שאול מופז בירושלים, אתמול (צילום: אורן נחשון)
ביו פורים לכיפורים
את עיתוני היום הכינו אתמול עיתונאים עם טעם של אפר בפה, אחרי שאת עיתוני אתמול שהכינו שלשום נאלצו למסור לגניזה מיד עם היפלטם ממכבשי הדפוס. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו המם את הכתבים והפרשנים הפוליטיים כשביצע פניית פרסה בהילוך רביעי, וקטע באבחה את מה שהיה אמור להיות היום החמישי לעיתונות הבחירות בהודעה על ממשלת אחדות והקמתה של קואליציית ענק בת 94 חברים עם קדימה, מפלגת אופוזיציה אופורטוניסטית שלפי כל הסימנים עמדה לספוג מפלה משפילה בבחירות.
"שאול מופז אמנם הכתיר אתמול את כניסתו לממשלת האחדות תחת בנימין נתניהו כ'מהלך היסטורי שחשוב לעתידה של מדינת ישראל, שהגיעה לצומת גורלי', אבל הציבור לא קנה את זה", פותחת מזל מועלם את הידיעה המרכזית של "מעריב", בכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת רובה לתוצאות סקר. "בין ייאוש לאדישות" היא כותרת הידיעה, והנתון מהסקר המופיע בכותרת המשנה על העמוד ובשער הוא "70% משוכנעים כי מופז פעל מטעמי הישרדות פוליטית".
"63%: נתניהו ומופז פעלו ממניעים פוליטיים" היא הכותרת הראשית של "הארץ", הנשענת על סקר אחר. "קומבינימין" היא כותרת אחת ההפניות לטורי הפרשנות ב"הארץ". "הססן סדרתי" היא כותרת אחרת. יוסי ורטר כותב על "תחושת הסלידה והקבס". "תרגיל מסריח", קובע ארי שביט. "ההסברים והנימוקים שסיפק אתמול הצמד החדש בפוליטיקה הישראלית, בנימין נתניהו ושאול מופז, לא פעלו את פעולתם על רוב מוחלט בציבור הישראלי", כותב ורטר, שמגדיר מחדש את המספרים המוחלטים.
"מלה של פוליטיקאי" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". במרכז השער נראית דמותו של שאול מופז. מאחוריו, מטושטש, מציץ נתניהו. "הדיל והתרגיל", נכתב בחותמת צהובה. כותרת המשנה מנוסחת כך שאפשר לשמוע אותה מתיירקת מפיו של העורך בשאט נפש: "מופז אמר על נתניהו שהוא שקרן. אז אמר. נתניהו הודיע על הקדמת הבחירות. אז הודיע. רגע אחר-כך כרתו שניהם ברית פוליטית והתחבקו לעיני המצלמות" וכו'. השער כולו מעוצב למופת, פוסטר למוזיאון של "ידיעות אחרונות" בבית-הדפוס בראשון-לציון. אפר בפה הוא כנראה האפריטיף שצריך להשקות בו את המעצבים ברחוב מוזס.
"ידיעות אחרונות" מספק ארבע הפניות לטורי פרשנות על השער. "הארץ" שש. "מעריב", אופיניון-פייפר שכמותו, משווה גם הוא לשש. "תרגיל מבריק", קובע עורך "מעריב" ניר חפץ. "כאשר רוצים בכך, יש גם מי שיודע לשמור סוד במדינה הזאת", כותב שי גולדן, אחד מסגניו. זה משפט נפלא שכדאי לכל עיתונאי שאפתן להדפיס, למסגר ולתלות מעל למכתבתו. כך, בכל פעם שיגלה כי כל מה שכתב בזמן האחרון הוא שטויות ובמציאות קורה ההפך הגמור, יוכל להרים מבטו ולהתנחם: נו, מה אתם רוצים, הרי הם שמרו זאת בסוד.
הפרשנים הפוליטיים זקוקים במיוחד לנחמת טיפשים. לכל אחד מהם יש כמובן היתרונות שלו: נחום ברנע כותב יפה, בן כספית צודק לפעמים, יוסי ורטר כותב ב"הארץ", סימה קדמון לא כותבת כל שבוע וכן הלאה עם השאר. אולם על אף שרובם, רוב הזמן, עוסקים ברכילות פוליטית ולא בתכנים עם משמעות רחבה, הרי שגם בהבאת פריטי הרכילות הם נכשלים שוב ושוב.
ודוק: היום יודעים העיתונאים לספר כיצד התנהל המשא-ומתן, על פני כמה ימים הוא נפרש, מי היו היועצים המוציאים ומביאים (בראשם: נתן אשל) ומי היו הפוליטיקאים ואנשי החצר שנחשפו למהלך – היום, אחרי שבמשך יותר משבוע כל זה התנהל מתחת לאפם ללא שיריחו אפילו קצה קצהו של משהו חשוד, ותוך שהם חוצבים אש ולהבות על הסיבות לכך שנתניהו אץ להקדמת הבחירות.
גם אם העיתונאים הפוליטיים בעיתוני ישראל היו כותבים בסגנון זהיר של כותב מתכונים למטבח צרפתי עילי, גם אם העיתונאים הפוליטיים הישראלים היו חפים מאינטרסים כמו כתב זר על הירח, עדיין ההחמצה שלהם השבוע היתה ראויה למקום במוזיאון. בוודאי כשהיא מצטרפת לשורה של אפיזודות דומות לכל אורך חייה של הכנסת ה-18 בראשותם של הליכוד ונתניהו ("נתניהו עשה לכולנו בית-ספר", כותב היום ורטר).
החל מההחמצות המשוועות בסיקור אופן התרקמותה של הקואליציה, כשהפרשנים הכותבים בעיתונים שונים, אך גזורים מאותו בד תחרה, החזיקו כולם את הנר מתחת לשמלה הלא נכונה; עם הפרשנויות השגויות כל-כך לתגובות הלאומיות והבינלאומיות למהלכים המדיניים של הממשלה במגעיה עם הפלסטינים, הממשל האמריקאי וציבור המתנחלים; דרך כמובן מהלך הפרישה של שר הביטחון ממפלגתו שלו, שהותיר שוב את העיתונאים המומים; ועד לקומדיה הנוכחית.
על אחת כמה וכמה כשהעיתונאים הפוליטיים בעיתוני ישראל הם חבורה ארסית, מתלהמת, צעקנית, משתלחת, הנוהגת לכתוב את דבריה בעט ברזל, בביטחון מתפרץ, מפעפע כמעט (הדברים אינם אמורים בבן כספית, הנוהג לשתול ווים כמו "ואולי ההפך" במקומות אסטרטגיים, ממורקרים עבור ועדת החקירה שלעולם לא תקום). היחס בין הקלות שבה נפלטות הפסיקות מבית-דינם של הפרשנים לקלות שבה הן נהפכות לחוכא ואיטלולא בידי מושאי הסיקור שלהם מתקרב להיות יחס שווה. ראוי שהיחס הזה יהיה גם היחס של הקוראים לפרשנים האלה.
את ההשתלחות, הבוטות והביטחון העצמי מתדלקת תדיר הטיה. מי שיבחן את הררי הטורים שנכתבו על הנושאים שהוזכרו לעיל והתבררו כעבור זמן קצר כעורבא פרח, הפוכים מהמציאות וחסרי שחר, ימצא שחורזת אותם כחוט השני הטיה לא הוגנת נגד פוליטיקאים מסוימים. בשל העדפות של בעל הבית, בשל העדפות אידיאולוגיות או משיקולי תן וקח – כל עיתונאי ושיקוליו, אולם ההטיה בולטת וחלקה בהקצנת הטעות והטפשת שבדיעבד זועק.
וישנם גם הפרשנים והכתבים הפוליטיים של "ישראל היום". עליהם נאמר רק כי באשר אנו בני-אדם אנו עבדים לחולשותינו, אולם יש בינינו מי שחולשתם היא היותם עבדים.
מה היה לנו
לא כל העיתונאים, אפילו לא רובם, נותנים למררתם לטפס לראש שמחתם. רבים מהם, לצד הקיטורים או בלעדיהם, מספקים גם חוות דעת עניינית למהלך ואף מלווים אותו באיחולי הצלחתכם-הצלחתנו. מעבר לחשודים המיידיים ב"ישראל היום", בולט "הארץ" בדגש שהוא נותן לצד הזה. "מסריח ומבטיח" היא כותרת טורו של ארי שביט, המברך על כך שהתרגיל "דחף את נתניהו אל המרכז". "הזדמנות גדולה", נכתב בכותרת מאמר המערכת; "נגמרו תירוצי 'נתניהו לא יכול'", הוא נפתח.
ההזדמנות שרואים מ"הארץ" היא כמובן זו של התוספת ה"שמאלית" לקואליציה, משקל נגד לאגף הימני יותר של הליכוד. ההזדמנות, לכן, היא לחידוש תהליך השלום. "אם יבזבז את זמנו באיומי מלחמה על איראן ובמהלכי סרק לשינוי שיטת הממשל או לגיוס החרדים והערבים לשירות אזרחי, נתניהו יחמיץ את ההזדמנות הפוליטית הגדולה שהשיג בהסכם עם קדימה", מסכם המאמר, כשהוא מונה את כל מה שנתניהו ומופז כן הסכימו לטפל בו.
יוסי ורטר, בידיעה המרכזית של העיתון, מתייחס לסיכויי ההתממשות של התקוות הללו: "מחשש שמפלגתו תימחק בבחירות הקרובות, הוא הפך את עורו כמעט בן-לילה, והצטרף כשותף נטול השפעה, ונטול כוח, לממשלת נתניהו", הוא כותב על מופז. "בתמורה הוא קיבל נייר בדמות הסכם קואליציוני שכלל שתי התחייבויות: חקיקת חלופה הולמת לחוק טל, ושינוי שיטת הממשל בישראל. הסכמים קואליציוניים עמוסים לעייפה בהבטחות לא ממומשות. קשה לדמיין את הממשלה הזו, שיש בה עדיין שתי מפלגות חרדיות – ש"ס ויהדות-התורה – מבצעת מהפכה בתחומים הללו, של גיוס חרדים וייצוב המשילות בישראל. כפי שקשה לדמיין את הממשלה הזו, שאביגדור ליברמן חבר מרכזי בה, פורצת דרך במשא-ומתן המדיני".
ועוד מוורטר: "המהפך הפוליטי שחווינו אתמול ניפק, כתמיד, מרוויחים ומפסידים. המפסיד הבולט ביותר הוא יאיר לפיד. הוא קיווה לראות עצמו, באוקטובר הקרוב, שר בכיר בממשלת ישראל. במקום זה הוא ימשיך להיות חבר בולט בפייסבוק".
פרדוקס השקרן
"תקשיבו טוב: אני לא אכנס לממשלה של ביבי. לא היום. לא מחר ולא אחרי שאעמוד בראשות קדימה ב-28 במארס. זו ממשלה רעה, כושלת ואטומה, וקדימה בראשותי תחליף אותה בבחירות הבאות. מספיק ברור?", נכתב בדף הפייסבוק של שאול מופז ב-3 במרץ השנה. 4,297 פעמים נלחץ כפתור ה"לייק" ליד ההצהרה, המנוסחת כאילו על-ידי מדריך טירונים בן 19, והיא זכתה לככב אתמול במשך זמן לא קצר בכותרת הראשית של ynet, אולי אתר החדשות הפופולרי בישראל.
היום הסטטוס הזה מופיע, לצד רבים נוספים ולצד אמירות וקביעות נוספות של מופז, לרוחב כפולת העמודים 17-16 ב"ידיעות אחרונות" (צביקה ברוט) ולאורך עמ' 12 של "מעריב" (שלום ירושלמי) ובידיעה בעמ' 4 ב"הארץ". המשותף לכל ההצהרות הללו, בכתב ובעל-פה, של מופז: את כולן הוא הפר. לרוב, תקופה קצרה אחרי שנזרקו בהחלטיות לחלל העולם. "מר זיגזג" היא כותרת הכפולה ב"ידיעות", מרוחה על פני תצלום מאוד לא מחמיא של מופז. המלה "זיגזג" מופיע פעמיים בכותרות העמוד ב"מעריב", וכותרת המשנה קובעת כי הוא "ביזה את הדמוקרטיה".
ברוט טורח להזכיר לקוראי "ידיעות" את קיתונות השופכין שהרביץ מופז בפניו של נתניהו (דיקטטור היוצר עולם זוועה אורווליאני עם יסודות אפלים של דיכוי, למשל), כעת שותפו האהוב. ירושלמי מפרט בפני קוראי "מעריב" את ההיסטוריה של מופז כמי שנוהג באופן עקבי באופן הפוך מהתחייבויותיו (גולת הכותרת, כמובן, היא העריקה מהליכוד לקדימה רגע אחרי שהצהיר קבל עם ועדה כי "בית לא עוזבים").
אחד הכינויים הבולטים והבוטים שהטיח מופז בנתניהו היה "שקרן". נדמה כי ראש הממשלה יכול להשתמש בדברים הללו כתעודת יושר משטרתית; אחרי הכל, אם מופז אמר זאת, להווה ידוע כי הדבר אינו נכון. דא עקא, כעת מופז חזר בו מהדברים. נותרנו, אם כן, עם שני שקרנים המנהיגים את הקואליציה.
לפני ואחרי כל הניתוחים הפוליטיים, המדיניים, הכלכליים והאחרים, מהבהבת לה קביעה תרבותית המזדרחת באור ירקרק מהמהלכים הפוליטיים המשמעותיים של הכנסת ה-18 ומההחמצות הפוליטיות המהדהדות של העיתונאים המסקרים אותה: התרבות השלטת היא תרבות השקר. למלים אין שום משמעות רוחבית בזמן. הן תקפות לרגע שבו נאמרו ותקפותן פגה מיד, והן קיימות רק כמצע לעוד סטטוס בפייסבוק. במציאות חיינו הפוליטית אין טיים-ליין, רק ניוז-פיד, זרם שוטף של מסרים שעניינם הוא הבעת עמדה בנוגע להווה הקרוב: עכשיו.
"עד כאן קיצור תולדות הזיגזג של מופז", כותב ירושלמי ומסכם: "נתניהו, ובעיקר מופז עצמו, הבטיחו אתמול כי ממשלת האחדות תקדם כמה חוקים ראויים, כמו החוק לשוויון בנטל, וזו תהיה בשורה לעם ישראל. את זה עוד נראה. השאלה היא אם החוק המובטח שווה את הנזק הנורא שנגרם למדינה ולדמוקרטיה מאי-האמון המצטבר שרוחש הציבור למנהיגיו, אלה שמסובבים אותו בכחש פעם אחר פעם".
במציאות כזו, קשה לבוא בטענות לעיתונאים המחמיצים פעם אחר פעם את המהלכים המשמעותיים המתחוללים בכנסת ובממשלה. אם אין משמעות למלים, אם שקר הוא אמת ואמת היא שקר, אם הדבר שקורה כשמנהיגי העם הנבחרים פותחים את פיהם הוא סוג של מיצג פוסטמודרני, הרי שלפרשנים מדיניים אין, באמת ובתמים, הכלים להתמודד. זו זירה לפילוסופים של חברת הראווה, לא לעיתונאים.
אלו, אם יישלפו מהבוידעם האקדמי, יצביעו בוודאי, קודם לכל, על הדרך שבה הסיקור העיתונאי המתלהם והבוטה, המוטה והאינטרסנטי, המשתלח וחסר האחריות, של הפוליטיקה הישראלית עיצב את דמותה.