איור: יערה עשת
המבחן הראשון של המפקד החדש של גלי-צה"ל, אבי בניהו, מחכה לו בספטמבר, מועד הפריימריז של מפלגת העבודה. בתחנה יודעים, וגם בניהו בוודאי יודע, כי יבחנו אותו בשבע עיניים. הוא איש של נאמנויות, זה ידוע, השאלה היא למי תהיה נתונה כעת נאמנותו הבלתי מסויגת - לתחנה הצבאית, שעליה הוא מופקד מתחילת חודש יולי, או לאיש שדאג להושיב אותו על הכיסא הזה, שר הביטחון בנימין בן-אליעזר, שעומד להתמודד על ראשות מפלגת העבודה. בניהו, כעצת יועץ התקשורת החכם והמנוסה שלו, בניהו, סירב לספק הצהרת כוונות לגבי גלי-צה"ל לפני כניסתו לתפקיד. הוא מכיר את ההיסטוריה של התחנה ויודע עד כמה קל ליפול באמירות לא חכמות ולא זהירות לגבי המתרחש בה, מעמדה והאנשים הפועלים בה. אז הוא שותק בינתיים וייתן למעשיו לדבר בעד עצמם.
בגלי-צה"ל מחכים לבניהו, לאו דווקא במובן השלילי של הביטוי. מי שעדיין כואבים את אי-מינויו של גיל עומר האהוב למפקד התחנה מדברים בעיקר על החששות מהמחויבות הפוליטית של בניהו. אבל אחרים דווקא מתמלאים תקוות.
אומר אחד הכתבים בתחנה: "בניהו ידוע כתותח, בולדוזר, ואנחנו בונים עליו שיעשה כמה דברים טובים בתחנה. היינו בוודאי יותר שמחים על המינוי של גיל עומר, אבל שמחים גם במינוי הזה, כי הוא מבין את הקשר בין הצבא והתקשורת ולא מפחד. לא משר הביטחון ולא מהרמטכ"ל".
כתב אחר בתחנה: "בניהו לא ניהל בחייו שום דבר, אבל הוא מבין בתקשורת ומקושר בצבא. הוא מצויד בסל הכישורים לתפקיד. המינוי שלו בידי פואד כמה חודשים לפני הפריימריז הוא בעייתי, בוודאי הוא יבחן מקרוב כיצד ייעשה הסיקור, אבל אני לא רואה אותו מתקשר אלינו ודורש שנראיין את פואד".
גורם בכיר בתחנה: "המינוי אמנם מעורר חשש מפוליטיזציה, אבל גם אופטימיות. סוף-סוף יהיה מישהו שיוכל לקחת החלטות. התחנה מאוד מדולדלת באמצעים, וזה מורגש בכל דבר. אנחנו יכולים לעשות גל פתוח של 24 שעות, ואחר-כך אין איפה לאכול. המערכת ענייה בכל מובן אפשרי, והמהלכים של בניהו במערכת הביטחון בהחלט מעוררים בנו תקווה".
יותר מכל זקוקה כעת גלי-צה"ל למנהל טוב, ולכך מצפים אנשי התחנה. מאז פרישתו של משה שלונסקי (באוקטובר 97') מנוהלת התחנה באופן ארעי ומקצועי למחצה. לאחר פרישתו של שלונסקי מילא את מקומו גיל עומר במשך חמישה חודשים, עד למינויו של זאב דרורי על-ידי שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי. מינויו של דרורי היה כושל ולא האריך ימים. דרורי הגיע עם תפיסת עולם אנטי-עיתונאית (הוא החליט להקנות ערכים לאנשי התחנה וביקש מהם להגיע לימי עיון בנושאי חינוך, מורשת קרב ומשנתו של בן-גוריון) ונחשב בדיעבד כחסר כישורים לניהול. כל עוד שימש גיל עומר כעורך הראשי של התחנה, התנהלה גל"צ תחת דרורי על מי מנוחות, פחות או יותר. עם עזיבתו של עומר לטובת "ידיעות אחרונות", מינה עצמו דרורי לעורך ראשי ונכנס לשורה של התנגשויות עם אנשי המקצוע בתחנה עד שהודיע על התפטרותו, לאחר שבסיבוב האחרון תמך קצין חינוך ראשי, תא"ל אלעזר שטרן, בצביקה גולדברג, ראש מחלקת האקטואליה, ולא בדרורי.
שנה וחצי חלפו עד ששר הביטחון - בתחילה אהוד ברק ואחר-כך בנימין בן-אליעזר - החליט מי יהיה מחליפו של דרורי. בתקופה הזו פיקד על התחנה יצחק טוניק, שכל תפקודו התנהל תחת תווית הזמניות. הוא לא היה מסוגל להוביל מהלכי שינוי, בין השאר משום שהיה בעצמו אחד המועמדים להתמנות למפקד הקבוע של התחנה.
המצב של גלי-צה"ל הוא כמעט פרדוקסלי: היא נהנית מפריחה מקצועית, מושכת כוכבים וממשיכה לייצר כוחות מקצועיים מובילים שבולטים בכל כלי התקשורת, אבל סובלת במיוחד עתה מדלות בכל מובן אחר - מצוקת תדרים, כוח-אדם, ציוד ותחזוקה, אף יותר מהדלות שבה היא מתפקדת לאורך השנים. בכיר בתחנה: "המינוי של דרורי היה אסון לתחנה, ואנחנו מרגישים את עקבותיו עד היום. אחת לכמה ימים צצה בעיה שקשורה להחלטות שהוא קיבל. הוא קיבל התחייבויות לגבי משדרים, כלי רכב וכוח-אדם מול הצבא, ללא כל התייעצות עם אנשי המקצוע בתחנה. התחנה מתפקדת בתת-תנאים כעת וסובלת ממחסור בניידות שידור, אמצעי שידור ושעות נוספות לשדרנים".
המצב הזה אינו מקרי, אלא מעיד על הבעייתיות שבמעמד גל"צ: היא כפופה לגוף שאינו מעוניין באופן אמיתי בחיזוקה ובפריחתה, ומובן שאינו פועל מתוך עולם הערכים העיתונאי. רבים דיברו על מינויו של דרורי כ"טעות בשיקול דעת", אולם ספק אם "טעות" היא המונח הנכון. מרדכי, כשהיה שר ביטחון, מינה לעמוד בראש תחנת רדיו איש חינוך החסר כל רקע מקצועי בעיתונות, ששאיפתו הראשונה היתה להחדיר ערכים ארץ-ישראליים בכתביה ובשדרניה. מה מעיד יותר מכל אלו על רצון סמוי או גלוי לסרס את כלי התקשורת הזה, או לפחות על חוסר הבנה בסיסי של תפקידו?
פרשת מינויו של בניהו האירה שוב את מעמדה הבעייתי של גל"צ, הפעם מכיוון קצת אחר. בפעם הראשונה נחשד שר ביטחון בכך שהעדיף להציב בראש התחנה אדם המקורב לו באופן אישי, כזה שזמן קצר לפני כן היה מעוניין שיעמוד בראש מערך ההסברה של משרדו. הוועדה שהקים ברק, עוד כשהיה ראש ממשלה ושר הביטחון, התבקשה להמליץ על שלושה, והמליצה: יצחק טוניק, המפקד הזמני, גיל עומר , בעבר עורך ראשי ומפקד לזמן קצר, ואבי בניהו, שהיה גם כתב צבאי בעל שם, אבל גם ראש ענף עיתונות בדובר צה"ל ודוברם האישי של יצחק רבין, שמעון פרס ויצחק מרדכי כשהיו במשרד הביטחון. שר הביטחון בחר בבניהו.
מינויו של בניהו עורר מחדש, כפי שקורה אחת לכמה שנים (עם כניסתו של רמטכ"ל חדש, שר ביטחון חדש או מפקד חדש לגלי-צה"ל), את שאלת מעמדה של התחנה הצבאית. האחרונה להתבטא בפומבי בנושא היתה השרה לימור לבנת, שאמרה בתחילת מאי בכינוס של החוג לחוסן מדיני, פורום אנשי אקדמיה המזוהים עם הימין, ש"אין מקום לקיומה של גלי-צה"ל במדינה דמוקרטית". מכיוון אחר לגמרי משמיעים אנשי אקדמיה קולות דומים. פרופ' זהר שביט מהיחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל-אביב, וחברת מועצת הרשות השנייה, מתנגדת לקיום התחנה במתכונתה הנוכחית באופן חד-משמעי: "בקיומה של גל"צ יש אנומליה. איפה יש תחנות צבאיות? רק ב'מלכוד 22'. אין אח ורע לקיומה של תחנת שידור צבאית, אלא במשטרים דיקטטוריים. בתקופה שבה, כדי להגן על ערכי הדמוקרטיה, יוצרים הפרדה בין התקשורת לשלטון, דווקא אצלנו נשמר החיבור. הליך מינוי המפקד הוא דוגמה לכך. לא היתה ועדת מכרזים - והתוצאה בעייתית. לא בגלל כישוריו של מי שנבחר, אלא בגלל המסר הסמוי שעובר בהכרח לכתבים, במיוחד לצעירים: נעשה מינוי פוליטי ויש ציפיות פוליטיות מהתחנה".
פרופ' מנחם מאוטנר, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, פרסם באחרונה מאמר ארוך ומעניין בכתב-העת "פלילים", שעסק כולו בהשפעתה של גלי-צה"ל על בני הנוער. בתמצית הוא טוען כי שידורי גלי-צה"ל בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים (שלהם האזין בהיותו נער) עירבו מין בשאינו במינו - שידורים צבאיים עם מוזיקת רוק חדשנית ומרדנית לזמן ההוא - וגרמו לטשטוש המסר המרדני והביקורתי של הרוק ובכך גם הקהו את רוח המרד של הנוער הישראלי. למעשה הוא מתאר את גל"צ כאמצעי שצה"ל הסתייע בו כדי "להרדים" את בני הנוער שהתגייסו אל תוך מלחמת ההתשה. דעתו על התחנה כיום לא השתנתה. "אני חושב שצריך לסגור את התחנה. מי שמאזין לה חושב שהוא מקבל מוצר אחד, בעוד שבפועל הוא מקבל מוצר אחר. גלי-צה"ל היא לא מה שהיא נראית. יש עליה מנגנוני צנזורה מטעם צה"ל במשך 24 שעות, והם מופנמים על-ידי הכתבים. הם יודעים מהו הרפרטואר האפשרי ומה לא, מה מותר לשאול ומה לא. גל"צ מסתווה להיות כלי תקשורת מרדני, צעיר, חצוף ומתריס, אבל התכנים הם הכי קונבנציונליים שאפשר להעלות על הדעת".
דווקא מכיוון אנשי הצבא, ראש אכ"א, אלוף יהודה שגב, וקצין חינוך ראשי הנוכחי, תא"ל אלעזר שטרן (שבינתיים דווקא לא מצטייר כאביר חופש הביטוי), אין כעת איומים על קיומה של גל"צ .התחנה נהנית מיחסים טובים עם דובר צה"ל, תא"ל רון כתרי, שבתחנה אומרים עליו כי הוא מצטיין בגישה ליברלית וביכולת לבנות יחסי עבודה טובים.
לטענות נגד קיומה של גל"צ יש משקל עקרוני שאי-אפשר להתכחש לו, אבל רוב המשיגים משמיעים את דעתם ללא היכרות מעמיקה עם העבודה העיתונאית שנעשית בתחנה ובלי להשוותה לכלי תקשורת אחרים, בעיקר למתחרה רשת-ב'. לעתים נדמה כי גל"צ הפכה להיות הדגל שאנשי ציבור מנפנפים בו ברצותם ליצור לעצמם תדמית ליברלית ודמוקרטית. אלא שכלל לא בטוח שבהתקיפם את כפיפות התחנה לצה"ל הם אכן משרתים את הערכים האלו.
גלי-צה"ל היא אכן תופעה ייחודית, כפי הנראה גם בקנה מידה עולמי. ד"ר עמית שכטר, מרצה לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב: "אין עוד דבר כזה בעולם. יש תחנות רדיו צבאיות, אבל הן משרתות חיילים, למשל תחנות של הצבא האמריקאי בקוריאה או באירופה. אין מדינה דמוקרטית שמחזיקה תחנת שידור צבאית המשדרת לאזרחים". גל"צ מגלמת בקיומה פער כמעט בלתי נתפס בין הפורמליסטיקה לפרקטיקה. היא אמנם תחנה ששידוריה הצבאיים נתונים לפיקוחו של שר הביטחון (על-פי צו של לוי אשכול משנת 65') ושידוריה הבלתי צבאיים נתונים לפיקוח של הוועד המנהל של רשות-השידור, המאשר פעמיים בשנה את לוח השידורים שלה, אבל בפועל גלי-צה"ל היא גוף עיתונאי חשוב ובולט במפת התקשורת הישראלית, שאנשיו השכילו ליצור לו מעמד חזק השומר עליו יותר מכל תקנה או חוק. לאורך כל השנים , וגם כיום, היא מטפחת את הכשרונות הצעירים והבולטים של עולם התקשורת, ומושכת אליה עיתונאים ותיקים ומנוסים וגם כוכבים (רזי ברקאי, אילנה דיין, שלי יחימוביץ', יעל דן, מיכה פרידמן, וגם גידי גוב, אברי גלעד ואורי אורבך כמביעי דעות). היא מחזיקה מערכת חדשות הפועלת 24 שעות ביממה ובמקביל מפיקה תוכניות במגוון נושאים (מוזיקה, תרבות, כלכלה, היסטוריה, ביטחון ,ספרות, שיחות עם מאזינים, שעשועונים ועוד), ובכך עונה בהצלחה יוצאת דופן על המנדט שלה ככלי תקשורת ציבורי שאינו כפוף לשיקולים מסחריים.
אי-אפשר, כמובן, להתעלם מהבעייתיות שבקיומה של תחנת שידור הכפופה לצבא, שמוצאת ביטוי, בסופו של דבר, גם במישור הפרקטי. מערכת החדשות של גלי-צה"ל וכל שידורי התחנה הנוגעים לענייני צבא הם בפיקוח מתמיד של הצבא, בתיווכו של דובר צה"ל. מידת הפיקוח על הידיעות שמשדרת התחנה בענייני צבא השתנתה לאורך השנים בהתאם לאופיים של נושאי התפקידים ולרוח התקופה.
בימים שלאחר מלחמת ששת-הימים, למשל, עד תחילת שנות השבעים, היתה מתכנסת מדי שבוע ועדה שנקראה "קבוצת פרסום" וכללה נציגים מבטחון שדה, הצנזורה וקצין חינוך ראשי. הוועדה היתה שוקלת אלו ראיונות של אנשי צבא וגם של פוליטיקאים(!) היא מאשרת לשידור בתחנה לאותו שבוע. "אם היה נשאר לנו אישור משבוע שעבר, היינו יכולים להשתמש בו בשבוע שאחר-כך", מספר רפי מן, ששירת כחייל בגל"צ והיום עורך יחד עם ציפי גון-גרוס את ספר היובל של התחנה. מערכת הפיקוח הדרקונית הזאת הלכה והתרופפה עם ריבוי כלי התקשורת האחרים והיפתחותה של החברה בישראל בכלל. עם זאת, תחום הסיקור הצבאי נותר תחת הפיקוח ההדוק של דובר צה"ל. גם כיום מחויבים כתבי גל"צ להעביר כל ידיעה הנוגעת לצבא לקצין התורן בדובר צה"ל. "דברור", קוראים לזה. ההוראה נוגעת לראיון מוקלט, לכתבה וגם לכל טקסט של ידיעה שעומדת להיכנס לחדשות. הקצין התורן, בדרך-כלל סגן או סרן, מקבל את ההחלטה אם לשדר את המידע, וכאשר מתגלעת מחלוקת, מתנהל המשא-ומתן בין בכירים יותר ולפעמים הוא מגיע עד למפקד גל"צ ודובר צה"ל עצמם.
כמעט כל מי שמילא בעבר תפקיד של כתב צבאי בגל"צ מודה כי התפקיד סורס באופן שיטתי על-ידי דובר צה"ל. "כל התפקיד היה מוגבל ביותר", אומר כתב צבאי לשעבר בגל"צ בשנות התשעים. "הנגישות למידע היתה מקסימלית, אבל הליך הדברור הגביל מאוד והיתה תחושה כללית שאסור לשדר נגד הצבא. היו שולחים כתב לכל טקס בלתי חשוב באיזה בה"ד, ולא פעם מצאתי את עצמי לבד, כנציג היחיד של התקשורת במקומות האלו. לעומת זאת, לפרשת רמי דותן לא התייחסו בגל"צ במשך יומיים או שלושה, כשכל כלי התקשורת עסקו בכך כל הזמן. לא יכולתי גם לשדר כתבות בנושאים כמו המרד של חיילי גולני נגד מפקדיהם. לפעמים היינו מנסים, אבל לרוב ויתרנו מראש על הנושאים האלו".
כתב אחר שמילא את תפקיד הכתב הצבאי: "לא פעם הייתי נוכח ככתב בהתבטאויות של אלופים בכל מיני אירועים, אבל כשרציתי לשדר, דובר צה"ל פסל את זה מיד. הייתי גם שומע דברים מחברים שלי שהיו חיילים כמוני, אבל בשלב מסוים אתה מבין עם מה אתה יכול להתעסק ועם מה לא, ומפסיק להשקיע מאמץ בדברים שהם חסרי סיכוי".
רק בתקופה האחרונה ניסה הכתב הצבאי הנוכחי, עידו שי, לפרסם דברים של ראש מפא"ת על החשש שנוצר, עם השלמת פענוח הקוד הגנטי, מפיתוח נשק ביולוגי במדינות ערב שיכוון נגד יהודים בלבד. הדברים נפסלו לשידור על-ידי דובר צה"ל. בתחילת מהומות אוקטובר הרצה סגן הרמטכ"ל, האלוף משה יעלון, בפני נציגי הסוכנות בחו"ל ואמר כי סוריה נתנה אור ירוק לחיזבאללה וכי ערפאת רואה את עצמו כסלאח א-דין ואינו מתכוון להפסיק את האלימות. כתב גל"צ היה נציג התקשורת היחיד באירוע, וכשיצא שידר מיד את הדברים במהדורת החדשות. לאחר ששודרה הידיעה שלוש פעמים, הגיע למפקד התחנה טלפון בהול מדובר-צה"ל שביקש להפסיק מיד לשדר אותה. בגל"צ נאלצו לציית, אבל כמו במקרים רבים אחרים, הצנזורה התגלתה כלא יעילה: הידיעה הופיעה למחרת בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מפי "גורם צבאי בכיר".
כתבי גל"צ, שמסקרים תחומים אחרים, אומרים כי מלבד התחום הצבאי פועלת התחנה באופן חופשי לחלוטין, אבל האם באמת ניתן להפריד את התחום הצבאי מתחומים אחרים במדינה שמנהלת מאבק צבאי מתמשך מול פלסטינים? ינון מגל, הכתב בשטחים: "אני מרגיש חופשי לחלוטין בעבודה שלי. אין עלי לחצים, אבל אני יודע איפה אני עובד. ברור לי שידיעה שתוקפת את צה"ל באופן ברוטלי לא תשודר, כי זה תוקף את המו"ל שלי. תהיה לי בעיה לשדר מתקפה מחיילים על הרמטכ"ל או על תפקוד צה"ל, אבל למשל ביקורת שמשמיעים המתנחלים אני משדר באופן חופשי". אלא שכאשר מדובר על מידת חופש הפעולה העיתונאי בגל"צ (ברור שהוא מוגבל בכל הנוגע לסיקור צה"ל עצמו או לנושאים הנוגעים למורל הצבא), ראוי לבחון זאת בהשוואה למה שקורה אצל המתחרה העיקרית, רשת-ב', שעדיין נהנית מאחוזי האזנה גבוהים יותר באופן משמעותי (הנתונים האחרונים שפירסם מכון הסקרים TGI מתייחסים לשנת 2000 ולפיהם ביום חול ממוצע לרשת-ב' יש 40 אחוזי האזנה ולגלי-צה"ל 26 אחוז בלבד).
הדיווחים על המתרחש ברשת-ב' מעידים על תופעות חמורות בהרבה, על ניהול שמכוון לרצות את הפוליטיקאים ועל מאמץ לדכא כל רוח ביקורתית, ייחודית ולא מסתגלת. מספיק להזכיר את הורדת התוכנית "דין ודברים" של הפרשן המשפטי משה נגבי, את האיומים החוזרים ונשנים להורדת תוכניתה של דליה יאירי, את עזיבתה של שלי יחימוביץ' לאחר עימותים עם המנכ"ל אורי פורת, את התעקשות מנהל הרדיו אמנון נדב שלא לאייש את רצועת השידור של "הכל דיבורים" לאחר עזיבתה של יחימוביץ' מפני ש"אני לא רוצה תחקירים, לא מגישים מגובשים, אלא אנשים שיהיו מנומסים ולא יתווכחו עם המרואיינים", את צירופו של אורי דן, איש סודו של ראש הממשלה, להגשת "הכל דיבורים", את ההחלטה התמוהה לקדם את ג'ודי שלום-ניר-מוזס, אשת שר האוצר, לשידור ביום שישי בצהריים, את מורת-הרוח שהביע המנכ"ל פורת על "ריבוי הראיונות עם אישים פלסטינים", או את ההנחיה שהתקבלה יום לאחר הפיגוע בדולפינריום שלא לראיין פלסטינים.
רשת-ב' כיום אינה מטפחת עיתונאים לוחמים ואינה מושכת אליה כוכבים מכלי תקשורת אחרים. כתבי גלי-צה"ל, לעומת זאת, אלה שתחומי עיסוקם אינם צבאיים מובהקים, מספרים על חופש פעולה מלא ועל מקום עבודה שהוא נקי מלחצים פוליטיים. כיום רוב המחזיקים בתחומי הסיקור החשובים בתחנה הם בכלל אזרחים שאינם חשים מחויבים למערכת הצבאית, מגמה שאימצו בגל"צ בשנים האחרונות כדי לשפר את הרמה המקצועית ולמנוע אפשרות שחיילים יסקרו תחומים עם נגיעה פוליטית ויהיו חשופים ללחצים. "החופש בגל"צ הוא גדול מאוד. הכלל הראשון שאתה לומד הוא שאם לא מדובר בענייני צבא - זה ישודר", אומר אחד הכתבים. "אני הכתב המאושר ביותר בתחומי", אומר כתב אחר, "אין עלי שום סוג של לחץ. ברשות-השידור יש שרים שיכולים להרים טלפון, ואילו לי יש חופש לעסוק בדברים שאחרים לא עוסקים בהם".
את הטענות נגד מעמדה של גל"צ יש לבחון אפוא בהשוואה לחלופות. במצב הנוכחי יש לקיומה של התחנה חשיבות גדולה הן כאלטרנטיבה לרשת-ב' והן ככלי תקשורת העומד בפני עצמו ומייצר תוכני שידור מקוריים וחדשניים. הפיכתה לתחנה מסחרית, כפי שמציעים חלק מהטוענים נגדה, תיטול ממנה את היתרון היחסי שמעניק לה את איכותה - היכולת לגייס לשורותיה מכל שנתון את מיטב הכשרונות . הכיוון הנכון לשינוי הוא הרחבת אפשרויות השידור, קרי פתיחתה של תחנת שידור מסחרית ארצית, ולא צמצומן. נחמן שי, יו"ר הוועד המנהל של רשות-השידור ובעבר מפקד גל"צ, תומך בצעד כזה: "בתחום הטלוויזיה רצנו מהר קדימה, ובתחום הרדיו לא. צריך עוד רשתות רדיו ארציות. יש מקום לרדיו מסחרי שיתחרה ברשת-ב', וצריך למצוא לזה תדרים. חלק מהתחנות האזוריות הן בכל מקרה ארציות למחצה, ואין סיבה שלא יהיה עוד רדיו ארצי".
המפקד החדש של גלי-צה"ל מקבל כלי תקשורת שעל אף חוסר ההיגיון שבמעמדו הפורמלי, מצליח להוכיח מדי יום את ההצדקה והחשיבות שבקיומו. הוא קיבל לידיו מנדט יקר ערך, ורק הדרך שבה יבחר הוא עצמו להוביל את התחנה תקבע אם יצליח לשמר את מעמדה הייחודי ואף לחזק אותו, או שיצרף אותה למגמה המדאיגה של פוליטיזציה הולכת וגוברת של השידור הציבורי בישראל.
גיליון 33, יולי 2001