(איור: דורון גולן)
איך קרה ש"מעריב" פרסם חוברת תדמית על ראש הממשלה, במימון עיריות ומועצות מקומיות, מבלי ידיעתו ולמורת רוחו של עורכו הראשי, יעקב ארז? הדברים אמורים בחוברת בשם "אריאל שרון - במלחמה לשלום" שצורפה ל"מעריב" באחד מסופי השבוע האחרונים (23.3.01). החוברת כללה קטעי ראיונות שנערכו עם אריאל שרון וקטעים שכתב אורי דן. דן הוא עיתונאי הכותב באופן קבוע ב"מעריב" והוא גם איש אמונו וידידו של שרון מזה שנים רבות, ובעבר אף הועסק כיועץ התקשורת שלו. על ההפקה שקד אמנון מנדה, עסקן ליכוד וחבר לשעבר במליאת רשות-השידור, והמו"ל הוא יהודה שיף ,העוסק בין השאר בהוצאה לאור של חוברות הנצחה וזיכרון.
את החוברת יזם, לפי עדותו, אורי דן. המניע לפרסום מוסבר בתחושתו שנעשה לאריאל שרון עוול מצדה של התקשורת במהלך כל הקריירה שלו. מה ש"הקפיץ" אותו לפעול, לדבריו, היה האיזכור לטבח סברה ושתילה שעשה יוסי ביילין, שר המשפטים הקודם, בעיתונות הערבית במהלך מערכת הבחירות. החוברת מומנה על-ידי מכירת שטחי מודעה לפרסומות ולמודעות ברכה לראש הממשלה. עם המפרסמים נמנו ארגונים כמו קופות-החולים (כללית ומאוחדת), "שיכון עובדים", קואופרטיב "דן" ועוד. לצד מודעות הפרסום בלטו מודעות הברכה לשרון לרגל היבחרו מטעם ראשי עיריות ומועצות. מודעות הברכה הללו משוות, במבט ראשון, נופך ממלכתי לחוברת. בין העיריות והמועצות שמודעותיהן מופיעות בחוברת ערים כגון ירושלים ואריאל לצד מועצות קטנות יותר כגון ירוחם ומעלה-אפרים. ראשי עיריות ומועצות שונים (שהמשותף ביניהם הוא היותם אנשי ימין) נדרשו לשלם כמה אלפי שקלים כל אחד תמורת פרסום ברכה לראש הממשלה.
לא לכולם נשלחה חשבונית. לראש עיריית ירושלים, למשל, הוקצה מקום ללא תשלום; אהוד אולמרט הבהיר מראש ליוזמי החוברת כי לא ישלם עבור פרסום מודעה והם הפצירו בו להסכים, לפחות, לפרסום מודעת ברכה מטעמו בחינם. אולמרט התרצה. השיטה ידועה - לשמות האטרקטיביים מעניקים שטח מודעה בחינם כדי להשפיע על אחרים להצטרף ולשוות נופך מכובד ורציני למיזם כולו. לא רק ראש עיריית ירושלים (ראש העיר בעל המעמד הבכיר ביותר ברשימת המברכים) זכה לברך את ראש הממשלה חינם אין כסף; את העין צדה מודעת הברכה של עיריית רעננה, ובעיקר החתומים עליה: "ראש עיריית רעננה וסגנו מר עוזי כהן". מי הוא ראש העירייה המסתורי של רעננה ומדוע נפקד שמו ממודעת התמיכה? מסתבר שגם בלשכת ראש העירייה, זאב ביילסקי, הופתעו לגלות בדיעבד את המודעה. אל ראש העירייה לא הגיעה כל פנייה ממארגני החוברת. גם סגן ראש העיר לא הודיע על כוונתו לעשות שימוש בתוארו של הבוס. מנדה מסביר שאת המודעה העניק בחינם לעוזי כהן, סגן ראש העיר, על רקע החברות ביניהם.
בשיטה זו הלך ותפח מבצע התמיכה הפרסומי בראש הממשלה. בעקבות הצטרפותם של גדולים כמו אולמרט וחשובים כמו עוזי כהן, כיצד יכלו ראשי המועצות האחרים לסרב? במקרה של חוברת לראש הממשלה הלחץ הוא כבד במיוחד: מי שיסרב לשלם, יבלוט בהעדרו מרשימת התומכים והמברכים. גם אם סירוב להיכלל במיזם אינו מציג איום של ממש על ראשי מוסדות ורשויות מקומיות, הרי שלפחות קיים כאן פיתוי: על חנופה, אמר פעם פנחס ספיר, אף אחד עוד לא קיבל סטירה. ואכן סירוב, כך מתברר, כלל לא היה אופציה. מוטי אבי-צרור, ראש מועצת ירוחם, טוען שלא נתן את הסכמתו לפרסום המודעה. אבי-צרור מספר שעל הרעיון לפרסם מודעת תמיכה במסגרת חוברת כזו דיברו אתו לפנ י הבחירות. בשעתו דחה את הרעיון מנימוקים שונים. לאחר הבחירות, שוב לא שמע על כך דבר. משפורסמה החוברת נכללה בה גם מודעת ברכה מטעם ראש מועצת ירוחם. אבי-צרור מסתייג מפרסום המודעות בחוברת. "מה אני צריך את זה?" הוא אומר. את הברכה לראש הממשלה, הוא מסביר, היה מעדיף להעביר באופן פרטי וכך גם עשה. הוא לא משוכנע שמבחינה משפטית הוא רשאי, כראש מועצה, לחתום על מודעה כזו.
אמנון מנדה דוחה את הטענות. לטענתו, ראש לשכתו של אבי-צרור אישר לו לעשות שימוש בשמו של ראש המועצה. אבי-צרור, בעקבות טענתו של מנדה, ערך בירור בלשכתו: "ערכתי בירור בלשכה... איש לא אישר... גם לו היה מישהו מאשר באופן עקרוני, אני לא ראיתי ולא אישרתי שום נוסח". ראיה לכך מוצא אבי-צרור באופן שבו אוית שמו בחוברת: אביסרור; זה אמנם האופן שבו מופיע שמו בתעודת הזהות וברישומים של משרד הפנים, אבל הוא לא חתם כך כבר שנים. כך או אחרת, חשבונית נשלחה למועצת ירוחם. בין אם קיבל מנדה את אישור הרל"ש ובין אם לא, האופן שבו פעלו מארגני החוברת בגיוס מפרסמי המודעות מותיר תחושה של אי נוחות. ספק אם אישור רל"ש (במקרה הטוב), מתן צ'ופר לחבר ושידולו של ראש עיריית ירושלים עומדים בקנה אחד עם תחושת ההתלהבות והתמיכה הגורפת שמנסה החוברת ליצור.
האם היה המיזם רווחי? האם מישהו מן המפרסמים שילם? פרטים על הסדרי התשלום מסרב מנדה למסור. אבל, הוא מרגיע, החוברת כיסתה את עצמה ואף הרוויחה יפה.
העובדות כהווייתן
אורי דן סבור שהחוברת שהפיק תחת ידיו היא מסמך היסטורי. דן מצפה להוצאת מהדורה שנייה וכבר מתכנן את הפצת החוברת בבתי-ספר, ובפרט בביה"ס "בליך", שם הפסיד שרון בבחירות המדגם. בהקדמה לחוברת מסביר דן: "כרטיס ביקור ראשוני זה יסייע להכיר פרטים מתעודת הזהות הלאומית והאישית של ראש הממשלה שרון; מסיבות התלויות לא רק בו, נעלמו פרטים אלו מידיעת הדורות הצעירים ואף המבוגרים יותר. אין טוב מהכרת העובדות כהווייתן כדי לסייע לציבור לתת כתף לראש הממשלה הטרי ..."
אלא שהחוברת רצופה חצאי אמיתות והתמונה שהיא מציירת שנויה במחלוקת, אם לנקוט בלשון המעטה.
באחד הפרקים, תחת הכותרת "עובדות כהווייתן על מלחמת לבנון", מצטט דן מהרצאה שנשא שרון חמש שנים לאחר המלחמה. וכך מצוטט שרון: "היתה זו המלחמה הראשונה... אשר נקבעו לה מראש - חודשים ואף שנים לפני מעשה - מטרות מפורשות, שלא נשתנו במהלכה, הושגו עד תומן ובלא חריגה בסיומה והיו נהירות וברורות, עוד הרבה קודם שנורתה הירייה הראשונה, לכל מי שרק נגע בה וגם לרבים אחרים, בממשלה, בצבא, בציבור הרחב וגם בעולם ובפרט בארה"ב". כיצד מגיב דן לכך שהגרסה הזו עומדת בניגוד לטענותיהם של שרים ששירתו בממשלה ההיא אשר הלינו כי לא התנהל דיון על יעדיה? "הדברים שאתה אומר לי עכשיו עומדים בסתירה למציאות. חבל שאתה קורבן לשקרים גדולים וקטנים".
בפרק "חיסול הטרור בעזה" מתאר דן כיצד מיגר שרון בתוך חודשים ספורים את ארגוני הטרור בעזה. שרון אכן פעל בזמן קצר (שבעה חודשים) והשיג תוצאות מרשימות - ארגוני המחבלים נעקרו מן הרצועה. דן אינו מסתפק בתיאור ההישג הצבאי. הוא מספר ששרון נהג באוכלוסייה האזרחית "בהתחשבות ובהגינות". במציאות ביקש המפקד הראשי בשטח, יצחק עבאדי, לפרוש מתפקידו מפני שלא יכול היה להשלים עם מדיניות היד הקשה שנקט שרון כלפי האוכלוסייה האזרחית בעזה. מדיניות זו כללה הפשטתם של חשודים, הטלת עוצר ממושך על אזורים נרחבים וציוד החיילים באלות כדי להכות בתושבים שאיחרו למסדרי הזיהוי. לא בדיוק "התחשבות והגינות". בעקבות מחאתו של עבאדי העביר משה דיין, שר הביטחון, את האחריות לרצועה מפיקודו של שרון לפיקוד מרכז.
למלחמת לבנון, הפרשה היותר מעוררת מחלוקת בתולדותיו של שרון, מקדיש דן ארבעה פרקים נפרדים. הוא מתייחס למלחמה גם בפרקים נוספים. את מסקנות ועדת כהן, שמונתה לחקור את מעשה הטבח בסברה ושתילה, מתאר דן כך: "...בין שאר האחראים היא הטילה 'אחריות עקיפה' על שר הביטחון שרון בטענה שהיה עליו לצפות מראש טבח של הפלנגות בפלסטינים ולנקוט בעוד מועד צעדים למניעתו". דן אינו מזכיר את קביעות הוועדה ששרון לא שיתף את בגין בהחלטה להכניס את הפלנגות ושמסר לו "דיווחים ורודים" על המתרחש במערב ביירות. הוא גם מתעלם מפסיקתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב שקבע ששרון לא נהג ביושר עם מנחם בגין בעת מלחמת לבנון.
במקרה אחר מספר דן ש"שרון החליט להגיש תביעת דיבה דווקא נגד 'טיים', השבועון הגדול בעולם, כדי ללמד את משמיציו לקח". דווקא נגד "טיים". משתמע מכך כאילו לא הוגשו תביעות דיבה אחרות על-ידי שרון. והרי היו תביעות דיבה נוספות, שהידועה בהן היתה נגד "הארץ". האם העובדה הזו לא הוזכרה משום ששרון הפסיד בה? דן מכחיש. לדבריו, הסיבה שלא ציין תביעות אחרות היא שהן לא הוגשו בנקודת הזמן שעליה הוא כותב בהקשר זה בחוברת (1983). דן מציג את שרון כמי שתרומתו להסכם השלום עם מצרים היתה מכרעת. שרון מקבל, בשני פרקים נפרדים בחוברת, קרדיט על הסכם השלום. ראשית, "הצליחה הנגדית של תעלת סואץ הביאה את סאדאת לירושלים". שנית: "שרון מסייע למנחם בגין לחתום על הסכם השלום עם מצרים". שאלנו את דן כיצד הוא מסביר את הצבעתו של שרון בממשלה נגד ההסכם ואת פעולותיו לעיבוי ההתנחלויות, שנתפסו בשעתו כפרובוקציות שנועדו לחבל בהסכם המתהווה. תשובתו: "אני לא נכנס לכל הדברים שאז היו או לא היו; ברגע מסוים הוא היה בעד סידורי ביטחון אחרים... אין שם דבר אחד שהוא לא עובדתי".
לאורך הקריירה שלו נמתחה על שרון ביקורת רבה. במהלך שירותו הצבאי הוטל לא פעם ספק באמינותו. קצינים בכירים מונו, בכמה מקרים לאורך השנים, לבחון את התנהגותו. אחרים מתחו ביקורת חריפה על תפקודו. רשימה חלקית: חיים בר-לב מונה לבחון תלונות חיילים על השפלה בתקופת פיקודו של שרון על חטיבת הצנחנים, חיים לסקוב מונה לבדוק את נסיבות הסתבכותה של חטיבת הצנחנים במלכודת המיתלה בזמן מבצע קדש, שגררה גם מעין מרד של פיקודיו, האלוף יוסף גבע סילק את שרון מתפקידו כראש מחלקת ההדרכה בחיל הרגלים לאחר שמצא שלא מילא פקודה ושתירץ זאת במסירת גרסה לא נכונה, האלוף אהרון יריב מונה לברר את הנסיבות שבהן פונו הבדואים מצפון סיני, באמצעות הרס בתים, גידור שטחים ואמצעים נוספים, בהוראתו של שרון, אז אלוף פיקוד דרום. מדוע עורר דווקא שרון כל-כך הרבה התנגדות? לאורי דן הסבר פשוט: "אני לא אכנס עכשיו להסביר את כל זה. ברור לגמרי שהיתה שם הרבה קנאה". "למי תאמין?" שואל דן, "למי שהיה שם וחי את זה או למישהו אחר בעיתון אחר, או במקום אחר, שככה החליט שהוא יודע? אני הייתי שם". האם המעורבות האישית באירועים אינה פוגעת ביכולת לתאר אותם באופן חסר פניות? דן: "אני אומר בדיוק איפה אני עומד. אני לא מכריז על עצמי אובייקטיבי". איך זה מתיישב עם היומרה להציג את "העובדות כהווייתן"? "עובדות כהווייתן זה כמו שאתה בא ויודע ולמדת אותן במו עיניך".
דן סבור שעשה שירות גדול לציבור. הוא מגדיר את החוברת כ"כל מה שרצית לדעת על שרון ולא העזו לומר לך". דן סבור שתקשורת בישראל מנעה מהציבור גישה למידע חשוב על עברו של שרון. מדוע, אם כן, לא פעל שרון בעצמו במערכת הבחירות להצגת מלוא עברו לציבור? מדוע העדיף לנהל מסע תעמולה שהצניע את עמדותיו ואת החלקים השנויים במחלוקת של עברו? דן: "הוא ניצח אדוני? זאת אומרת שגם התפיסה של ניהול הקמפיין היתה נכונה".
מלשכת שרון נמסר כי ראש הממשלה לא היה שותף להכנת החוברת, אולם הוא שבע רצון ממנה. שרון סומך על דן כמי ש"היה שם" שיתאר את הדברים נאמנה. האם אין טעם לפגם בכך שעיתונאי פועל כמפרסם, כיחצ"ן? אורי דן סבור שלא: "עיתונאים שעובדים בעיתונים שהם מלאי עמודי פרסום, לפעמים יותר מאשר עמודי מערכת, יכולים לומר לעצמם אותו דבר". ספק אם ההשוואה תופסת: יש מידה של הונאה בשימוש בעיתונאים לצורך הפצת חומר פרסומי. עיתונאי הנותן את שמו לפרסומת מקרין מסמכותו וממעמדו עליה, ולכן מקדם אותה בתוקף היותו נתפס כמי שמחויבותו הראשית היא לחשיפת האמת.
דן מזכיר בחוברת כיצד לגלגו עליו בשעתו כשאמר, "מי שלא רוצה את שרון כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה". בשורה התחתונה נדמה שיותר מכל עניין אחר, משרתת החוברת את הצורך של דן להכריז "אמרתי לכם".
מלחמה היא שלום
סגנון הקובץ מזכיר משהו שהוא בין חוברת זיכרון לחוברת תעמולה ממשטרים במזרח אירופה שאבד עליהם הכלח. הפרסום הזה יוצר זהות ותלות בין המדינה, מהקמתה ועד היום, ובין המנהיג שרון; המסר הבוקע מהדפים הוא: לולא שרון לא היה קיום למדינה. אורי דן מספר סיפור חלקי, מציג גרסה מוטה ומערב עובדות בהערכות ונתונים בתיאורים סובייקטיביים לחלוטין. יריביו של שרון (בשמאל ובתקשורת) יוצאים תחת עטו של דן חבוטים, שלא לומר מושמצים, הביקורת עליו מוסברת בקנאה. בכשלונות שרון אף פעם לא לבד: רבין דוחק בשרון להדק את המצור על ביירות, ושרון מוצא את עצמו מרסן את הצעותיו הקיצוניות של ברק לפעול נגד הסורים בלבנון. בהצלחות, לעומת זאת, שרון לבדו. דן מתגאה במכתבים ובציטוטים המשבחים את שרון מפי אישים שונים. בן-גוריון, למשל. החוברת מלאה בתשבוחות שהרעיף ראש הממשלה הראשון על שרון.
דן: לך סיפרו שבן-גוריון אמר שאריק שקרן.
שאלה: הוא לא אמר את זה?
דן: לא יודע. את מה שאתה קראת אצלי אתה קראת פעם? התשובה היא לא.
קשה להאמין שדן, המקורב לשרון מזה שנים רבות, אינו מכיר את חילופי הדברים המפורסמים בין שרון לבין בן-גוריון, לפי ספרו של מיכאל בר-זוהר "בן-גוריון", עמ' 1436 "כשהועלה שרון לדרגת אל"מ שאל אותו (בן-גוריון; י"ק) אם נגמל מאמירת לא אמת. לפי היומן של בן-גוריון הודה 'אריק' שהיה כמה פעמים אומר לו לא אמת, אבל נגמל מתכונה זו".
החוברת משרתת אידיאולוגיה ימנית במובהק: דן מסביר בה כיצד קרסו אשליות השלום של ברק והשמאל. את הסכם אוסלו הוא מתאר כ"כניעה לאש"ף"; מנהיגי השמאל כולם, לרבות יצחק רבין ושמעון פרס, מוצגים באור שלילי. את ערביי ישראל מתאר דן כמי שמטרתם האמיתית (שנחשפה הודות לביקורו הנועז של שרון בהר הבית) היא השמדת מדינת ישראל.
אין סיבה להתכחש למפעלותיו של שרון, לטוב או לרע, ולהשפעתו הבלתי מבוטלת על קורות המדינה, אולם הרושם שיוצרת החוברת הוא שישראל, על כל השגיה, היא מבצע של איש אחד, אריאל שרון.
הכותרת שנבחרה לחוברת, "אריאל שרון במלחמה לשלום", מזכירה את המסרים של האח הגדול - מלחמה היא שלום. עמים נלחמים למען מטרות קיומיות: ביטחון, הגנה, חירות ועוד. מלחמה, מה לעשות, היא ההפך משלום. קו המחשבה כאילו מלחמה מובילה בהכרח לשלום שאול ישירות מ"´1984". שרון, שפקד על הפעולה בקיביה (שבה נהרגו 69 אזרחים, כמחציתם נשים וילדים); שתואר לא פעם על-ידי פקודים שלו כמי שאינו מגלה רגישות לפגיעה בחפים מפשע; שהוביל את הממשלה לפעולה צבאית נרחבת בלבנון מבלי שהיתה מודעת למשמעות מהלכיו; שמעשיו משקפים תפיסה שבכוח הזרוע, ובקביעת עובדות בשטח, הוא יוכל לשנות מדיניות; שהצביע בממשלה נגד הסכם קמפ-דייוויד עם מצרים ובכנסת נמנע מההצבעה על אישור הסכם השלום עם ירדן; ושהצביע נגד הסכם חברון שחתמה הממשלה שבה היה חבר - רחוק מלהלום את התיאור של מי שכל חייו חתר לשלום.
מכבסת המילים
למרות שלחוברת יש אופי פרסומי מובהק, הכיתוב המקובל המציין זאת - "מוסף פרסומי" - אינו מופיע בה. אביב לביא, במדורו "קראתי שמעתי" ב"הארץ", גורס ש"כל המסע התעמולתי הזה יכול היה להיות לגיטימי אם הוא מצורף לעיתון תחת ההגדרה המקובלת 'מוסף פרסומי'". אפשר להתווכח עם טענה זו: טשטוש העובדה שמדובר במדור פרסומי אכן חמור, משום שהוא יוצר אצל הקורא את הרושם שמדובר במוצר עיתונאי תקני, אבל גם לו היה הכיתוב הזה מופיע על דפי החוברת היה בה פגם אתי ניכר. הרי מדובר בראש הממשלה שאותו נדרשת העיתונות לסקר מדי יום. לו היה מפרסם "מעריב "מוסף תדמיתי ממין זה, המתאר את שלל השגיו של ראש מחלקת הסניטריה ביישוב נידח, יכול היה הקורא התמים להבין, גם ללא הבהרה, כי מדובר בפרסום. אולם כאשר נשוא החוברת הוא ראש הממשלה והיא נכתבה על-ידי עיתונאי המזוהה עם "מעריב", ההבחנה בין חומר פרסומי, גם אם הוא מוצהר, לבין חומר מערכתי אינה חדה דיה. הבעיה היא בעצם פרסום מוסף תדמיתי על ראש הממשלה. המצב שבו עיתון, שחלק ניכר מתפקידו הוא לבקר את נושאי התפקידים הבכירים, עושה שימוש בדפיו כדי לפרסם את הבכיר שבהם, הוא בעייתי. ראש הממשלה אמנם עבר במקרה הזה את מכבסת המלים של אורי דן, אך הוא עדיין אריאל שרון ודינו אינו כדין סבון לכביסה.
החוברת לא עברה תחת ידו של עורך "מעריב" משום שנחשבה לחומר פרסומי. מי שאחראי בעיתון על החומר הפרסומי הוא עורך השיווק, הכפוף למנכ"ל "מעריב". האם תקין המצב שבו מודפס חומר מעין מערכתי בעיתון מבלי שלעורך האחראי יש נגיעה או השפעה על כך? מה הם הקריטריונים לפרסום חומר פרסומי בעיתון? האם כל חומר יכול להתפרסם בעיתון תחת הכותרת "מוסף פרסומי"? האם לא היה ראוי במקרה זה ליידע את העורך, שלא לומר להביא להכרעתו, את דבר פרסום החוברת? ב"מעריב" לא מצאו לנכון להשיב לשאלות אלו ואחרות שהופנו מטעם "העין השביעית". אורי דן דווקא סבור ש"מעריב" צריך להתגאות בחוברת. בעיניו ההבדלים בין מוסף פרסומי למוסף עיתונאי בהקשר הזה הם סמנטיים בלבד. הוא גם מזכיר שחלק מן החוברת מבוסס על סדרת ראיונות שהוא קיים בעבר עם שרון ל"מעריב".
האמנה להגינות בפרסום של איגוד המפרסמים בישראל קובעת כי "דרך הצגתה של הפרסומת בענפי המדיה השונים תבטיח את זיהויה כפרסומת". החשיבות של סעיף זה היא רבה. צרכן המבין שמה שניצב מולו הוא פרסומת מעביר אותה במסננת הראויה לה. קרי, הוא לוקח בחשבון שלדברים המפורסמים יש תכלית מסחרית ואין להתייחס אליהם כאל עובדות. אמנון מנדה, אף על פי שלא הכיר את האמנה להגינות הפרסום, פעל מתוך ציות לאותו היגיון וניצלו למטרותיו. הוא מסביר מדוע התעקש להשמיט את המלים "מוסף פרסומי": "מפני שהמוסף הוא, לכאורה, לא מוסף פרסומי זה מוסיף לו אמינות." מנדה מרוצה מאוד מהעדר הכיתוב "מוסף פרסומי". באורח כזה, הוא סבור, החוברת היא "משהו שיישאר", בשונה מצהובונים, בשפתו, כמו "הארץ" ועיתונים אחרים.
השיקולים של מנדה שקופים, אך האם אין הם מוכיחים את צדקת הציפייה מ"מעריב" להבהיר כי החוברת היא חומר פרסומי? בהשמיטו את המלים "מוסף פרסומי" מועל "מעריב" במחויבויותיו הן כמפרסם והן כעיתון. כמפרסם, הוא לוקח חלק בזריית חול בעיני הצרכן, או במקרה זה האזרח; כעיתון, הוא מקרין מן המוניטין שלו כדי לשוות חזות עיתונאית למוצר שבעליל אינו כזה. כך נוצר מצב שב"מעריב" מפורסמת חוברת, המתחפשת למוסף עיתונאי, כשבפועל זהו מסמך תעמולה מובהק לראש הממשלה. מה שנותר מכלב השמירה המפורסם, בגרסת "מעריב", הוא משהו שבין כלב שמנמן ומנומנם לפודל חנפן.
גיליון 32, מאי 2001