באנגליה של שנות השמונים, בעיצומה של המהפכה התקשורתית, הקים ג'רמי אייזיקס את ערוץ הטלוויזיה Channel 4. לידתו של הערוץ היתה אטית. השתלבותו במסך נלמדה מנתוני ההיטמעות והצפייה של רשת הבי.בי.סי, וקיומו התבסס על קופתו הדשנה של הערוץ המסחרי הבריטי. ולמרות זאת חשש אייזיקס שריבוי ערוצים עלול לבוא על חשבון איכות השידורים, ויצא בהצהרה שהפכה לימים לאבן יסוד בטלוויזיה האליטיסטית: "אני מתחייב בפני היזמים והצופים שאף אחת מהתוכניות אצלנו לא תשיג יותר מעשרה אחוזי רייטינג".
אייזיקס ידע את אשר לפניו. ברוב מדינות העולם, בוודאי בישראל, דחקה המהפכה הטכנולוגית-דיגיטלית את השעה, והתנפלה על הצופה התמים ועל מסכו הקטן בשלל ערוצים, כבלים, לוויינים ושכלולי תקשורת. הדבר גרם לירידה באחוזי הרווחיות ולהרחבת מעגלי היעד, מה שהביא כמעט מיד לפגיעה ברמת השידורים. אבל האנגלים, שאמונים על תוכניות איכות, השכילו להבין שאי-אפשר לחולל מהפכות בזק בשדה היצירה, ושאם רוצים לשמר את המסך הקטן רלבנטי, יסודי ואיכותי, אסור להציף אותו בפרק זמן קצר במבול של תחנות וערוצים.
עם השנים היה ערוץ 4 הבריטי מופת עולמי לתוכניות מקור. יום אחד עבר את אחוז החסימה שהציב לו מייסדו וקצר 11 אחוזי רייטינג. אייזיקס הכריז שמעל בתפקידו.
האפיזודה הזו, המוכרת לכל מי שעוסק בתקשורת, מנוגדת בהחלט לתפיסה הרווחת בישראל, ולפיה הטלוויזיה נועדה בראש ובראשונה למסעודה משדרות. ראייתו של אייזיקס את עולם התקשורת מבטאת שני קצוות של החבל האידיאלי: מחד טלוויזיה איכותית, מעולה, ללא פשרות, ומאידך טלוויזיה שווה לכל נפש. במלים אחרות: משל הפוך, עגום, למסך הקטן בישראל.
בעשר השנים האחרונות הוצף שוק התקשורת בישראל במאות ערוצים. בברכת המחוקק, בעידוד המשרד לתקשורת, באישורם הנלהב של הזכיינים ובתמיכת הגופים המפרסמים, הוקמו אצלנו ערוץ-2 וערוץ-3, ארבעים ערוצי כבלים ושבעים ערוצי לוויין, שלושה ערוצים ייעודיים וערוץ חדשות אחד. וכך, כמעט בלי משים, הפכנו למעצמת תקשורת אדירה המשדרת 120 ערוצי און-ליין לקהל שיכולת הספיגה שלו מוגבלת. אמנם במשרד התקשורת וברשויות המנהלות את המכרזים טוענים שישראל אינה מפגרת אחרי הנהוג במחוזות אחרים, ושפתיחת השוק לתחרות תוזיל את עלויות השידור ותיטיב עם המפרסמים הזוטרים, אבל נציגי ערוצי התקשורת הוותיקים, אלו החוששים ממפולת שתסחוף בדרכה גם אותם, עוקבים בדאגה אחרי מלחמה על השלט. לדעתם, רק ייבוא דחוף של צופים זרים לישראל יוכל להציל את הענף מקריסה ביום הדין.
כמו שלושה סלולריים למטלפן אחד, כך הכבלים והלוויין לרוב בתי האב בישראל. הצופה הישראלי דגם 2001, שטרם התאושש ממפלצת הרייטינג של הערוץ המסחרי, נבוך, מפונק ורווי. הוא יכול בכל שעה נתונה לצפות, בו בזמן, בחמישה סרטי קולנוע. הוא חשוף לשישה ערוצי מדע ולשמונה ערוצי חדשות. הוא מקפצץ בחינניות בין ספורט, אקטואליה ותרבות ומזפזף בפראות בין תוכניות מקור, דרמה ופעולה. נדמה שקברניטי התקשורת, אלו שחתמו ביד קלה על השינויים הרבים בעשר השנים האחרונות, שכחו לשאול את עצמם אם מדינת ישראל מסוגלת בכלל לעכל התפתחויות דרמטיות כה רבות בפרק זמן כל-כך קצר.
בימים אלה, כשחלקה הגדול של הרפורמה כבר מאחורינו והערוץ השלישי, ערוץ החדשות והערוצים הייעודיים עומדים לצאת לדרך, ראוי לבחון את הסוגיה הזו ברצינות רבה. לא רק התזמון והרווחיות של הערוצים החדשים עומדים למבחן, אלא גם ובעיקר התבונה שנשקפת מההחלטות המרכזיות של האחראים לכך. אכן, יש הסבורים שהשינויים הרבים שנעשו בתחום התקשורת לא יעמדו במבחן, ושהשיטה כולה תקרוס תוך זמן קצר. במקרה כזה חלק מהיזמים פשוט יפרשו מהמשחק, כדוגמת ערוצי רדיו אזוריים ואתרי אינטרנט שעלו לאוויר בקול תרועה ונסגרו בקול ענות חלושה. לעומת זאת יש המציעים תסריט אחר לעתידה של מהפכת התקשורת בישראל, ולפיו יתרחש מיזוג הכרחי בין קבוצות הערוצים השונות, החזון הנהדר של תחרות בריאה בין הזכיינים יירד לטמיון, ומשוכות הבעלות הצולבת, שהמחוקק הציב כחסם בפני המיזוג, יתמוטטו כמגדל קלפים.
▪ ▪ ▪
"התפתחות התקשורת בישראל התאפיינה בחוסר תכנון מוחלט", קובע ארנון צוקרמן, דיקן בית-הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. "ראשית נכנסו הכבלים והקדימו את הערוצים המסחריים, בניגוד לכל מדינה מתוקנת אחרת, שבה הכבלים נחשבים לשלב מאוחר יותר ברפורמה התקשורתית. הסיבה להקמתם היתה הכמיהה לעוד ערוצים, לבד מהערוץ הראשון, שיביאו איתם בעיקר בידור, סרטים ותוכניות שיענו על דרישות השפה הזרה של עדות וגלויות. סיבה נוספת שקידמה את הכבלים היתה מערך של מאות ערוצים פיראטיים שחגגו ללא היתר, הכניסו הון שחור ועולם תחתון לתחום וגרמו ללחץ ציבורי לשינוי. הלגיטימציה הושגה, וכך נולד מערך כבלים בלי הבנה מעמיקה, מקדימה, למשמעותו החברתית, הכלכלית והתרבותית".
חברות הכבלים הותירו סדק נכבד בשריון הקשיח של הערוץ הראשון, אבל מי שטלטל את עולם הטלוויזיה היה דווקא הערוץ השני, שהוקם שנתיים לאחר מכן. גם התכנון שלו לקה בחסר. הקמתו נדחתה בשנים ארוכות וגרמה הפסדים כספיים אדירים לזכיינים שהחלו להתכונן לקראתו. "אמנון רובינשטיין, שר התקשורת דאז, רצה לעודד את התחרות על המסך", מסביר צוקרמן, "ולכן הערוץ יצא כפי שיצא, עם חוק די משונה שמחלק את השבוע לשלושה זכיינים - החלטה תמוהה ואבסורדית. רק לאחר שנה וחצי של הפסדים החלו זכייני הערוץ השני להרוויח סכומים יותר מנאים".
שידורי הלוויין היו השלב הבא. בבסיס ההחלטה המדינית של הממשלה עמדה האידיאולוגיה של שוק חופשי ושבירת מונופול הכבלים. לאחר הכנות, דחיות והשקעה של מיליוני דולרים, עלתה לאוויר חברת הלוויין יס. שידורי הלוויין סימלו מהפכה מבחינת איכות השידור, חופש הבחירה, מספר הערוצים והתחרות על כיסו של הצרכן. השאלה הגדולה שאין לה מענה גם היום היא איזה ערך תרבותי מוסף מביאים איתם השידורים החדשים.
שידורי הלוויין בישרו את עידן הדיגיטליה בטלוויזיה הישראלית. בעקבותיהם הוקם הערוץ השלישי והוכן המכרז על הערוצים הייעודיים. מועד עלייתם לאוויר הממשמש ובא טורף את כללי המשחק הטלוויזיוני שהיו נהוגים כאן עד כה. שוק כוכבי הטלוויזיה מבעבע ורותח. כולם מגייסים את כולם. כולם מחתימים את כולם. אבל בשטח, הנתונים הכלכליים לא מעודדים. הרייטינג פוחת, זכייני הערוץ השני מדווחים על ירידה דרמטית ברווחיות, חברות הכבלים בצרות ויס, הטלוויזיה בלוויין, מעולם לא יצאה מהצרות.
מומחים העוקבים אחר תהליך קבלת ההחלטות הממשלתיות בתחום התקשורת תמימי דעים שהן הושפעו מהפזיזות והמרדף של שרי התקשורת אחר פופולריות ורצון להפגין הישגים. במבט לאחור, הרי שבעשר השנים האחרונות מצעד שרי התקשורת שבאו והלכו לא פעל במסגרת תוכנית אב ברורה, אלא יותר במענה ללחצים של גורמים בעלי השפעה ובעלי הון. האופי המאולתר של ההחלטות התבטא כבר בהקמת הערוץ השני, שחרג באופן בוטה מכללי שידור הפרסומות והביא אל המסך תוצר שאינו איכותי, המשכו בהחלטה על הכבלים ובמונופול ארוך הימים שניתן להם, וסיומו (בשלב זה) במכרזים האחרונים לערוצים החדשים, שכמה מהם אף לא עמדו במבחן התקינות הציבורית.
לצד הביקורת, אין להתעלם מהעובדה שכניסתם של הערוץ השני, הכבלים, הלוויין והערוצים החדשים פרצה את המונופול שהיה נחלת הערוץ הראשון, רשת-ב' וגלי-צה"ל. המצב המטריד שאפשר לקבוצת אנשים קטנה להשפיע בקביעות על ציבור שלם השתנה לטובה. מטרת הרפורמה בשוק התקשורת היתה, לפחות על הנייר, גם שבירת מונופול הפרסום שנשלט על-ידי הערוץ השני ויצר עיוות במשק. המחוקק האמין שפתיחת שוק המסחר בטלוויזיה לערוצים נוספים תביא להרחבה של היצע השידורים, להוזלה במחירי הפרסום וליכולת פילוח טובה יותר. אלא שבפועל ישראל היא שוק מוגבל, הכולל מיליון ו-600 אלף בתי אב בסך-הכל. ההוצאה לפרסומת במשק בשנה האחרונה עמדה על מיליארד דולר. נפח הפרסומת במשק גדל בעיקר כתוצאה מצמיחה, אבל גם אם נתייחס לתקופת המיתון הנוכחית כאל נתון זמני, עדיין הצמיחה הצפויה אינה גבוהה. החדרת הערוץ השלישי, ערוץ החדשות והערוצים הייעודיים תביא, אם כן, גם ללא המיתון המתמשך, לירידה במחירי הפרסומות ולשינוי דפוסי החלוקה של עוגת הפרסום. גם אם העוגה תגדל, אין ספק שהיא תתקשה לספק את רעבונם של המתמודדים בשוק.
"המונופול של הערוץ השני על עוגת הפרסום לא היה בריא, אבל אוכלוסייה של שישה מיליון איש אינה יכולה לשמש בסיס כלכלי לכל-כך הרבה ערוצי טלוויזיה", אומר פרופ' גבי וימן, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. "כל הגורמים המשקיעים ירצו להשיג תוצאות רווחיות, אבל אני חושש שלפחות לחלק מהם צפויים חיים כלכליים קשים וסיכויי הישרדות קלושים ביותר".
"עוגת הפרסום לא תגדל, אבל הערוצים יתרבו ופירוש הדבר שיהיה פחות כסף להפקות איכות", אומר עוזי פלד, מנכ"ל טלעד, שהוא מטבע הדברים בעל עניין. "בעשור שבין שנת 2000 ל-2010 אי-אפשר להתמודד עם שאלת ההפקה הישראלית מול ההפקה הזרה באותם כלים שבהם השתמשו בשנים שבין 1990 לשנת 2000", מתנגד עו"ד צבי האוזר, לשעבר יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, ולאחר מכן מעורב בקבוצה שהתמודדה על ערוץ החדשות, שבהשראתו התקבלו החלטות מכריעות בענף התקשורת. "הנטל האמיתי של מתן מענה טלוויזיוני ישראלי ראוי, בהיקפים מהותיים, מוטל על השידור הציבורי במדינת ישראל".
התחזית הפסימית השוררת בשוק התקשורת וסימני השאלה הרבים לא עצרו את התפתחות הרפורמה ולא מנעו מזכייני הערוצים המסחריים לצאת להרפתקה חדשה. הביקוש, לדעתם, רק יגדל. גם עוגת הפרסום. ולציבור היום יש יותר זמן פנוי, שיופנה באופן טבעי לטלוויזיה.
"עלות זמן פרסום אפקטיבי היא כל-כך גבוהה, שרק גופים מסחריים גדולים יכולים להרשותה לעצמם", מסביר צבי האוזר את ההחלטות להרחיב את התחרות. "כך נוצר מועדון החמישים - קבוצה סגורה של מפרסמים גדולים, שצוברים יתרון כלכלי על הגופים המסחריים הבינוניים והקטנים. אני מאמין שעם כניסת הערוצים החדשים והחלוקה של עוגת הפרסום, המחירים יוזלו והשוק ייפתח ליותר ויותר גופים מפרסמים".
מסכים לכך מוטי קירשנבאום, מנכ"ל חברת עדן, שזכתה במכרז על הפעלת הערוץ השלישי: "אני חושב שההחלטה להקים ערוצי תקשורת נוספים ורבים היא החלטה נכונה וכמעט בלתי נמנעת. יתרחשו כאן כמה תהליכים שאנחנו עדים לתחילתם כבר היום. הראשון יתבטא בפיצול גדול של הרייטינג, והנאמנות של הצופים לערוצים מסוימים תלך ותפחת".
אחת הסיבות העיקריות להתפתחות המהירה של שוק התקשורת בארץ היא טווח התכנון הקצר של שרי התקשורת בעשר השנים האחרונות. מטבע הדברים, וזה אך אנושי, מנסה כל שר בתורו להטביע חותם אוויר הפסגות שבו הוא שרוי. ההבדל הגדול הוא שבניגוד לרוב משרדי הממשלה, משרד התקשורת מטפל בענף שהוא בראשיתי מיסודו, וגם בעולם כולו הוא נמצא בתזוזה מתמדת. השינויים הטכנולוגיים שהוא אמור לפקח עליהם מהירים מאוד, ולרוב הם משאירים מאחוריהם את התפיסות המסורתיות של אנשים שלא צמחו בענף ורחוקים מהיכרות מעמיקה עימו. ההיצע וההיצף של החידושים התקשורתיים בעולם הוא מפתה, זמין ואינו כרוך בהוצאות תקציביות של המשרד או של הממשלה. אולי לכן יכולים שרי התקשורת לבצע מהפכים משמעותיים בקלות רבה יחסית, בלי שהם נדרשים לחסדיו של האוצר או לכספים ממשלתיים.
ואכן, שבירת המונופול בתקשורת הפכה לדגל האידיאולוגי של כמעט כל שר תקשורת בתורו. איש לא רצה לפגר אחר קודמו. בעשר השנים האחרונות הספיק בנימין בן-אליעזר להעניק את החותם לערוצי הלוויין, במהלך חיובי אך מהיר מדי, ואף להוציא לאוויר את המכרז לערוץ השלישי המסחרי. בן-אליעזר היה גם האיש שנתן את ברכת הדרך לערוץ החדשות המקומי, במכרז שטוהר כוונותיו עומד עד היום למבחן בבתי-המשפט. לימור לבנת עשתה אף היא בדרכה. בשלוש שנותיה כשרת התקשורת הרתה והולידה את דו"ח פלד, שצידד בשמים פתוחים. אפשר להתווכח עם סדרי העדיפות של לבנת, אי-אפשר להתעלם מנוהלי העבודה שלה, שהיו מסודרים ונקבעו על-פי קו ברור שניתן היה לעקוב אחריו בקלות. גם שר התקשורת הנוכחי, רובי ריבלין, פוסע באטיות בשבילים מוגדרים. כשנכנס לתפקידו נוכח שרשות התקשורת כפופה למליאה של אנשי ציבור, הערוץ השני כפוף לרשות השנייה, הכבלים כפופים למועצת הכבלים וערוצי הלוויין נשמעים למועצת הלוויין. כיוון שכך, כל אחד עושה בתחום אחריותו כבתוך שלו, ומתחרה בחברו על תדרים שהם משאב המדינה. ריבלין הבין, אם כי באיחור, שאי-אפשר לפצל את עולם התקשורת לרשויות נפרדות ושיש להכניס את כל הערוצים המתחרים תחת מטרייה מפקחת אחת. גם אם יתחיל ריבלין בהכנות לשינוי החיוני הזה, עדיין התוצאה תהיה רחוקה, שכן מדובר בהליך הדורש חקיקה ואורך זמן.
"הבעיה הגדולה של הפוליטיקאים היא שבגלל הקדנציה הקצרה שלהם, כל מבוקשם הוא להגיע להישגים ולהטביע חותם, ולא תמיד הרצון הזה חופף את טובת הציבור", מאשים עוזי פלד. "בעשר השנים האחרונות אנו עדים לריצת אמוק של שרי תקשורת שמובילה לתהום עמוקה. אני רוצה להפנות אצבע מאשימה בראש ובראשונה לשרת התקשורת לשעבר לימור לבנת, שבזמנה הוחלט גם על הערוץ השלישי וגם על המפלצת ששמה דו"ח פלד, שפתחה את השמים לרעת הציבור ולא לטובתו".
"אצלנו, בכל רשות תקשורת מעורבים ראש ממשלה אחד, ארבעה שרים, כמה מפלגות, ולכל שר בממשלה או קבוצת שרים יש נתחים באחריות עליה", אומר גבי וימן. "כך נוצר מצב אבסורדי, שבו להחלטה על הקמת ערוץ-33 התנגד שר התקשורת. איך ייתכן שבמדינה מתוקנת נעשה דבר בניגוד לדעתו של שר תקשורת? לכן התחזית שלי לעתיד פסימית למדי. אם לא יחול שינוי משמעותי, אנחנו צפויים לקריסה רבתי של מערכות תקשורת בישראל".
▪ ▪ ▪
סימן השאלה לגבי עתידם הכלכלי של הערוצים בשוק החופשי ירחף תמיד ממעל. גם במדינות אחרות בעולם קרה שערוצים עלו לאוויר וגם נמוגו בו. אין זה אסון. האינטרס הציבורי בשידורים צריך להיות מובטח בראש ובראשונה על-ידי השידור הציבורי. הוא שצריך להציע מידע מהימן ורחב ותכנים טלוויזיוניים איכותיים. אם השידור הציבורי ימלא את תפקידו כהלכה, ייווצר איזון בהיצע השידורים ויושלם התהליך, הגם שהיה פרוע, המשווה את שוק הטלוויזיה בישראל לשווקי טלוויזיה במדינות רבות בעולם המפותח. בינתיים, בשל שפע הפיתויים ושלל ההצעות הנעות, ומנגד, בשל מצבו העגום של הערוץ הראשון, שאינו מסוגל להתמודד עם האתגר שלשמו קם, סביר יהיה להניח שהצופה בבית יקבל הרבה יותר ערוצים, שבטווח הקצר יהיה עליהם לשרוד ובטווח הארוך ייאלצו להוריד רמה. יש רק לקוות שלצד ריבוי ערוצי התקשורת, לא יצמחו גם עריצי תקשורת, שישתלטו על התכנים וינסו להוכיח את עצמם על חשבון האיכויות שהבטיחו. עוד יש לקוות שבעוד כמה שנים, עוד כמה שרי תקשורת, עוד כמה גלי מהפכה ואלפי ערוצים חדשים, לא נגיע למצב שבו יהיו במדינת ישראל יותר ערוצים מאשר צופים.
שרי מקובר היא עיתונאית ב"מעריב"
השרים: הטענות קטנוניות
תמי שינקמן, דוברת שר הביטחון בנימין בן-אליעזר: "המהלכים בשוק התקשורת לא היו מהירים מדי, אלא התבקשו מצד הציבור ונמדדו במשך שנים. הגישה שההחלטות נקבעו, כביכול, במהירות רבה מדי רק כדי להשאיר חותם לעתיד היא קטנונית. סיפור הכבלים, למשל, נמשך עשר שנים, שבהן שימשו הכבלים מונופול בלעדי לרעת הציבור. גם בתקופת השרה לימור לבנת אי-אפשר היה לצאת מן הבוץ שפיזרו הכבלים, עד שבא בנימין בן-אליעזר והיה הראשון שהצליח להוציא לאוויר את הלוויין, לרווחת תושבי מדינת ישראל. המכרז לערוץ החדשות עמד בקריטוריונים מלאים בפני המועצה לכבלים וללוויין. כיוון שהעניין עומד כיום למשפט, אנו משוכנעים שכך גם יוכח. השר מציע לכל המקטרגים לפנות לפורום היוצרים, לפורום העובדים ולקהל הרחב, ולבדוק איתם אם העובדה שיש כיום ערוצי תקשורת נוספים הרעה או היטיבה עימם. ישפוט הציבור בעצמו".
השרה לימור לבנת: "טענתו של עוזי פלד לגבי דו"ח יוסי פלד אופיינית למונופולים. תחום השידור המסחרי הוא מונופול שמנסה למנוע תחרות. כיוון שמדובר בבעל אינטרס, איני יכולה להתייחס לטענתו ברצינות.
"באשר לטענה על מניעים פוליטיים בהחלטות בשוק התקשורת: מדינת ישראל אינה יכולה להישאר מאחור בתחום התקשורת כשיש התפתחות טכנולוגית כה גדולה שמאפשרת עוד אופציות. אין שום הצדקה לכך שאזרחי מדינת ישראל יישארו מאחור בגלל אינטרסים כלכליים. אני לא חושבת שהמהפכה בתחום התקשורת התרחשה מהר מדי וצפוף מדי. להפך, ההליך לטעמי היה אפילו אטי במקצת".
ח"כ אמנון רובינשטיין: "אני התחלתי את המהפכה בתחום התקשורת, כלומר, גם כבלים, גם ערוץ שני וגם הפרטת בזק, כי אני מאמין ברפורמה כללית ולא בטלאי על גבי טלאי. אני מאמין שיותר קל להסביר ולהעביר רפורמה כללית בכנסת מאשר טיפין טיפין. היתה טענה כלפי שהרפורמות בשוק התקשורת היו מהירות מדי. תשובתי היא שבמשך ארבעים שנה תחום התקשורת בישראל קפא על שמריו ושום דבר לא זז, כך שהייתי צריך להדביק את הקצב ולנענע את המערכת".
מטעם השר ראובן ריבלין נמסר: "לגבי הטענה בדבר זריזות יתר בהחלטות, אין השר סבור כי יש בטענה זו מן האמת. הערוץ השני החל את שידוריו בשנת 1993, שבר את המונופול ארוך השנים של הערוץ הראשון והיווה במה אחרת להפקות ישראליות. במשך השנים הפך הערוץ השני מונופול בתחום השידורים המסחריים, תחום שייפרץ עם תחילת שידורי הערוץ המסחרי הנוסף.
"חברות הכבלים, המשדרות משנת 1990, פעלו לפי זיכיון, כלומר, שידור בבלעדיות לפרק זמן מוגבל ולאזור גיאוגרפי מוגדר. חברות אלו לא פעלו לפי תנאי זכיונן, לא סיפקו שירות מלא לאזורי הפריפריה בישראל ויצרו אי-שוויון בין אזרחי המדינה. רק עליית מיזם הלוויין בשנת 2000 הביאה לתחרות אמיתית בתחום השידורים הרב-ערוציים.
"הכלל הנוהג הוא שלנצח יעיד המונופול על אי-נחיצות מתחרה לשירותיו, ואילו עיקר המחשבה העומדת מאחורי פעולתו של השר היא פתיחת השוק לכמה שיותר ערוצים, בכל הפלטפורמות: טלוויזיה רב-ערוצית כמו גם שידורי הרדיו, שירותי טלפוניה, דואר, סלולר ואינטרנט.
"עם זאת, אין הדבר קשור לשאיפת השר להסדרת הפיקוח על הערוצים, דבר אשר בא לידי ביטוי ביוזמתו לאפשרות איחוד שני גופי הפיקוח והרגולציה המופקדים על הסדרת השידורים המסחריים במדינת ישראל - הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והמועצה לשידורי כבלים ולוויין".
גיליון 33, יולי 2001