איור: רות גוילי

באיחור מסוים התחילה העיתונות הכללית לעסוק במלחמה המתנהלת כבר יותר מחצי שנה נגד השבועונים העצמאיים החרדיים. הדיווחים והכתבות שהתפרסמו נגעו בעיקר בפרטי ההתנכלויות: היעלמות השבועונים הללו מן החנויות, שריפתם והאיומים הטלפוניים שקיבלו אחדים מהעורכים וההכתבים בעיתונים אלה. ההתמקדות באירועים האחרונים מסיחה את הדעת מהמהפכה שהתרחשה בשנים האחרונות בתקשורת החרדית מהשלכותיה על החברה החרדית ומהשאלה העולה עתה: על מי היא מאיימת?

חופש העיתונות בשבועונים החרדיים הוא מושג יחסי. יש שורה של חוקים בלתי כתובים שאף עיתון חרדי שבעליו מעוניין שימשיך להימכר בשכונות החרדיות, לא יעבור עליהם לעולם. בשבועונים אלה לא יהיה שום ערעור על עמדות היסוד החרדיות כמו אי גיוס בחורי ישיבות לצה"ל והגדלת התקציבים למוסדות התורה. לביקורת גלויה או מרומזת על רבנים אין שום מקום. אין לפרסם בשום אופן תמונה של אשה, וגם לא של ילדה קטנה. בכתבה שסקרה את המועמדים להצטרף לממשלת שרון, הופיעה במקום תמונתה של לימור לבנת משבצת אפורה. כל איזכור של נושא הקשור בצורה כלשהי למין אסור בהחלט. פשעי מין לא מדווחים, גם לא מעצרו של אברהם פדר, "אנס הכלות", הנאשם שתקף נשים חרדיות צעירות בבני-ברק. למרות שהח"כים החרדים הם גדולי הלוחמים נגד זכויותיהם של ההומוסקסואלים, קוראי העיתונים החרדיים לעולם לא יידעו שקיימת בכלל תופעה כזאת. הגדרת השבועונים האלה כעיתונים עצמאיים אינה מדויקת משום שגם הם מכפיפים את עצמם לחסותה של הנהגה תורנית - רב כלשהו או ועדת רבנים - שאמורים לפקח במידה זו או אחרת על הכתוב בעיתון. המבדיל בינם לבין העיתונים המפלגתיים הוותיקים, "המודיע" ו"יתד נאמן" הוא שאלה הוקמו על-ידי הרבנים ודעתם היא הקובעת ולעומתם השבועונים החדשים הוקמו על-ידי אנשי עסקים למטרות רווח ולרבנים יועד בהם תפקיד משגיחי הכשרות.

העורכים והכותבים בשבועונים אלה אינם מנסים להציג את עצמם כעצמאים; הם מכריזים על כפיפותם לדעתם של גדולי התורה ועל נאמנותם ללא סייג להשקפה החרדית המסורתית. לדברי אחד העורכים של השבועון "משפחה": "עורך עיתון חרדי צריך לדעת מה לא לכתוב יותר מאשר מה כן לכתוב". מה, אם כן, ההבדל בין חמשת השבועונים החרדיים העצמאיים לבין העיתונות המפלגתית הוותיקה? לקורא החרדי זהו הבדל של עולם ומלואו.

"בפעם הראשונה שפתחתי את 'יום השישי' הייתי בחור ישיבה והרגשתי שאני מגלה עולם חדש" מספר כתב בכיר באחד השבועונים. "ראיתי שיש כל-כך הרבה דברים שלא מספרים לנו ב'יתד' ו'המודיע'". "יום השישי" השבועון הראשון שהתחיל לצאת לאור עוד בשנות השמונים, היה הראשון שאִפשר לקוראים החרדים להציץ אל מאחורי הקלעים של דיוני מועצת גדולי התורה, להבין את פשר המינויים וההדחות של עסקני המפלגות, את היריבויות בין חצרות האדמו"רים, את מלחמות הירושה על תפקידי ראשי ישיבות ולהתוודע אל חלק מהשחיתויות בעסקי הכשרות.

בעשור האחרון הצטרפו השבועונים "משפחה", "השבוע", "בקהילה" ורשת המקומונים של "קו עיתונות דתית" והרחיבו את היריעה התקשורתית החרדית. לראשונה התחילו להתפרסם כתבות שעסקו בפתיחות יחסית בבעיות החברה החרדית כמו תופעת הנשירה ההמונית מהישיבות ה"שבאבניקים" (הנוער החרדי המנותק) אפליית ספרדים במוסדות חינוך אשכנזיים, והמשברים הכלכליים הנגרמים להורים המחתנים את ילדיהם. בשבועונים התחילה לבוא לידי ביטוי ההקצנה ימינה בדעת הקהל החרדית, ופוליטיקאים חילונים יכלו להתראיין בהם בחופשיות ולקדם את עצמם בקרב הבוחרים החרדים, דבר שנמנע מהם בעיתונים המפלגתיים. בשבועונים הופיעו מדי פעם גם סקופים עיתונאיים של ממש שהועתקו לעיתונות הכללית, וכמה מכתביהם אף הפכו למרואיינים קבועים בתוכניות הרדיו והטלוויזיה.

ההבדל בא לידי ביטוי גם בצורה החיצונית. במקום השחור-לבן והעריכה הגראפית המיושנת קיבלו הקוראים תמונות צבע ועמודי כרומו, עריכה גראפית המנסה לחקות את "ידיעות אחרונות", מוספים לנשים (המכונים מוספים למשפחה) ולילדים, ומדורים מורחבים של צילומים מחתונות ומאירועים אחרים בחצרות הרבנים שהפכו למורת רוחם של חלק מהם, לידוענים. לשבועונים החרדיים היה חלק נכבד בהאדרת שמו של אריה דרעי ובהפיכתו לקדוש מעונה.

קשה להגדיר במדויק את ההשפעה שהיתה למהפכה העיתונאית הזאת על החברה החרדית בשנים האחרונות. בחברה הזאת מתחוללים שינויים ניכרים וייתכן שהשבועונים רק משקפים אותם: מקהילה שעד תחילת שנות השמונים חיה בתוך המדינה כבתוך גטו הנשלט על-ידי קבוצה קטנה של רבנים אשכנזים, נהפכו החרדים לחברה מגוונת ומפולגת, שרבנים ופוליטיקאים רבים מנסים לשלוט בה בעוד שחלקים גדולים ממנה שואפים להשתלב בצורה זו או אחרת בחיי המדינה. השבועונים הם חלק מהתהליך הזה וגם אחד המאיצים שלו. "פעם היינו ציבור קטן, וכולם הכירו אחד את השני", מסביר ישי ויינר, העורך הראשי של מקומוני "קו עיתונות דתית". "לפני שנתיים או שלוש חצינו את קו מאה אלף המשפחות וזה כבר ציבור שלא ניתן לשליטה. לכן יש תופעות נרחבות של אנשים שמנסים להיפתח לעולם החיצוני, וכעת המלחמה היא נגד הפתיחות הזאת".

למרות שמדובר בפתיחות מצומצמת למדי, היא מניעה גורמים מסוימים לנקוט צעדים גלויים - כמו מכתבי רבנים והחרמת חנויות, ונסתרים - כמו איומים טלפוניים והעלמת גליונות, כדי להביא לסגירתם של השבועונים. יוסי אליטוב, כתב פוליטי ב"משפחה", מסביר: "העיתונות החרדית העצמאית החדירה את חופש הביטוי לשיח החרדי. אצלנו כולם שווים, כל הרבנים מכל החוגים נמצאים יחד באותו עיתון ומקבלים אותו מקום להתבטא. גם אדמו"רים שהם אויבים בנפש יכולים להופיע עמוד אחד ליד השני, ושניהם יזכו לאותם תארים. שוויון כזה לא יעלה על הדעת בעיני הרבה אנשים".

היחס השוויוני חורה במיוחד לקברניטי "יתד נאמן". היומון, שהוקם לפני 15 שנה על-ידי הרב אליעזר מנחם ש"ך בעקבות הפילוג ב"אגודת ישראל", אמור לייצג את השקפתם של ראשי הישיבות הליטאיות, ועורכי "יתד נאמן" לוקחים את תפקידם במלוא הרצינות ורואים את עצמם כמחנכי הדור. על "יתד נאמן" מופעל גם הפיקוח ההדוק ביותר בדמותה של "ועדה רוחנית" האחראית על תכני העיתון. הוועדה ממנה את "המבקר", אברך נאמן שכל תפקידו לשבת במשרדי המערכת ולעבור על כל מלה האמורה להופיע בגליון יום המחרת ולהפעיל את מספריו היכן שצריך לצנזר. "'יתד נאמן' בעצם הפך לקתדרה של תארים" מסביר עיתונאי חרדי. "הם מחליטים איזה תואר לתת לכל רב מי יקבל 'גאון' מי הוא 'הגאון הגדול' מי 'מרן' וכך הם שולטים ברבנים. מי שיוצא מהשורה מקבל מיד הורדה בדרגה. הם לא מסוגלים לסבול את זה שבשבועונים ראשי הישיבות הליטאיות אינם זוכים ליותר כבוד מאשר הרב עובדיה יוסף שהם מזלזלים בו".

"יתד נאמן" יצא במתקפה חזיתית נגד "משפחה", שנחשב היום לשבועון המצליח ביותר בתקשורת החרדית (בסקרים, שבוצעו על-ידי משרדי פרסום המתמחים במגזר החרדי, תופס "משפחה" קרוב לחמישים אחוז מהמכירות בשוק השבועונים). ב-11 בפברואר השנה פורסם ב"יתד נאמן" מכתבו של הרב שמואל אויירבך מבכירי ראשי הישיבות הליטאיות, שבו נאמר: "פשוט וברור שכל השבועונים היוצאים משיקול מסחרי ושלא נוסדו על-ידי גדולי תורה ויראה אינם מביעים השקפה נכונה וממילא עלולים לבוא לידי מכשול". הפרסום בא בעקבות מכתב אחר פרי עטו של אויירבך, שהופיע שבוע לפני כן ב"משפחה" ונתן לכאורה הכשר לשבועון הזה. עורכי "יתד נאמן" לחצו על אויירבך לפרסם הכחשה, הוא התנגד וכדי לשכנעו הראו לו מאמר שהתפרסם ב"משפחה" ונכתב על-ידי העורך הראשי, משה גרילק. במאמר, שכותרתו "לדרכו של עיתון", כתב גרילק שעיתונו הוא "במה למגוון הדעות הקיימות בציבוריות שלנו". כך שוכנע אויירבך ש"משפחה" פוגע בהגמוניה של הליטאים בעיתונות החרדית ופרסם את המכתב החדש, שבו הדגיש שמכתבו ל"משפחה" "הוצא מעניינו ואינו קשור לעניין כלל".

נקודת מחלוקת נוספת בין הממסד החרדי לעיתונות העצמאית היא סוג הנושאים הראויים לסיקור. "פתחנו סדר-יום אחר", מתגאה אלי פלי, המו"ל של "משפחה". כוונתו בעיקר לנושאים החברתיים שבהם עוסק העיתון. סדרת כתבות על "הבן החמישי" גרם לדיון בתופעה המתרחבת של בחורי ישיבות, הנושרים מהמסגרת הנוקשה ומסתובבים בחוסר מעש ובמקרים רבים מידרדרים לחיי פשע. סדרה נוספת עסקה באפליה לרעה של בנות ספרדיות המנסות להתקבל לסמינרים היוקרתיים, והיו גם כתבות שמתחו ביקורת על היחס בציבור החרדי לילדים חריגים. פלי מודע לכך שחלק מהרבנים והעסקנים מתנגדים לעיסוק הפומבי בנושאים כאלה, "בגלל מה יגידו ברחוב, אבל בזכות הכתבות האלה יצרנו קשר הדוק עם הקהילה ויש לנו השפעה על דעת הקהל".

"אנחנו לא כותבים על הדברים האלה כי יש לנו הוראה מפורשת מגדולי ישראל לא לפרסם בשום פנים ואופן", מסביר אחד מעיתונאי "יתד נאמן". "למרות שהם חושבים שצריך לטפל בבעיה, פרסום נושא כמו נשירת בחורי ישיבה רק ייתן לגיטימיות לבחורים המצויים במשבר בלימודים לעזוב את הישיבה. זה כמו שאנחנו לא כותבים על שוד בנק או על עבירות מין כי אנחנו לא חושבים שהנוער צריך להיות מודע לדברים כאלה".

עורכי "יתד נאמן" מסרבים לתת תגובות על ענייני העיתון ולדברי יו"ר הוועדה הרוחנית של העיתון, הרב יהודה יבורוב, אין כל עניין שיעשו זאת. "אין לנו עמדה משלנו, אנחנו רק מהווים במה לדעתם של הרבנים. כמו שאנחנו מפרסמים את דעותיהם בענייני קברים או לפני הבחירות, כך גם עכשיו אנחנו מביאים את דעתם שזה לא חינוכי לדור הצעיר לקרוא את כל הדעות בלי ביקורת".

תחום נוסף שבממסד החרדי היו מעדיפים שלא יסוקר מעל דפי השבועונים הוא הסכסוכים בין הפוליטיקאים החרדים וההכרעות המתקבלות בסופו של דבר על-ידי גדולי התורה.
הרב יצחק ספרנוביץ, ראש "משמרות הצניעות" בירושלים ואחד ממובילי המאבק נגד השבועונים, אמר בדיון שהתקיים בנושא בבד"ץ של העדה החרדית: "אסור להוציא סודות מהחדר". לטענתו, העיתונים שחושפים את אחורי הקלעים, וכותבים על דרך קבלת ההחלטות אצל הרבנים הבכירים, מפזרים את ההילה שסביבם והופכים אותם לאנשים מן השורה.

הדוגמה העדכנית ביותר לסכסוך פוליטי שהיו מעדיפים להסתירו היא המאבק שנפתח עם בחירתו של אריאל שרון לראשות הממשלה, בין חברי הכנסת יעקב ליצמן ומאיר פרוש, על תפקיד יו"ר ועדת הכספים שהובטח ל"יהדות התורה". ליצמן הוא האיש החזק בחסידות גור, השולטת כיום בעיתון "המודיע". אנשיו דואגים שהעיתון יהיה מלא בפרסומים מחמיאים עליו, ושפועלו הפרלמנטרי של פרוש יוצנע. לעומת זאת מככב פרוש בשבועונים העצמאיים וזוכה בהם לסיקור אוהד, בין השאר במאבק הכוח המתנהל עתה בינו לבין ליצמן. לדעת עיתונאים לא מעטים בשבועונים העצמאיים, דיווחיהם על המאבק הזה עומדים ברקע ההתנכלויות להם בזמן האחרון. הגוף המרכזי שפועל נגדם בגלוי הוא "הוועד לטוהר מחננו", שגם בראשו עומד חסיד גור.

"זה הכל עבודה של ליצמן", מאשים ישי ויינר, העורך הראשי של "קו עיתונות דתית". "הוא רוצה להחזיר את היהדות החרדית לתקופה שהאדמו"ר מגור שלט בכולנו, והוא יודע שהשבועונים העצמאיים מאיימים על התוכנית הזאת".
ליצמן מכחיש כל קשר לאיומים ולפגיעות בשבועונים, אבל לא מסתיר את התנגדותו העקרונית להם: "הם כותבים על מחלוקות בין האדמו"רים. הרבנים לא חושבים שבחורים בישיבות צריכים לדעת שיש מחלוקות כאלו. הם גם לא צריכים לדעת שיש מחלוקת בתוך המפלגה".

מול אלה המאשימים את ליצמן בחרחור המריבות זוכר יצחק נחשוני, עורך "יום השישי" הוותיק, מאבקים קודמים, כשפוליטיקאים חרדים אחרים חשו שהם לא זוכים להערכה הראויה. "בעבר ניסו לסגור אותנו כי כתבנו ביקורת על פרוש כשהיה סגן שר השיכון. עכשיו כועסים כשאנחנו כותבים טובות על פרוש".

יש גם ממד כלכלי למאבק. שוק הפרסום החרדי מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה, וכיוון שהחרדים לא צופים בטלוויזיה, וברדיו הפיראטי אין פרסומות, זוכים העיתונים בנתח גדול במיוחד מעוגת הפרסום. בעבר נהנו "המודיע" ו"יתד נאמן" מן הנתח הזה כולו, אבל פריחת השבועונים הביאה לירידה מתמדת בהכנסותיהם. חברות מסחריות גדולות, המשווקות את מוצריהן לציבור החרדי, קיבלו בחודשים האחרונים פניות לפרסם רק בעיתונים המאושרים על-ידי גדולי התורה. מנהלי השבועונים טוענים שאנשי הפרסום של "המודיע" ו"יתד נאמן" עומדים מאחורי הפניות האלה; הם גם שוקלים להגיש תלונה בעניין זה לממונה על ההגבלים העסקיים כדי שיכריז על שני היומונים כקרטל. חשוב לציין שבעיתונות החרדית אין הקפדה על הפרדה בין הצד העסקי למערכתי. משה חיים קנוף ובנו אלעזר, השולטים ב"המודיע", אחראים גם על העריכה וגם על הניהול העסקי. שלושת עורכי "יתד", נתי גרוסמן, יצחק רוט וישראל וורצל, הם גם בעלי מניות בעיתון.

אחת התוצאות האבסורדיות של המאבק עד כה היא נכונותם של מרבית השבועונים העצמאיים לקבל על עצמם צנזורה בדמותם של רבנים המפקחים על החומר המתפרסם. דודי זילברשלג, המו"ל של "בקהילה", הבטיח ב-15 בפברואר בעיתונו "בקרה על העיתון על-ידי אברך תלמיד חכם וירא שמים שמוסכם על גדולי ישראל למשימה שהחלה לאחרונה מכוונת להעמיד את 'בקהילה' על מכונו הראוי שיהיה נוח לשמים נוח לבריות ואף רוח חכמים נוחה הימנו".

אלא שמתנגדי השבועונים אינם מסתפקים בצנזורים הפנימיים שאולי יקפידו יותר על לשון הרע וצניעות אבל לא ימנעו טיפול בנושאים רגישים והם מנסים לכפות מפקחים חיצוניים. ההצעה האחרונה היא שאחד מגופי הכשרות יפקח גם על העיתונים באופן שהם יוכלו לצאת לאור רק אם יקבלו תעודת כשרות כמו מוצר מזון. "זה דבר מגוחך" עונה אלי פלי להצעה. "אם מישהו מבין בשחיטת בהמות זה אומר שהוא מבין גם בכתיבת עיתונים?".

למרות שהמאבק נגדם נמשך כבר חודשים רבים מעריכים עורכי השבועונים העצמאיים ובעליהם שלא מדובר מבחינתם במאבק של להיות או לחדול. הם מציינים לעצמם בסיפוק שעד כה שום רב בכיר לא יצא בהוראה מפורשת להחרים עיתון מסוים. לכך שתי סיבות אפשריות: או שהרבנים לא סבורים שהשבועונים אכן מזיקים כמו שעסקנים מסוימים מנסים להציג אותם או שגם הרבנים מבינים שהציבור לא ימלא אחרי הוראה כזו ומוטב להם שלא להתבזות. "ביום שישי האחרון הייתי בשכונת גאולה" מספר אחד העורכים "וראיתי שחסידי גור מגיעים וגונבים את כל הערימה של 'השבוע בירושלים'. תוך כמה דקות הובאה ערימה חדשה ואף אחד לא התבייש לקחת לעצמו עיתון. כך זה אצל החרדים: התרגלו לעיתונים עצמאיים וכבר לא יהיו מוכנים לוותר עליהם".

אנשיל פפר כותב על ענייני חרדים ב"כל העיר"

גיליון 32, מאי 2001