איור: בתיה קולטון
שבוע לפני יום הזיכרון תשס"א יצא ספרי "האם השכול מת?", במסגרת הסדרה "הישראלים" בהוצאת כתר. הספר עורר עניין תקשורתי רב, ובין היתר פנו אלי עורכי אתר האינטרנט של קבוצת ידיעות-אחרונות Ynet בהצעה להקדיש פורום במסגרת קהילות Ynet שיעסוק בשכול, כשהספר יהיה עבורו נקודת מוצא. בניגוד לפורומים קבועים או מתמשכים, הפורום הזה היה אמור להיות פתוח יומיים, ביום הזיכרון וביום העצמאות. בסופו של דבר הוא נמשך חמישה ימים, מה-24 עד ה-28 באפריל, ונרשמו בו 180 הודעות, בידי קרוב למאה משתתפים.
לפי הערכת ריקי, מנהלת הפורומים של Ynet, על סמך אומדנים לפי קריטריונים שונים היו לפורום כ-14 אלף כניסות. מאחר שאינני משתתף בפורומים באינטרנט והשימוש שלי באינטרנט בכלל מוגבל יחסית, היה לי הפורום שיעור מאלף, עתים משעשע וגם מעורר למחשבה על המדיום הזה ועל "הקהילה הווירטואלית". תיעדתי ושמרתי את רוב רובו של הפורום (165 הודעות, שהן 15 אלף מלה), ובהסכמת אנשי Ynet אני מספר את סיפורו.
יום לפני פתיחת הפורום שלחתי לאנשי Ynet סדרת שאלות שעליהן היה אמור להתבסס הפורום. ברשימה היו 15 שאלות, והן הקיפו את הנושאים שעליהם דיברתי בספר: השכול הפרטי והלאומי, שאלות הנצחה וזיכרון, השכול והתקשורת, השכול הפוליטי ועוד. הפורום נקרא "השכול", וצוינה לו הפניה בשער האתר.
הפתיחה היתה מבטיחה. הגיעו הודעות מפורטות יחסית. "חיותה", כותבת בעלת רמה, ככל הנראה בחורה דתית, השתתפה בערנות בפורום. כבר בשעה 11 בבוקר כתבה תגובה לשאלותי, והתפתח בינינו דיון קצר. גולשת בשם "תמר" תהתה אם באמת אבות מתקשים להתמודד עם השכול יותר מאמהות.
גולש שקרא לעצמו "האיש משינקין" כתב הודעה מפורטת ומעניינת שבה שטח את השקפותיו על השכול. הנהלת Ynet שלפה משפט מההודעה שלו והכניסה אותה כהפניה לשער האתר, ומיד הגיבה אחת, "פלח לימון", כנראה חובבת פורומים: "בינתיים ציטטו אותך בשער של האתר, בצדק". גולש בעל השם המטריד zubi (כך, באותיות לטיניות) שלח הודעה קצרה: "האם השכול מת? נו, באמת...".
נפתח דיון מעניין בשאלת התקשורת והשכול, בתשובה לשאלה שהצגתי אם התקשורת מרדדת את השכול. הגולש "עלי" חשב ש"החדירה הברוטלית למשפחות דקה אחרי שהודיעו להן, וסיקור התגובות שלהן, צהוב ומביש", בעוד הגולש "ירון" טען לעומתו ש"השכול בכללותו הוא הנושא היחיד בו התקשורת איננה 'אכזרית', איננה נושכת ומכבדת את זכר הנופלים בממלכתיות מפתיעה יחסית להתייחסותה לנושאים אחרים". באותו שלב הייתי גם אני משתתף פעיל בפורום ועניתי לכמה מהגולשים. אנשי Ynet היו מרוצים מאוד מהדיון, מכמות המשתתפים ומהרמה הכללית, שעלתה לדבריהם באופן מובהק על חלק גדול מהפורומים המתמשכים באתר.
בשעה 16.27 אחר הצהריים הגיעה הודעה שהשפיעה מאוד על המשך הפורום. גולש בשם "הדוד" תקף חזיתית את אסא כשר. בין היתר כתב: "מבלי רצון לפגוע, הפילוסוף אסא כשר, שבנו נהרג בתאונת טיולים, הנציח את התופעה והפך את השכול הפרטי שלו לדוגמת-על לשכול לאומי ולדפוס אבל, המבוסס על כיבוש שטחים פיסיים (גלעדים) ונפשיים (ספרי זיכרון)". כשר קרא את ההודעה והגיב בחריפות אופיינית. בשעה 18.23 שלח הודעה: "אדם צריך להיות אוויל או רשע או שניהם כדי לתקוף אותי על סגנון השכול שלי, כשהוא מסתתר, באופן עלוב, פחדני ונקלה, מאחורי התואר האלמוני 'הדוד'".
הפולמוס עם אסא כשר הבעיר את הפורום. חלק הצטרפו ל"הדוד" בטקסטים בוטים, חלק הגנו בהתרגשות על כשר. כשר המשיך לענות לתוקפים. "האיש משינקין" הזכיר "אישי ציבור העוסקים באופן אובססיבי באבל, ומפאת כבודם לא אציין שמות". כשר הגיב בחריפות, ובין היתר התייחס לכך שכותבים תוקפים אותו ואחרים ומסתתרים מאחורי האלמוניות. "חיותה" העירה: "השימוש בכינויים הוא חלק מכללי המשחק פה בפורומים, ולאו דווקא קשור לביקורת או לדברים קשים שמטיחים המשוחחים זה בזה". כשר השיב: "זה לא ממש מעניין אותי מהם כללי המשחק בפורום המאפשרים לאדם להטיח דברי שקר ועלבון זולתו כשהוא מסתתר מאחורי מסווה של אישיות וירטואלית. לטעמי, זוהי התנהגות בלתי מוסרית בעליל, שפלה ועלובה".
בעקבות הדיון התנצלו כמה מהגולשים בפני כשר, כולל "הדוד" ו"האיש משינקין". גולשים אחרים העלו טענה שהחותם "אסא כשר" כלל אינו הפרופסור אלא מתחזה. אחד בשם "דוד המלך" כתב: "אם זה אסא כשר, אני מייקל ג'ורדן!", ועל כך ענתה הנהלת הפורום שזהו כשר האמיתי וביקשה לשמור על כבודו. התגובה לא איחרה לבוא. הגולש eman כתב: "כולם שווים או שיש כאלה שנזהרים בכבודם מעט יותר? מה העניין?". אנשי Ynet העניקו לתפנית הלא צפויה הפניה בשער האתר, עם תמונתו של כשר. בסך-הכל עסקו ב"פולמוס כשר" 30 הודעות, והוא נמשך בשלושת הימים הראשונים של הפורום.
התחלתי להבין חוק חשוב, שלא היה לי מובן מאליו קודם לכן: הפורום אינו דיון מסודר שיש לו התחלה, אמצע וסוף, אלא הוא מעין נחל מתפתל או "חוט", כפי שהוא נקרא בשפת האינטרנט, שבו תגובה מולידה תגובה. השאלות שהצגתי בראש הפורום נותרו מיותמות והתפתחו שיחות, פולמוסים ועניינים שהובאו לפורום על-ידי גולשים שונים. גולש בשם "זרזיר" שלח בשעה שש בבוקר ביום השני לפורום סיפור בשם "השבעה", שאותו כתב ככל הנראה באותו לילה. גולש בשם ירון שמבן (אחד היחידים שהזדהה בשמו המלא) העביר לי מסר אישי על כך שהכיר את אחי גידי ז"ל, שהיה המדריך שלו בתנועה.
הודיתי לו הודעה אישית נרגשת, הכל לעיני הקהילה הגולשת, כמובן. גולש בשם "בני" סיפר כמה קשה להתאבל כאשר יש ספק אם הגופה בקבר היא אכן גופתו של אחיו. על כך זכה לכמה תגובות. הגולשת "דורית" כתבה: "גם אחי היה נעדר באותה מלחמה נוראית. אני בטוחה שהוא לא קבור מתחת לאבן ששמו חרוט שם. אבל מה זה ייתן לי אם אני אדע שזו לא גופתו? האם זה יחיה אותו?".
הגולש "חאלד" היה המשתתף הערבי היחיד בפורום, והוא התייחס לשכול של שני העמים: "אין הבדל בין שכול פלסטיני לשכול יהודי. הכאב הוא אותו כאב, האובדן אותו אובדן". הגולשת "דבש" ענתה לו בחריפות. "ראינו עד כמה השכול שלכם זהה לשלנו. כשנהרג פלשתיני - אמו מזדעקת ועושה 'הללויה'. אני מבקשת ממך לפחות את מינימום ההתנהגות האנושית, להדיר רגליך ממדור זה". בין" חאלד" ל"דבש" התפתח דו-קרב הודעות. גולש בשם "שלטון ושררה" כתב: "חאלד, גם את יום הזיכרון לחללינו אתם רוצים לכבוש?".
אסא כשר היה אמנם אמיתי, אבל כותב אחר נתן לעצמו את השם "רוביק" וכתב הודעה בסגנון דומה לשלי. הוספתי מיד הערה שהוא זה לא אני. כותב אחר כינה את עצמו "יאיר ליפיד". "דניאל", שכתב כמה הודעות מעניינות, גילה ש"דניאל" אחר כתב הודעה גם הוא והגיב בזעם: "היום נעשה מעשה נבלה בפורום זה. לפני יומיים הבעתי כאן עמדה הקשורה לוויכוח סביב השכול והמתייחסת לאסא כשר. היום הופיע גולש והשתמש בשמי כדי לקנטר את פרופ' אסא כשר, בידיעה מראש שזהו שם המשתמש שלי וכדי להטעות בזדון את קהל הגולשים". "דניאל" ב' הזדהה בשמו המלא, דניאל פקוביץ, וכתב: "לא ידעתי שיש רק דניאל אחד בעולם!".
מרבית הכותבים מזדהים בשמם הפרטי, אבל רבים ממציאים לעצמם כינויים, ואולי גם משתמשים בהם בפורומים אחרים, מעין "אני אחר" וירטואלי. וכך אפשר היה למצוא בין הגולשים את "השטן הקטן ,"את "מישהו שמבין", את "דוד המלך", את, Powerslave את "יהוה" ואת " ערוות הימין", וכאמור, את zubi. הגולש "יוסי" כתב לו: "עם כינוי כפי שבחרת לעצמך, היה ראוי לא לגעת בנושא כל-כך רגיש וכואב".
הגולש "איציק" הכניס לדיון פן פוליטי: "השנה יום הזיכרון שונה. השנה פעם ראשונה שבכס ראש הממשלה יושב איש שאחראי בצורה כזו או אחרת לחלק גדול מהסיבה עצמה שיום זה מייחס לעצמו". הדיון התלהט. הגולש "תומר" כתב: "אל לנו להאשים את גדולי לוחמי צה"ל ומנהיגי עמנו במות חיילים". ככלל, בדיון השתתפו מעט אנשי ימין מהסוג המציף את מדורי המכתבים בעיתונים ותוכניות המאזינים ברדיו, ובדרך-כלל הם היו מנותקים ממהלך הדיון והביאו את האג'נדה שלהם. גולש בשם "חייל" כתב: "אולי אם תיפול פצצת מרגמה לשינקין יבינו שם מה שמרגישים בכפר-סבא, נתניה וירושלים, שהיום ללחום בעד אדמותינו יותר קשה מפעם, כי מקודם לא היה לנו מניאקים שמתפללים שערבים ינצחו". ביום החמישי גווע הדיון וכמעט לא היו תגובות.
פורום השכול ב-Ynet חושף בעיני את יתרונותיו וחסרונותיו של המדיום הזה. יתרונה של הקהילה הווירטואלית שהיא עוד ערוץ דמוקרטי של שיח בענייני ציבור, שהוא חתרני לאו דווקא בתוכנו, אלא בעצם קיומו בשולי השיח הקנוני, המתרחש בעיקר בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה. נקודת התורפה היא דווקא מה שנחשב יתרונו הגדול: האנונימיות. הפורום הוא מדיום של מתחבאים, ובכך הוא שונה מהותית מערוצי המדיה האחרים.
ההתחבאות מאפשרת להטיח דברים קשים זה בזה, אבל הדברים הקשים מאבדים את כוחם מאחר שהתוקף אינו מזוהה, אינו לוקח למעשה אחריות להתקפה ולא נוצרת אינטראקציה אנושית של עימות המוביל לסוג של קתרזיס. מצד שני, האנונימיות אינה מקנה גם לטקסטים ראויים את המשקל הראוי. הטקסט "חשוף", ולא מתקיים התהליך שבו הטקסט נתפס כחלק ממטען שלם שמביא כותב מזוהה אל הכתיבה. רק שנכנס לפורום אדם מזוהה, פרופ' אסא כשר, והגולשים היו צריכים לעמוד מול שאלת העלבון שעלבו בו וגם מול משקלו בחברה, נוצר מעין קתרזיס שכלל התנצלויות ותגובות נוספות.
שאלה חשובה אחרת, שעליה אין לי תשובה מובהקת, היא מה נותן העיסוק בפורום לגולשים: אפיק ביטוי המוגבל בכך שאיש אינו מכיר את המתבטא, סוג נוסף של מפגש חברתי בלי התחייבות, או עוד דרך להפיג את השעמום.
רוביק רוזנטל הוא עורך עמודי הדעות ב"מעריב"
גיליון 33, יולי 2001