בשלהי ינואר השנה נסע מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, אברהם גרנט, לצפות במשחקי אליפות אפריקה בכדורגל שנערכה באותה עת בתוניסיה, מדינה שאינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ישראל. בשל טיבו של היעד, היה מסעו של גרנט חשאי. יו"ר ההתאחדות לכדורגל, איצ’ה מנחם, לא ידע עליו עד לרגע האחרון. גם ממרבית עיתונאי הספורט, שחלקם מצוי עם גרנט בקשרי עבודה וידידות, הוסתרה הנסיעה. העיתון היחיד שהיה מצוי בפרטי נסיעתו של גרנט היה "ידיעות אחרונות", שעודכן על־ידי המאמן הלאומי מבעוד מועד. מדור הספורט של העיתון חגג את הסקופ הבלעדי באנדרסטייטמנט אופייני. "ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי", זעקה הכותרת ב־28.1, ובשער המוסף הוצג גרנט כשהוא מוקף במספר גדול של אוהדי נבחרת אלג’יריה המשולהבים, שאף עטפו את מאמן נבחרת ישראל בדגל מדינתם.
ב"מעריב" וב"הארץ" רתחו על החמצת הסקופ ועל התנהגותו של גרנט. תחושת הבגידה, במיוחד ב"מעריב", היתה קשה. זמן קצר מאוד לפני הנסיעה לתוניסיה שהה גרנט באירופה עם עורך מדור הספורט דאז (והיום עורך מוסף "סופשבוע"), אביב הברון, ועם אביעד פוהורילס (אז ב"ידיעות אחרונות", כיום ב"מעריב"), במסגרת משלחת של ילדים חולי סרטן שהוטסה לצפות בקבוצתו הספרדית של יוסי בניון, סנטאנדר. גם עיתונאים אחרים ב"מעריב", שהיו ביחסים טובים עם גרנט, חשו פגועים. התגובה היתה קשה, רגשית, ישר מהבטן. בטור זועם בשער "ספורט מעריב" כתב הברון כי "(שלמה) שרף לפחות חיכה עד לסיום תפקידו כמאמן לאומי לפני שעבר לעבוד בעיתון. גרנט הולך על שני התפקידים יחד, ולא ברור למי הוא נותן עדיפות ראשונה. מאמן הנבחרת, אלא אם יוכיח אחרת, שיקר את המעביד שלו... גרנט אולי שכח בשלב תכנון הקומבינה שהוא בתפקיד ממלכתי". הברון הודה כי "אפשר לחשוד שהטור הזה נכתב מתוך מרמור של עיתון שהפסיד סיפור", אולם טען כי "המקרה הזה הרבה יותר רציני ונוגע לכל אזרח שמשלם את שכרו של המאמן הלאומי. ספק רב אם הוא ראוי היום למשרה שמעניקה את השכר הזה" (29.1). גם "הארץ" לא התאפק: "זה גרנט ואלו הן דרכיו", הסביר עורך מדור הספורט רמי רוטהולץ ברוחב לב. "גרנט פועל בחשיכה. מאמן נבחרת ישראל הוא מניפולטור, תכמן, אין פעולה אחת שהוא מבצע שהיא איננה תחילתו או סגירתו של איזשהו חשבון" (29.1).
הסגנון הבוטה הזה אינו נדיר במדורי הספורט. מקרה גרנט אולי חריג בעוצמת הרגשות שהוא מעורר ובמשך הזמן שהדיו מוסיפים לבוא לידי ביטוי מעל דפי העיתון (כפי שיומחש בהמשך), אולם קווי המתאר הכלליים שלו מוכרים לעייפה. איל ברקוביץ’, חיים רביבו וג’ובאני רוסו - כולם דוגמאות מהזמן האחרון - יכולים להעיד על אופן סיקורם המשתנה, לחיוב ולשלילה, כאשר כתבו טור אישי באחד העיתונים או סיפקו סקופ בלעדי לאחר.
מדורי הספורט של העיתונים הם דגם מוקצן ומוקטן של התקשורת הישראלית בכללותה. יצרים, מאבקי יוקרה ומלחמות אגו קיימים, כמובן, גם בחלקים אחרים של העיתונים, אולם במדורי הספורט כל אלה מופיעים בגרסתם הגולמית והחשופה ביותר; זו עיתונות שכמו השילה מעליה את כללי המשחק המקובלים ומציגה את רוח הספורט במובנה הראשוני ביותר: התגוששות יצרית ותחרותית שמטרתה ניצחון בכל מחיר. "בניגוד לתחומים כמו פוליטיקה, למשל, בעיתונות הספורט יש מעט מאוד ציניות", אומר עורך באחד ממדורי הספורט היומיים. "מדורי הספורט נכתבים על־ידי אנשים שחיים ספורט ואוהבים ספורט, ומבחינתם הספורט מהווה תיעול של כל החלקים השליליים בנשמה שלהם, שרק בתחום הזה נחשבים לנורמטיביים. כשמשהו מעורר רגשות כל־כך חזקים, ברור שזה יבוא לידי ביטוי גם בכתיבה".
איור: גיא מורד
השפעותיה של עיתונות הספורט מחלחלות שנים ארוכות גם לחלקים אחרים בעיתון (ולא במקרה בכירים רבים בתקשורת הישראלית החלו את דרכם במחלקות הספורט או העבירו בהן פרקים משמעותיים בקריירה המקצועית שלהם). לסגנון של מדורי הספורט יש יתרונות, ולעתים יש בו גם חן רב. אולם לצד הצדדים החיוביים, יש בו גם סכנות שאסור להתעלם מהן, ובראש ובראשונה העובדה שהספורט - כמוצר חדשותי - הפך למשני. "זה הפך להיות ז’אנר שהוא על גבול הרכילות", אומר סגן עורך מדור הספורט של "הארץ", אלון עידן. "העיסוק המרכזי הוא בלכלוכים, בפוליטיקות הקטנות, בסודות מחדר ההלבשה. האבסורד הוא שהספורט כאירוע ספורט נדחק לשוליים. למדורי הספורט אין יותר מקום לספורט, זה לא מעניין".
סיקורו של אברהם גרנט במדורי הספורט בחודשים האחרונים, מאז המסע לתוניסיה, ממחיש במובהק את דבריו של עידן. בהמולה סביב הלגיטימיות של המסע נשכחה כמעט העובדה שתפקידם המרכזי של מדורי הספורט אמור להיות מתן מידע וביקורת על פועלם הספורטיבי של גרנט ונבחרת ישראל. במקום זאת דומה שהעיתונים שיעבדו במידה רבה את סיקור נבחרת ישראל להבעת עמדותיהם על גרנט, כל אחד מכיוונו הוא. כך, לדוגמה, תוצאות שיבוץ משחקי מוקדמות המונדיאל הבא הוצגו ב"ידיעות אחרונות" כ"הישג לגרנט" (4.2) ב"הארץ" העדיפו להתמקד בעובדה שלאחר השיבוץ, "גרנט היה המאמן הלאומי היחיד שלא ירד אל העיתונאים, מה שגרר הרמות גבה בקרב העיתונאים הזרים ושאלות שגם לישראלים אין עליהן תשובות" (4.2). "מעריב" הציע נקודת מבט נוספת: "ביום שלישי הקרוב יכנס גרנט את הנבחרת לאחר הפוגה של כשלושה שבועות, שבמהלכם שהה מרבית הזמן בחו"ל ולא צפה כמעט במשחקי ליגה, כדי לעקוב אחרי שחקנים".
שבוע מאוחר יותר החל גרנט להופיע בפרסומים של הטוטו, וב"ידיעות אחרונות" מיהרו לפרגן: "בטוטו ציינו כי גרנט מככב בפרסומות בהתנדבות, ואת שכר עבודתו הוא החליט לתרום שווה בשווה לשלושה מוסדות" (10.2). "מעריב" העדיף לעקוץ, ותחת הכותרת "מגרד לו" בעמוד השער דיווח מדור הספורט שלו כי "גרנט הוא לא רק דיפלומט, אלא גם דוגמן" (10.2). יום לאחר מכן דיווח "מעריב" בשער מדור הספורט על השיחה הקשה של יו"ר ההתאחדות עם גרנט בעקבות הסתרת המסע לאפריקה: "בפעם הראשונה בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי נזף יו"ר ההתאחדות במאמן הנבחרת". "הארץ" קבע באותו יום כי "בעיקרון, אברהם גרנט היה צריך להיות היום עוד מאמן לשעבר של נבחרת ישראל... את גרנט מעניין רק מה שטוב לאברהם. קשה להאמין, אבל זה האיש שצריך לשמש דוגמה אישית לחניכיו הצעירים". ו"ידיעות אחרונות"? הוא בחר להדגיש דווקא את העובדה ש"גרנט יבחן במשחק האימון את מה שהנבחרת תירגלה עד כה, ויראה אם השחקנים החדשים קלטו את מה שהוא העביר להם מבחינת סגנון וצורת משחק". רק לאחר מכן התפנה העיתון לציין שיו"ר ההתאחדות קיים "שיחת הבהרה" עם גרנט, שבה "טען... כי על גרנט היה להודיע מראש על יציאתו לתוניסיה". נזיפה? ביקורת? לא ב"ידיעות אחרונות", שהעדיף לצטט מקורבים של גרנט (הוא עצמו "סירב להגיב"), שידעו לספר כי הוא "כעוס ופגוע מעמדת ההתאחדות בעניין".
שבוע לאחר שיחת ההבהרה/נזיפה ניצחה נבחרת ישראל את אזרבייג’אן 0:6 במשחק ידידות, אבל את העיתונים יותר משעיניינה התוצאה, עיניינה המידה שבה היא מקרינה על מעלותיו או על מגרעותיו של המאמן הלאומי. "ידיעות אחרונות" הכריז בכותרת עמוד השער כי "מותר לפרגן", וציין כי "הנבחרת עלתה בשיטה החדשה של גרנט" (19.2). "מעריב", לעומת זאת, טען כי "אין סיבה למסיבה, כי לא היתה יריבה", ולא יכול היה שלא להזכיר בציניות את המסע לאפריקה: "ההגנה משחקת בסגנון הקונגולזי, כשברקע מופיעות הפרעות מרוקאיות. עבודה יפה. אין ספק שבאליפות הבאה ניתן פייט יפה למאלי". "הארץ" לא היה מקורי יותר: "ראיתם, המסע לאפריקה כבר מניב פירות", ליגלג אבי רצון. "חדי עין יוכלו כמובן להבחין שהנעת כדור כזאת לא היתה בנבחרת עד המסע לאפריקה... מי שיציץ ברישומיו של גרנט מאותו מסע מופלא לא יוכל שלא לגלות כי הנבחרת שיחקה אתמול בשיטה שמהווה שילוב נדיר של הווירטואוזיות המרוקאית, הלחץ התוניסאי, הפריסה האלג’יראית והחשיבה הטריפוליטאית". אפילו רמתה המטפורית של היריבה מאזרבייג’אן הותאמה בשניים מהעיתונים למידת האהדה או העוינות לגרנט: בעוד ש"ידיעות אחרונות" שידרג את רמת המשחק של האזרים ל"רמה של קבוצת מרכז טבלה בליגה הלאומית שלנו", "מעריב" קבע כי ליריבה "בקושי היו נותנים לשחק בליגה השנייה למקומות עבודה בישראל".
חודשיים לאחר מכן נאלצו העיתונים להתמודד עם תוצאה אחרת של הנבחרת, תיקו 1:1 ביתי מביך נגד מולדובה החלשה. ההבדל בתוצאה לא ניכר בגישה. "ידיעות אחרונות" אמנם הכיר בכך ש"יש מקום לדאגה", אבל הדגיש את משחקה הטוב של הנבחרת במחצית הראשונה והזכיר בביקורתיות "פרשנים שתוקפים את מאמן הנבחרת על כך שהוא משחק עם שלושה בלמים" (29.4). "מעריב" תהה אם "מישהו ראה נבחרת" וגרס: "שלא יהיו לאף אחד אשליות. מה שקרה אתמול מול מולדובה זו היכולת האמיתית שמסוגלת החבורה של אברהם גרנט לנפק". ואילו "הארץ" קבע כי "5,000 צופים ראו את שיטת המשחק החדשה של אברהם גרנט קורסת".
שלושת העיתונים היומיים אינם עשויים מקשה אחת, ובכל אחד מהם כותבים כמובן עיתונאים שאינם מתיישרים לפי קו כלשהו. כך, לדוגמה, לאחר שגרנט החליט במהלך שנוי במחלוקת בסוף יולי לנפות מסגל נבחרת ישראל את איל ברקוביץ’, הגנו אביעד פוהורילס ושגיא כהן מ"מעריב" על ההחלטה, בעוד שיריבו המושבע של גרנט, מאמן הנבחרת לשעבר שלמה שרף, תקף אותה בחריפות מעל דפי "ידיעות אחרונות". אולם התמונה הכללית - ובמיוחד ככל שהדבר נוגע לסיקור השוטף ולא לטורים האישיים, שהם מטבעם מזוהים יותר עם הפובליציסטים החתומים עליהם ולא עם המדור כולו - נותרת בעינה. בתקופה האחרונה אמנם ניכרת התמתנות מסוימת בעיתונים, הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"מעריב". יש אפילו הטוענים כי כמה מיני־סקופים הקשורים בנבחרת ישראל הועברו לאחרונה דווקא ל"מעריב", אולי בניסיון לפייס אותו, אולם גם במהלך אוגוסט היה "מעריב" העיתון היחיד שמתח ביקורת (בשער מדור הספורט) על פנייתו של גרנט לתובע ההתאחדות בכדורגל בעניין העמדתו לדין משמעתי של אבי נמני, ואף קבע כי "ניתן לפרש זאת כניסיון להתערב בהליך משפטי" (5.8).
באופן רשמי דוחים שלושת העיתונים את הטענות כאילו סיקורם של אברהם גרנט ונבחרת ישראל עדיין מושפע מרשמי המסע לתוניסיה. ב"ידיעות אחרונות" מדגישים את העובדה שביקורת נוקבת על גרנט מתפרסמת באופן קבוע בטורו האישי של שלמה שרף. את הטענות על "חסינות" כביכול שניתנת לגרנט הם פוטרים כמקרה מובהק של קנאת סופרים. "סיקור המסע לתוניסיה באמת היה סקופ מפואר, אבל אין שום קשר בינו ובין הסיקור של אברהם גרנט בעיתון", מצהיר העורך האחראי על מדור הספורט ב"ידיעות", ניר חפץ. "יש קנאה וצרות עין אדירה כלפי ההצלחה של ’ידיעות ספורט’ להביא עשרות סיפורים גדולים באופן בלעדי". יואב גולן, עורך "ספורט מעריב", אומר בתגובה: "אני מאחל למתחרים שלנו שיתברכו בעוד סקופים בסגנון הזה. בכל מקרה, ההתייחסות של ’מעריב’ לענייני מאמן נבחרת ישראל היא עניינית לגמרי". אלון עידן ("הארץ") מבהיר כי "הטיפול בגרנט מקביל לטיפול בכל ספורטאי אחר. אם יש ביקורת לגיטימית, היא תתפרסם". עם זאת, עידן מודה במוצהר (ובאומץ חריג למדי במחוזות עיתונות הספורט) כי ייתכן שתגובתו הראשונית של "הארץ" היתה מוגזמת: "אין ספק שכשמאמן לאומי עושה מעשה כזה, ברור שביום הראשון יש כעס. במקרה הזה זה גרר סוג של קיצוניות מוגזמת. מוגזמת לא בגלל שאסור לפגוע בגרנט, אלא פשוט בגלל שזה לא שווה את זה".
ההתייחסויות הנשמעות מאחורי הקלעים ב"מעריב" דומות לדברים שאומר עידן בגלוי. בעיתון יש המודים כי תחושת הפגיעה האישית והכעס על גרנט הם שהובילו לתגובה האמוציונלית החריפה. בעיתון מסבירים זאת בפגיעה בגאוות היחידה וביחסי האמון ששררו בין הכתבים ובין המאמן. למרות הזמן שעבר, ולמרות נסיונות הפיוס, ב"מעריב" עדיין כועסים. את השאלה כיצד היו אנשי "מעריב" נוהגים בגרנט אילו הסקופ היה מגיע אליהם, ולא ל"ידיעות אחרונות", הם מגדירים כ"קשה מאוד". אנחנו רוצים להאמין שאצלנו לא היו נותנים לו חסינות, אבל המציאות מורכבת, מודים שם (ב"ידיעות אחרונות" המצב דומה, במהופך. עיתונאי שנשאל על אופי הסיקור שהיה צפוי במדור אילו הסקופ היה מגיע ל"מעריב" השיב: "אני לא רוצה לחשוב איך היינו נוהגים אם זה היה הפוך"). ב"הארץ" הכעס פחות חריף, אבל קיים. "אין שום קונספירציה נגד גרנט", אומר עיתונאי במדור הספורט, "אבל אין ספק שיש אנשים שעדיין עצבניים, ובוודאי שזה יכול להשפיע על רוח הכתיבה".
בסופו של דבר המקרה של גרנט חשוב פחות בשל פרטיו הספציפיים, ויותר בשל הקשריו הרחבים יותר והתובנות שהוא מספק לגבי עיתונות הספורט בכללותה. "הסגנון של מדורי הספורט מאוד קיצוני", מסביר אלון עידן ("הארץ"). "יש בהם יותר ביטוי של רגשות אישיים ויותר גמישות בכל מה שנוגע לקריטריונים העיתונאיים. זה זוכה לשיתוף פעולה מצד עורכי העיתונים, שרואים בספורט מוצר בידורי יותר מאשר מוצר חדשותי, ולכן מוכנים לקבל דברים שבכל מקום אחר היו חושבים עליהם פעמיים". אביעד פוהורילס ("מעריב") סבור כי ההבדלים בין מדורי הספורט ובין עמודי החדשות הולכים ומיטשטשים. "לדעתי החלק הפוליטי והחלק של הספורט הם המדורים הכי יצריים בעיתונות. שניהם תחרותיים מאוד, וכתוצאה מכך נוצרים כל מיני פגמים אתיים. אצל חלק מהעיתונאים הסיקור נגוע בכעס או בסגירת חשבונות אישיים על כך שהסיפור לא היה אצלם, ואז הקורא הסביר, זה שאינו חלק מהברנז’ה ואינו מעורה בפרטים - לא מקבל תמונה אמיתית ואמינה של המציאות".
גיליון 52, ספטמבר 2004