצה לה. עם זאת, בהמשך, קובע זחאלקה ששרון קיבל החלטה אסטרטגית נחרצת לבצע את תוכנית ההפרדה, אבל באופן חד–סטרי. זחאלקה פוסק: "אין בצעדים, מצד אחד, שום חידוש באשר למדיניות הכיבוש הישראלית, כי כל הצעדים אשר ביצעה ישראל בגדה המערבית וברצועת עזה היו צעדים חד–צדדיים. אפילו בהסכם אוסלו, שחתמו עליו שני הצדדים, התנהגה ישראל בצורה חד–צדדית" ("פצל אלמקאל" 9.1.2004). בסוף דבריו מגיע זחאלקה למסקנה שמטרתה של תוכנית שרון היא חלוקת הגדה המערבית (ואולי אף רצועת עזה), והוא מזהיר שאף על–פי ששרון ייתקל בהתנגדות פנימית חריפה בתוך ממשלתו, אין לסמוך על כך וצריך להתנגד לתוכנית כי היא מסוכנת ביותר ותפקידה לקבוע עובדות בשטח באופן שיקשה על הסדר אפשרי בעתיד.

במאמר אחר, שכותרתו "ההוכחה לאי רצונו להגיע להסכם: שרון מסרב לשתף את הפלסטינים בתוכנית ההפרדה", מביא העיתון "פצל אלמקאל" ראיות לכוונותיו האמיתיות של שרון באמצעות ציטוטים מכלי התקשורת בעברית ומפי אנשי ממשל בכירים, בהם שאול מופז ועמוס גלעד ("פצל אלמקאל", 20.2.2004). בעיתון "פאנוראמא", (11.6.2004) קוראת פרידה ג'אבר לבצע נסיגה מלאה מכל השטחים הפלסטיניים - זאת בתנאי שהפרסומים על התוכנית נכונים. אך הביטוי הטוב ביותר ליחס התקשורת הערבית לעמימות עמדת הממשלה נמצא במאמר של עבד–אלחכים מופיד בעיתון "צות אלחק ואלחורייה" (23.4.2004), שכותרתו "ההצהרה". כותב מופיד: "ישראל החליטה על 'נסיגה' מעזה; די בהצהרה זו, ובדיבורים על פינוי 7,500 מתנחלים ו–17 יישובים מלב לבה של עזה, כדי להפוך את התמונה התקשורתית על פניה: כשמתחילים להציג את ישראל באופן חיובי ולו רק בשל העובדה שהיא 'הצהירה', ולאחר מכן לא חשוב מה היא עושה: מתנקשת, פורצת, מדכאת, הורסת, כולאת. כל המעשים האלה אינם שווים כלום לעומת 'ההצהרה'".

העיתון "אלמיתאק", לעומת זאת, מבליט את דבריו של השיח' עבדאללה נמר דרויש (ממייסדי התנועה האסלאמית בישראל), אשר מבקר את הגישה הישראלית, המתעלמת מהצד הפלסטיני. תחת הכותרת "השותף הפלסטיני נמצא, אך השותף הישראלי איננו", אומר דרויש: "אם זכות העם בישראל לבחור את ההנהגה שלו ולאחר בחירתה היא הופכת למנהיגות לגיטימית, אז זכותו של העם הפלסטיני לבחור את הנהגתו אשר תייצג אותו, ואין זו זכותו של הצד הישראלי להטיל דופי בלגיטימיות של ההנהגה הפלסטינית; לדעתי הצד שאינו מוצא לו שותף בתהליך השלום הוא דווקא הצד הפלסטיני: הרי השותף הפלסטיני נמצא ברמאללה בעוד שאין מוצאים את השותף הישראלי" ("אלמיתאק" 14.5.2004).

▪ ▪ ▪

מאז ההכרזה על התוכנית לא הציגה הרשות הפלסטינית עמדה ברורה כלפיה. ראש הרשות וראש ממשלתו הסתפקו באמירות כלליות בנוסח: כל נסיגה ישראלית היא דבר חיובי. דוברים של האופוזיציה הפלסטינית (האסלאמית והשמאלית) מתחו ביקורת נוקבת על העמימות הזאת, כשהם תובעים מהרשות לגבש דעה בהירה על התוכנית. הדוברים הערבים–פלסטינים בישראל נראו גם הם אובדי עצות נוכח העמדה הפלסטינית הרשמית: עיתונים אחדים הסתפקו ברמיזות על עמדת הרשות ("כל אלערב", 18.4.2004), ואחרים ראיינו אישי ציבור שהיו מחוץ למערכת הפלסטינית הרשמית. כך עשה "א–צנארה", למשל, כשראיין את יאסר עבד–רבו, השר הפלסטיני לשעבר ואחד מקברניטי יוזמת אוסלו ("א–צנארה", 16.1.2004). "פצל אלמקאל", לעומת זאת, הטיל, במלים חד–משמעיות, את האחריות להתנגדות לתוכנית ההתנתקות על כתפיה של הרשות הפלסטינית כשכתב: "אפשר להכשיל את תוכנית שרון באמצעות דחייתה על הסף, התנגדות לה ואי ציות למבצעיה; דבר זה הוא באחריותה של הרשות הפלסטינית וכל כוחות החברה הפלסטינית אשר עליהם מוטלת האחריות לערוך בדק בית בתוך החברה הפלסטינית, תוך כדי האצת ההתנגדות הנחרצת לתוכנית הזאת בשני המישורים: האזורי והבינלאומי" ("פצל אלמקאל", 9.1.2004).

בהעדר מאמרים המנתחים את התוכנית בצורה מקיפה על–ידי כותבים משלו, מביא העיתון "צות אלחק ואלחורייה" (19.3.2004) מאמר פרי עטו של עיתונאי מהשטחים הפלסטיניים, ע'אזי חמד. במאמר, אשר נשא את הכותרת "הנסיגה מעזה - אסוציאציות ותוצאות", קובע חמד שהרחקת הרשות הפלסטינית מעיסוק בנסיגה מעזה תביא לביטול תפקידה בכל הסדר אפשרי. חמד מצביע גם על שינוי מהותי בעמדותיו של אריאל שרון בכל הנוגע לחשיבות הבטחונית של ההתנחלויות: הוא התחיל לאמץ, לדעת הכותב, את הרעיונות של יצחק רבין וחיים בר–לב, אשר גרסו שלא לכל ההתנחלויות יש חשיבות בטחונית. חמד גורס גם ששרון מנצל את קלף הנסיגה מעזה כדי להפיק רווחים מדיניים גבוהים ככל שאפשר ובמיוחד מענקים אמריקאיים. אחת הכוונות המרכזיות של היוזמה, כפי שקורא אותן חמד, היא ליצור קרע בציבור הפלסטיני ולהביא בעתיד להפרדה מוחלטת של רצועת עזה מהגדה המערבית.

▪ ▪ ▪

ניתן לסכם ולומר שהעיסוק של העיתונות הערבית בישראל בתוכנית ההתנתקות הוא יותר במישור הסיקור העיתונאי השוטף ופחות במישור הפרשני. הדבר נובע מהעמימות האופפת את התוכנית, המרתיעה את מעצבי דעת הקהל בציבור הערבי–ישראלי מלנסח עמדה ברורה כלפיה. 

ד"ר מצטפא כבהא הוא חוקר ומרצה להיסטוריה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובבית–ברל 

גיליון 53, נובמבר 2004